נו, הוא אומר בדיוק את מה שאמרתי כל הזמן, ולא מחדש דבר.
הוא אומר שהטראומה נוצרת ברגע שהאם הביולוגית נוטשת את התינוק, שזה עוד הרבה לפני, לפעמים שנים לפני, שהוא מאומץ. הוא לא טוען בשום מקום שאין הורים ביולוגיים שנוטשים את ילדיהם, להיפך, הוא מדבר על ויתור ונטישה מפורשות. הוא גם לא טוען שאימוץ לא צריך להתקיים או מציע פיתרון אחר. באמת שלא צריך לשכנע אף אחד שהורה ביולוגי אמור להיות אחראי ולא ללדת ילדים שהוא לא רוצה או לא יכול לגדל ולקחת אחריות ולגדל תינוקות שכן נולדו לו. לא צריך לשכנע אף אחד שהכי טוב ובריא לילד לגדול עם משפחתו הביולוגית, אם רק יש אפשרות כזו. ברור שכשתינוק ננטש עם לידתו הדבר יוצר טראומה נוראית, אבל היא לא קשורה אלימוץ או למאמצים, אלא לנטישה, ואין להורה מאמץ איך לבטל או למנוע את הטראומה מעברו של הילד. רק הורה ביולוגי יכול למנוע את הטראומה על ידי זה שמלכתחילה לא יוותר על ילדו בשום תנאי ולא ינטוש אותו ויהי מה. אימוץ בא במצבים שהורה ביולוגי לא מגדל את הילד, ולא משנה כמה תנסה להכחיש זאת - יש מקרים שבהם הורים ביולוגיים מוותרים על ילדיהם, ויש אף מקרים שבהם הם לא מוכנים להיפגש או להיות בקשר עם הילד שמנסה לאתר אותם כעבור שנים.
אבל לילדים שלא גדלים עם הוריהם הביולוגיים בכל מקרה צריך למצוא פתרון, כי עדיף לגדול במשפחה מאשר לגדול במוסד או לעבור ממשפה אומנת אחת לאחרת. זה שהנטישה כבר התרחשה זה נתון וזה שההורים הביולוגיים אינם מגדלים את הילד זה נתון. להורים מאמצים, שרואים את הילד לראשונה כשהוא כבר בילה שנה-שנתיים-שלוש או יותר במוסד, אין דרך להחזיר את הגלגל לאחור ולגרום לילד שחי במוסד לא לחוות את טראומת הנטישה שחוה חודשים או שנים לפני האימוץ ואת כל החסכים והבעיות שהוא צובר בגלל הנטישה הזו והחיים במוסד. כל מה שהוא יכול זה לתת לילד הרבה אהבה, ולא חסרים מקרים שיוצא גם הרבה טוב מהאהבה הזאת. שום דבר לא מושלם, ברור. שום דבר בחיים לא מושלם, וגם ילדים ביולוגיים עמוסים בטראומות ובעיות. אז עושים את המיטב בנסיבות הקיימות. ברור שלא כל ההורים המאמצים עושים את המיטב, גם ביניהם יש הורים טובים ואוהבים פחות או יותר. ברור שלא לספר לילד שהוא מאומץ זה לא בסדר, ולא לענות לו על שאלות שקשורות לאימוץ או לשורשיו הביולוגיים זה לא בסדר. אבל מרבית ההורים המאמצים כן מספרים וכן מוכנים לענות על שאלות ולסייע בכל חיפוש שהילד רוצה לעשות באשר לשורשיו. שמתי לב שהרבה מהמאומצים הממורמרים הם אלה שהוריהם המאמצים לא היו פתוחים איתם, ולא התייחסו ולא הכירו בעובדה שנגרמה להם טראומה או הציגו את האימוץ בפני הילדים כטובה שעשו להם. לעומת זאת, יש ילדים שכו הרגישו אהובים ושלמים עם עצמם למרות נקודת הפתיחה הטראומטית. ושוב, לא משנה כמה תנסה להכחיש - הם קיימים וקראתי המון עדויות שלהם וראיתי כאלה במו עיניי.
אגב, המרצה גם מדבר על כך שחלק מהבעיות של ילדים שאומצו נגרמות בשל נטייה גנטית (כי אלה היו גם הבעיות של ההורים הביולוגיים), אז בבטח ובטח זה לא באשמת המאמצים. זה אבסורד להפוך את המאמצים לרעים שבסיפור. ואגב, כל הבעיות האלה שהוא דיבר עליהן - התמכרויות, הפרעות קשב וכו' - אני רואה את זה על ימין ועל שמאל אצל ילדים שגדלים אצל הוריהם הביולוגיים. אני רואה חברים של בתי המאומצת שגדלים עם הוריהם הביולוגיים ויש להם דיכאונות ובעיות קשב ולקויות למידה ומחלות נפש כאלה ואחרות ועוד כל מיני. אני רואה מסביב ילדים עם התמכרויות, ואילו לבתי אין בעיה כזאת. לכל אדם יש בעיות כאלה ואחרות, וברור שנטישה בגיל קטן עלולה לגרום לטראומות ולבעיות לכל החיים, שלא את כולן ניתן לפתור אי פעם, ולא משנה כמה אהבה ומאמץ משקיעים. אבל הטראומות והבעיות אינן באחריות ההורים המאמצים, וגם המרצה לא אמר זאת, אלא דיבר כל הזמן על הנטישה והוויתור הראשוניים על הילד כגורמים לטראומה.
ובסופו של דבר כל אדם, מאומץ או לא, צריך להיות אחראי על גורלו. את הגלגל אי אפשר להחזיר לאחור ואי אפשר למנוע נטישה או ויתור שהתרחשו בעבר, כמו שאי אפשר למנוע עוד טראומות רבות, קשות יותר או פחות, שיש לילדים, גם ביולוגיים, מכל מיני סיבות. החיים קשים ולא צודקים וזו עובדה. אז אדם מבוגר בסופו של דבר צריך לקחת את החיים שלו והנתונים שלו ולעשות מהלימונים לימונדה כי זה מה שיש. לבכות ולפזר האשמות ולשקוע בטראומות מהעבר לא יעזור לאף אחד. גם אני חוויתי טראומות קשות, וזה אף פעם לא באמת יעלם או יפתר, אבל אני חיה איתן ומתמודדת איתן ולא מניחה להן להשתלט ולהרוס לי את החיים. בסופו של דבר, כל אחד יחיה בהתאם לאופי וליכולות ולהחלטות שהוא יקבל בחיים. חיים רק פעם אחת, ומי שבוחר לבזבז את חייו על מרירות, נקמנות וחיפוש אשמים במקומות הלא נכונים - שיבושם לו, אך זו באמת הבעיה שלו והוא היחיד שבסופו של דבר ישלם על כך את המחיר. מי שרוצה להתכחש למציאות ולעובדה שיש הורים ביולוגיים שלא יגדלו את ילדם ולא משנה מה, במקום להתמודד עם המציאות - אפשר רק לרחם עליו, אבל רק הוא יכול לעזור לעצמו באמצעות שינוי גישה.
ברור לי מראש שתפסול את כל מה שכתבתי כאן כי אתה מעדיף לחיות בהכחשה, אבל אני לא כותבת את הדברים למענך.