אותי זה תמיד מדכא לשמוע על ימים גרועים
של אחרים...
אבל, בשבילך, וגם בשביל לפרוק, כי באמת קמתי היום בתור מין סמרטוט בכייני שכזה, ואני כל הזמן מסתובבת במין הרגשה רעה כזאת של רוצח-סדרתי-עוקב-אחרי-ועוד-שניה-משהו-רע-יקרה, אספר מה עובר עלי בזמן האחרון. השתחררתי מהצבא בספטמבר, במצב קטטוני, אחרי ניסיון התאבדות כושל ועם המון רגשות אשמה על זה שאני לא מסוגלת להמשיך בצבא ועוד שטיפת מוח צה"לית שכזו, + הלם מכך שאף אחד בסביבה שלי כולל משפחה וחברים לא שם לב לכל אותות המצוקה ששידרתי ונתנו לי להידרדר למצב הזה, במטרה לשקם קצת את החיים שלי ולהיות מסוגלת להבחין בקרני האור האופפות אותי. מאז באמת מצבי השתפר והתחלתי לחפש שירות לאומי, ניגשתי לאינספור ראיונות\אגודות\רכזות שירות שלא פעם הערימו עלי קשיים בגלל מצבי הנפשי השברירי, את רוב העבודה עשיתי לבד, נסעתי למקומות מרוחקים, עשיתי בירורים, טלפונים וכו', ותמיד כמעט-נסגר-משהו, אך לבסוף (והרי הנתונים, שימו לב באיזו קארמה מרשימה ניחנתי): 4 חוות שנסעתי עד ירושלים כדי לשוחח איתם, רק כדי שיאמרו לי שאין להם מקום\הם רוצים בן\הם לא עמותה ללא כוונות רווח 3 פעמים שמצאתי מקום אידיאלי, הוא התעניין בי, אמר שייצור קשר ולקח את מספר הטלפון של הרכזת, פלוס מספר הימים לאחר כל פעם בהם הסתובבתי מרחפת באוויר משל התכוננתי להטביע סל דמיוני, בעודי מחשבת אילו ספרים כדאי להעביר לירושלים ואילו להשאיר בבית, רק כדי שהמקום יתקשר ויגיד שלא מתאים לו. מקום אחד שנשמע אחלה, אבל מטריד מינית את בנות השירות שלו ומעביד אותן בשעות בלתי הגיוניות חווה אחת שנסגרה מחוסר תקציב בדיוק כשעמדתי לעבור אליה. עובדת סוציאלית שהיתה אמורה לטפל בי, אבל שברה את האף והושבתה. 2 בני זונות בחוות פרטיות שפשוט רוצים עובדת בתשלום מינימלי. איש קשר שהיה אמור לקחת אותי למקום-שירות-סגור-חתום-הם-בטוח-צריכים-אותי, ממש אתמול, אבל אבא שלו נכנס במפתיע לבית חולים ועכשיו הוא לא עונה לטלפונים. וכך אני כבר 7 חודשים בבית (שזה יותר מסך שירותי הצבאי אגב) ולא מסוגלת להתחייב לשום עבודה או לימודים כי אוטוטוטו יצוץ משהו. אחרי בערך 5 חודשים כאלה באמת התחלתי ללמוד ומצאתי עבודה, שתיהן במסגרת זמנית-לא-מחייבת-כזו, ונהיה הרבה יותר טוב, אבל אני כל הזמן חיה באי ודאות ולא יודעת איפה אני אגור, מה אני אעשה ועם מי אני אהיה בחודש\שבוע הבא, לא יודעת למה להתכונן וכל הזמן במין טלטלה רגשית כזאת של זה יקרה\זה לא יקרה. אז זה דבר אחד והוא מאד מתסכל, חוץ מזה אני מאד מאד לבד כי כל חבריי המועטים בצבא ואין להם זמן אליי, וגם כשכבר נפגשים תמיד מדברים על הצבא, שזה נורא שאני לא רוצה לשמוע עליו יותר לעולם. הבנאדם שהכי מבין אותי בעולם ואני לא מדברים כבר חצי שנה כי אני אוהבת אותו יותר מדי, כבר ארבע שנים, ואני מתגעגעת אליו כל יום וכל דקה וזה מייצר ממני כאלה כמויות של מחשבות סבוכות ואומללות כמו אף שחולה בשפעת. אין לי מושג מה לעשות בעניין הזה כי זה פאקינג ארבע שנים מאז שנפרדנו וזה לא מפסיק, לא מפסיק, לא מפסיק. גם הוא אגב בצבא והפך לבחור-צנחן-קשוח-אני-לא-צריך-אף-אחד שכזה, ואני נורא מתגעגעת למי שהיה פעם ויודעת שהוא לא יחזור ושאנשים משתנים, ואני מתה לדבר איתו אבל אני יודעת שזה סתם יגמר בדמעות. כמובן שגם בעניין הזה יש טלטלת רגשות סכיזופרנית מכעס לשנאה לאכזבה לתסכול לאופטימיות לאהבה לגעגועים לייאוש לכעס שוב וכו' וגו'. השם ישמור. אין לי מושג למה המוח שלי עובד שעות נוספות כדי לייצר את כל האיכסה הנפשית הזאת וכשזה מגיע לדברים רלוונטיים כמו לנסות לקלוט קצת חומר לבגרות במתמטיקה הוא נסתם ומשתתק משל היה גולם חביב. תודה שהקשבתם, אביא את הצ'ק בשבוע הבא.