יעקב+מוח עצם+מכשפה. אין מנוס. ביקורת של ילדים גדולים פליז.
- פותח הנושא ויימס
- פורסם בתאריך
חלק 1
יעקב הוביל את מוח עצם לעיר בדרך הצרה שהתפתלה בין העצים. היא הייתה הרבה פחות מאיימת בלי הנשק שלה- היא הייתה נמוכה ורזה מספיק כדי להיחשב לנער.
הפנים שלה היו מעוטרות ברונה גדולה. זה לא היה יוצא דופן. גם ליעקב הייתה רונה שאותה הוא היה מצייר בכל בוקר, ומוחק בכל ערב. זה היה מקום טוב לכוון אליו יריות, אחרי הכול. אבל רק אנשים מסוג מאוד מסוים היו מקעקעים אותה על הפנים. באמצעות סכין, במקרה של מוח עצם.
הקסם נעשה חזק יותר כאשר הוא בא במגע ישיר עם הדם שלך. הוא הפך אותך ליותר רגיש כלפי הרחשים המסתוריים של היקום, ונטה לפגום בשפיות שלך.
הראש והידיים שלה היו נתונים בסד, ובכל זאת, היא לא הפסיקה לדבר.
"מה אתה עושה, שכיר, אתה הולך לראשי לקבל את הפרס שלך?"
"כן," אמר יעקב.
"אה אה. זה לא כדאי. אני אשתחרר ואז אני אלעס את העצמות שלך ואמצוץ את המעיים שלך ואני אשחק עם הצלעות שלך משחק שעוד לא המצאתי אבל אני אחשוב עליו עד אז."
הוא הביט בה. היא שלחה אליו חיוך מצהיב. "יש לך מושג בכלל? אתה יכול לדמיין?"
"לא," אמר יעקב.
הראשי של העיר הקרובה הייתה אישה בשם מכשפה. הוא הכיר אותה די הרבה זמן, מאז שהוא התחיל לעבוד כשכיר.
"אני אעשה מהשיניים שלך עגילים אופנתיים!" צרחה מוח עצם מאחורי הסורגים.
"את מאוד רועשת בשביל בחורה ששווה רק חמש מאות שקלים," אמרה מכשפה מבלי להרים את מבטה, סופרת את הכסף.
"אני אהיה שווה הרבה יותר אחרי שאקשט את הקירות עם הדם שלכם!"
"אני לא יודעת למה אתה תמיד מתעסק עם הדגים הקטנים האלה," מכשפה הרימה גבה. "אבל בבקשה," היא הושיטה לו את השטרות.
דג קטן היה שווה אוכל, דלק, וחשמל לשבוע בערך. אם היית יכול לתפוס שניים בשבוע, הייתה לך התחלה טובה. יעקב חשב ששני דגים קטנים ביד, עדיפים על פני דג גדול על העץ.
מחשבות כאלו היו הסיבה שהוא ניסה שלא לדבר הרבה.
"תודה," הוא אמר.
כשהוא הניח את ידו על ידית הדלת, מוח עצם קראה, "היי, אדוני!"
"פשוט תתעלם ממנה," מכשפה משכה בכתפיה.
היה קצת קשה להתעלם ממנה, כי כעת מוח עצם טיפסה על הסורגים, גורמת להם לרעוד ברעש. היא הגיעה עד לתקרה, ושם היא נתלתה כמו קופיף שמח.
"אדוני השכיר המכובד," היא חייכה אליו. "אתה יודע שיש עליך קללה? כן, קללה קטנה ומלוכלכת, ורק אני," היא שרה את המילה הזו, "יכולה להסיר אותה. זה יהיה חבל אם יקרה לך משהו רע. אני אבכה עם דמעות אמיתיות."
הוא בילה את שלוש השעות האחרונות בהאזנה שקטה ללהג הבלתי פוסק שלה, שבעיקר הכיל הבטחות לצלות את התוספתן שלו, להמליח את הכבד שלו, ולהשתמש בציפורניים שלו בתור כלי נגינה. למה הקשקוש האחרון הזה בנוגע לקללה גרם לו לקפוא במקום?
הוא העיף מבט במכשפה. פניה היו חתומות.
הוא משך בכתפו וחייך. "דגים קטנים לא נושכים," הוא אמר ופסע אל מחוץ לבקתה.
לעזאזל, הוא היה צריך להגיד, 'להתראות,' וזהו.
כשהוא היה מרוויח בשבוע אחד מעל ומעבר לציפיות, הוא היה לוקח סכום כסף קטן והגיוני ומהמר על אחד מהמשחקים. זה היה סכום מאוד קטן, מאוד הגיוני, כל כך חסר משמעות שהוא בקושי הרגיש את ההפסדים, ואת הניצחונות אפילו פחות.
הקרונית של יעקב הייתה קטנה, ומיטה צרה תפסה את רוב חלל המגורים. הוא אהב חללים קטנים, הם גרמו לו להרגיש בטוח. הוא מילא את המקרר במספיק מצרכים לשבוע, ולפני שהוא התחפר בתוך המיטה בהכרת תודה, הוא האכיל את הדגים באקווריום.
זה היה מבחן- אם הוא יצליח לשמור על הדגים בחיים במשך מספיק זמן, הוא ירשה לעצמו להביא כלב. הוא רצה שזו תהיה כלבת זאב גדולה ואצילית. הוא יקרא לה 'פרח'.
הוא התעורר באמצע הלילה, והצללים על הקיר לא מצאו חן בעיניו, למרות שהוא ידע טוב מאוד שאלו פשוט הרהיטים בחדר. הוא התלבש והלך לכיכר העיר. בדרך הוא חלף על פני המבנה שבתוכו התא של מוח עצם- הוא לא העיף מבט לעבר חלון הסורגים הקטן שסמוך לקרקע. הוא לא רצה לדעת אם היא ערה או לא.
מכשפה הייתה נוהגת לפעמים לשבת בלילות בכיכר ולשוחח עם ראשיים שהגיעו מערים אחרות. זה היה משהו שבין בילוי ועבודה מאוחרת. כל הראשיים היו כאלה, זה היה חלק מהתפקיד. לא היו להם שום תחביבים, משפחה, או חברים. הייתה להם רק העבודה שלהם, ופנים ריקות מהבעה. יעקב ידע שהוא לא טוב בהרבה, אבל לכל הפחות הוא היה מודע למצבו.
הוא עמד מתחת לאורות הפנסים וחיכה. כשהיא הבחינה בו, באמצע משפט, הוא נופף אליה.
היא סימנה לו להתקרב.
לצידה של מכשפה ישב ראשי מעיר אחרת. יעקב מעולם לא ראה אותו לפני כן. הוא הביט בו במבט המעריך שבו אנשים תמיד מביטים בזרים.
אני צריך שתאפשרי לי לתחקר את האסירה שלך, חשב יעקב. אני צריך שתאפשרי לי לתחקר את האסירה שלך.
"יש בעיה?" אמרה מכשפה.
"אני חייב לדבר איתה," הוא אמר. לעזאזל, זה באמת היה כל כך קשה?
"למה?"
הוא משך בכתפו.
"לא מתאים לך לדאוג בלי סיבה."
"תודה."
היא הטתה את ראשה. "זה קשור לאבא שלך?"
המכשפה ידעה הכל על אבא שלו. אם היא ידעה, סביר להניח שכל הראשיים באזור שהיו בעלי ברית שלה, ידעו. זה היה בסדר. יעקב מעולם לא רצה לשמור סודות. יותר מדי מסוכן.
"כן."
יעקב לא זכר הרבה דברים בנוגע לאבא שלו, אבל סיפרו לו שקצת לפני שהוא ברח, הוא נעשה נואש. מספיק נואש כדי לקנות קללות. ייתכן שיעקב פתח משהו שהוא לא היה אמור לגעת בו.
הוא חיכה ליד בית המעצר, כפות ידיו טמונות בכיסי מעילו, צווארו מכווץ כנגד הקור. כשמכשפה הגיחה מאחת הסמטאות, הוא הזדקף.
היא שילבה את זרועותיה. "בוא נבהיר משהו," היא אמרה. "אני מכירה אותך מאז שהיית ילד,"
את מכירה אותי מאז שהייתי בן שבע עשרה, חשב יעקב.
"אני אוהבת לעבוד איתך. אתה מסודר, אתה עובד עם תוכנית, אתה לא לוקח סיכונים מיותרים."
הוא הנהן.
"אבל אם אתה הולך להפוך להיות..." היא נדה בראשה. "מבולבל בגלל העסק הזה עכשיו, אני צריכה לחשוב על העיר שלי."
"אני לא אעשה שום דבר שיסכן-"
היא הרימה את ידה. "שקט."
הוא חשק את שיניו.
"אני לא רוצה שתהפוך להיות אויב שלי. תהיה זהיר."
הוא חשב על המילים לכמה רגעים.
"העבודה שלי חשובה לי," הוא אמר. "אני לא מתכוון לאבד אותה."
"זו לא רק העבודה שלך."
היא שלפה צרור מפתחות מהחגורה שלה ודחפה אחד מהם אל המנעול.
יעקב הוביל את מוח עצם לעיר בדרך הצרה שהתפתלה בין העצים. היא הייתה הרבה פחות מאיימת בלי הנשק שלה- היא הייתה נמוכה ורזה מספיק כדי להיחשב לנער.
הפנים שלה היו מעוטרות ברונה גדולה. זה לא היה יוצא דופן. גם ליעקב הייתה רונה שאותה הוא היה מצייר בכל בוקר, ומוחק בכל ערב. זה היה מקום טוב לכוון אליו יריות, אחרי הכול. אבל רק אנשים מסוג מאוד מסוים היו מקעקעים אותה על הפנים. באמצעות סכין, במקרה של מוח עצם.
הקסם נעשה חזק יותר כאשר הוא בא במגע ישיר עם הדם שלך. הוא הפך אותך ליותר רגיש כלפי הרחשים המסתוריים של היקום, ונטה לפגום בשפיות שלך.
הראש והידיים שלה היו נתונים בסד, ובכל זאת, היא לא הפסיקה לדבר.
"מה אתה עושה, שכיר, אתה הולך לראשי לקבל את הפרס שלך?"
"כן," אמר יעקב.
"אה אה. זה לא כדאי. אני אשתחרר ואז אני אלעס את העצמות שלך ואמצוץ את המעיים שלך ואני אשחק עם הצלעות שלך משחק שעוד לא המצאתי אבל אני אחשוב עליו עד אז."
הוא הביט בה. היא שלחה אליו חיוך מצהיב. "יש לך מושג בכלל? אתה יכול לדמיין?"
"לא," אמר יעקב.
הראשי של העיר הקרובה הייתה אישה בשם מכשפה. הוא הכיר אותה די הרבה זמן, מאז שהוא התחיל לעבוד כשכיר.
"אני אעשה מהשיניים שלך עגילים אופנתיים!" צרחה מוח עצם מאחורי הסורגים.
"את מאוד רועשת בשביל בחורה ששווה רק חמש מאות שקלים," אמרה מכשפה מבלי להרים את מבטה, סופרת את הכסף.
"אני אהיה שווה הרבה יותר אחרי שאקשט את הקירות עם הדם שלכם!"
"אני לא יודעת למה אתה תמיד מתעסק עם הדגים הקטנים האלה," מכשפה הרימה גבה. "אבל בבקשה," היא הושיטה לו את השטרות.
דג קטן היה שווה אוכל, דלק, וחשמל לשבוע בערך. אם היית יכול לתפוס שניים בשבוע, הייתה לך התחלה טובה. יעקב חשב ששני דגים קטנים ביד, עדיפים על פני דג גדול על העץ.
מחשבות כאלו היו הסיבה שהוא ניסה שלא לדבר הרבה.
"תודה," הוא אמר.
כשהוא הניח את ידו על ידית הדלת, מוח עצם קראה, "היי, אדוני!"
"פשוט תתעלם ממנה," מכשפה משכה בכתפיה.
היה קצת קשה להתעלם ממנה, כי כעת מוח עצם טיפסה על הסורגים, גורמת להם לרעוד ברעש. היא הגיעה עד לתקרה, ושם היא נתלתה כמו קופיף שמח.
"אדוני השכיר המכובד," היא חייכה אליו. "אתה יודע שיש עליך קללה? כן, קללה קטנה ומלוכלכת, ורק אני," היא שרה את המילה הזו, "יכולה להסיר אותה. זה יהיה חבל אם יקרה לך משהו רע. אני אבכה עם דמעות אמיתיות."
הוא בילה את שלוש השעות האחרונות בהאזנה שקטה ללהג הבלתי פוסק שלה, שבעיקר הכיל הבטחות לצלות את התוספתן שלו, להמליח את הכבד שלו, ולהשתמש בציפורניים שלו בתור כלי נגינה. למה הקשקוש האחרון הזה בנוגע לקללה גרם לו לקפוא במקום?
הוא העיף מבט במכשפה. פניה היו חתומות.
הוא משך בכתפו וחייך. "דגים קטנים לא נושכים," הוא אמר ופסע אל מחוץ לבקתה.
לעזאזל, הוא היה צריך להגיד, 'להתראות,' וזהו.
כשהוא היה מרוויח בשבוע אחד מעל ומעבר לציפיות, הוא היה לוקח סכום כסף קטן והגיוני ומהמר על אחד מהמשחקים. זה היה סכום מאוד קטן, מאוד הגיוני, כל כך חסר משמעות שהוא בקושי הרגיש את ההפסדים, ואת הניצחונות אפילו פחות.
הקרונית של יעקב הייתה קטנה, ומיטה צרה תפסה את רוב חלל המגורים. הוא אהב חללים קטנים, הם גרמו לו להרגיש בטוח. הוא מילא את המקרר במספיק מצרכים לשבוע, ולפני שהוא התחפר בתוך המיטה בהכרת תודה, הוא האכיל את הדגים באקווריום.
זה היה מבחן- אם הוא יצליח לשמור על הדגים בחיים במשך מספיק זמן, הוא ירשה לעצמו להביא כלב. הוא רצה שזו תהיה כלבת זאב גדולה ואצילית. הוא יקרא לה 'פרח'.
הוא התעורר באמצע הלילה, והצללים על הקיר לא מצאו חן בעיניו, למרות שהוא ידע טוב מאוד שאלו פשוט הרהיטים בחדר. הוא התלבש והלך לכיכר העיר. בדרך הוא חלף על פני המבנה שבתוכו התא של מוח עצם- הוא לא העיף מבט לעבר חלון הסורגים הקטן שסמוך לקרקע. הוא לא רצה לדעת אם היא ערה או לא.
מכשפה הייתה נוהגת לפעמים לשבת בלילות בכיכר ולשוחח עם ראשיים שהגיעו מערים אחרות. זה היה משהו שבין בילוי ועבודה מאוחרת. כל הראשיים היו כאלה, זה היה חלק מהתפקיד. לא היו להם שום תחביבים, משפחה, או חברים. הייתה להם רק העבודה שלהם, ופנים ריקות מהבעה. יעקב ידע שהוא לא טוב בהרבה, אבל לכל הפחות הוא היה מודע למצבו.
הוא עמד מתחת לאורות הפנסים וחיכה. כשהיא הבחינה בו, באמצע משפט, הוא נופף אליה.
היא סימנה לו להתקרב.
לצידה של מכשפה ישב ראשי מעיר אחרת. יעקב מעולם לא ראה אותו לפני כן. הוא הביט בו במבט המעריך שבו אנשים תמיד מביטים בזרים.
אני צריך שתאפשרי לי לתחקר את האסירה שלך, חשב יעקב. אני צריך שתאפשרי לי לתחקר את האסירה שלך.
"יש בעיה?" אמרה מכשפה.
"אני חייב לדבר איתה," הוא אמר. לעזאזל, זה באמת היה כל כך קשה?
"למה?"
הוא משך בכתפו.
"לא מתאים לך לדאוג בלי סיבה."
"תודה."
היא הטתה את ראשה. "זה קשור לאבא שלך?"
המכשפה ידעה הכל על אבא שלו. אם היא ידעה, סביר להניח שכל הראשיים באזור שהיו בעלי ברית שלה, ידעו. זה היה בסדר. יעקב מעולם לא רצה לשמור סודות. יותר מדי מסוכן.
"כן."
יעקב לא זכר הרבה דברים בנוגע לאבא שלו, אבל סיפרו לו שקצת לפני שהוא ברח, הוא נעשה נואש. מספיק נואש כדי לקנות קללות. ייתכן שיעקב פתח משהו שהוא לא היה אמור לגעת בו.
הוא חיכה ליד בית המעצר, כפות ידיו טמונות בכיסי מעילו, צווארו מכווץ כנגד הקור. כשמכשפה הגיחה מאחת הסמטאות, הוא הזדקף.
היא שילבה את זרועותיה. "בוא נבהיר משהו," היא אמרה. "אני מכירה אותך מאז שהיית ילד,"
את מכירה אותי מאז שהייתי בן שבע עשרה, חשב יעקב.
"אני אוהבת לעבוד איתך. אתה מסודר, אתה עובד עם תוכנית, אתה לא לוקח סיכונים מיותרים."
הוא הנהן.
"אבל אם אתה הולך להפוך להיות..." היא נדה בראשה. "מבולבל בגלל העסק הזה עכשיו, אני צריכה לחשוב על העיר שלי."
"אני לא אעשה שום דבר שיסכן-"
היא הרימה את ידה. "שקט."
הוא חשק את שיניו.
"אני לא רוצה שתהפוך להיות אויב שלי. תהיה זהיר."
הוא חשב על המילים לכמה רגעים.
"העבודה שלי חשובה לי," הוא אמר. "אני לא מתכוון לאבד אותה."
"זו לא רק העבודה שלך."
היא שלפה צרור מפתחות מהחגורה שלה ודחפה אחד מהם אל המנעול.
חלק 2
מוח עצם שכבה מתחת לדרגש שבתא שלה. היא נחרה בעדינות. מכשפה מחאה כף.
האסירה נעה ומצמצה אליהם. היא זחלה אל מחוץ לדרגש, ואז זינקה אל הסורגים כל כך מהר, ונחבטה בהם ברעש כל כך חזק, שאפילו מכשפה נרתעה.
"הוא בא!" הכריזה מוח עצם. "כל כך חזק, וחכם, ויפה."
"די," אמר יעקב. הוא הרגיש את הפנים שלו מתחממות.
"אתם יודעים מה אני הולכת לעשות לכם כשאהיה חופשייה? אני הולכת לטחון את העצמות-"
"אם," אמר יעקב.
מוח עצם הטתה את ראשה. היא פתחה את פיה.
"לא," אמרה מכשפה. "האיומים שלך לא מהווים עניין עבורנו. אמרת שיש על יעקב קללה ושרק את יכולה להסיר אותה."
היא חייכה חיוך רחב והנהנה.
"תבהירי," אמר יעקב.
"אני... מוכנה לעזור," אמרה מוח עצם. "בתמורה למתנה."
מכשפה הזעיפה את פניה. "כמה מפתיע. מה את רוצה?"
"יום אחרון בשמש לפני ש..." היא לכסנה מבט מבעד לסורגי החלון אל הגרדום.
"עכשיו חורף," אמר יעקב.
"יום אחרון בשמש החורפית," היא הנהנה.
יעקב הביט במכשפה.
היא גירדה את סנטרה. "אם מוח עצם תברח, אתה חושב שתוכל לתפוס אותה שוב?"
יעקב הנהן. זו העבודה שלו. הוא טוב בה.
"בבקשה," מכשפה חייכה אל מוח עצם חיוך מתוח. "ספרי לנו מה את יכולה לעשות בשבילנו."
מוח עצם פרצה בצחוק, ורצה בתוך התא שלה, חובטת בקירות בכפות ידיה.
יעקב שמע את מכשפה נאנחת. היא לכסנה אליו מבט. "אתה בטוח?"
הוא הנהן שוב.
מוח עצם חיככה את כפות ידיה זו בזו. "אני מכירה את הקללה הזו, כי היא הייתה מוטלת עליי פעם. אני זוכרת איך בעל האוב הסיר אותה."
"מי בעל האוב הזה," התחילה מכשפה.
"מת!" קראה מוח עצם. "הוא מת. אבל אני שמרתי את הדברים שלו ביחד עם החסכונות שלי. החבאתי אותם במקום סודי. החבאתי, החבאתי, החבאתי."
היא נשענה על הסורגים ורחרחה. "קללות הן כמו אוכל. הן מתקלקלות אחרי מספיק זמן. אני יכולה להריח אותה ממך," היא נדה בראשה ועצמה את עיניה. "זה לא נעים."
"תוכיחי את זה!" קראה מכשפה. "תוכיחי לנו שיש על יעקב קללה או שלא נשתף איתך פעולה."
"לא," אמר יעקב.
מכשפה הביטה בו.
"אני מרגיש שיש משהו."
"ובעל האוב הזה," מכשפה הצרה את עיניה. "איך הוא מת בדיוק?"
מוח עצם הרימה את גבותיה. "מה זאת אומרת? בשיבה טובה."
"כדאי שתהיה מאוד בטוח בנוגע לזה, יעקב," מכשפה רטנה. אבל היא שלפה את צרור המפתחות מכיסה.
מכשפה הלכה איתם עד לשער העיר הישן, שם עמדה הקרונית של יעקב בין עצי האלה. מוח עצם השמיעה קריאות התפעלות כשראתה את הקרונית. ידיה ורגליה היו כבולות באזיקים, אבל היא ניסתה לחבק אותה.
"אם יש בעיות, תעלה אליי בקשר," אמרה מכשפה. "תגיד שלום כל שעה עגולה, בסדר?"
הוא הנהן.
"היא כל כך קטנה," הכריזה מוח עצם. היא ניסתה לטפס על הגג והחליקה למטה.
מכשפה הביטה ביעקב ונדה קלות בראשה.
הוא משך בכתפו.
אחרי שמכשפה קשרה את מוח עצם למיטה של יעקב, הוא נכנס לתא הנהג, והם נסעו.
"היי, אדוני השכיר." אמר קולה של מוח עצם, שגילתה את מערכת התקשורת. "היי, היי, אדוני."
"מה," הוא נאנח.
"אתה אוהב שהגברת היפה הזאת אומרת לך מה לעשות?"
יעקב חשב שלכולם יש מישהו שאומר להם מה לעשות, בסופו של דבר. כמו כן, הוא מעולם לא שמע אף אחד מתייחס אל מכשפה במונח 'גברת יפה'.
"זה בסדר."
הקרונית נסעה, מקרטעת על פני סלעים בשביל הצר.
"בת כמה את בכלל?"
"אני בת שלושים וחמש!" היא הכריזה.
"בטח," הוא נחר.
הוא שמע אותה נושמת עמוקות. "נו, מילא, אני בת עשרים ושלוש."
יעקב הרים גבה. "אהה."
היא השתתקה.
"אני לא יודעת, בעצם. נכון שזה מוזר? אף אחד לא אמר לי אף פעם. ההורים שלי עזבו, ואני שכחתי."
יעקב ניסה למצוא את המילים המתאימות.
"גם אבא שלי ברח."
"היי, יעקב?" היא אמרה בנימה של מי שנזכרה בעובדה משמחת.
"כן."
"אני עדיין מתכננת לאכול אותך בסופו של דבר."
הוא גלגל את עיניו וניתק.
מוח עצם שכבה מתחת לדרגש שבתא שלה. היא נחרה בעדינות. מכשפה מחאה כף.
האסירה נעה ומצמצה אליהם. היא זחלה אל מחוץ לדרגש, ואז זינקה אל הסורגים כל כך מהר, ונחבטה בהם ברעש כל כך חזק, שאפילו מכשפה נרתעה.
"הוא בא!" הכריזה מוח עצם. "כל כך חזק, וחכם, ויפה."
"די," אמר יעקב. הוא הרגיש את הפנים שלו מתחממות.
"אתם יודעים מה אני הולכת לעשות לכם כשאהיה חופשייה? אני הולכת לטחון את העצמות-"
"אם," אמר יעקב.
מוח עצם הטתה את ראשה. היא פתחה את פיה.
"לא," אמרה מכשפה. "האיומים שלך לא מהווים עניין עבורנו. אמרת שיש על יעקב קללה ושרק את יכולה להסיר אותה."
היא חייכה חיוך רחב והנהנה.
"תבהירי," אמר יעקב.
"אני... מוכנה לעזור," אמרה מוח עצם. "בתמורה למתנה."
מכשפה הזעיפה את פניה. "כמה מפתיע. מה את רוצה?"
"יום אחרון בשמש לפני ש..." היא לכסנה מבט מבעד לסורגי החלון אל הגרדום.
"עכשיו חורף," אמר יעקב.
"יום אחרון בשמש החורפית," היא הנהנה.
יעקב הביט במכשפה.
היא גירדה את סנטרה. "אם מוח עצם תברח, אתה חושב שתוכל לתפוס אותה שוב?"
יעקב הנהן. זו העבודה שלו. הוא טוב בה.
"בבקשה," מכשפה חייכה אל מוח עצם חיוך מתוח. "ספרי לנו מה את יכולה לעשות בשבילנו."
מוח עצם פרצה בצחוק, ורצה בתוך התא שלה, חובטת בקירות בכפות ידיה.
יעקב שמע את מכשפה נאנחת. היא לכסנה אליו מבט. "אתה בטוח?"
הוא הנהן שוב.
מוח עצם חיככה את כפות ידיה זו בזו. "אני מכירה את הקללה הזו, כי היא הייתה מוטלת עליי פעם. אני זוכרת איך בעל האוב הסיר אותה."
"מי בעל האוב הזה," התחילה מכשפה.
"מת!" קראה מוח עצם. "הוא מת. אבל אני שמרתי את הדברים שלו ביחד עם החסכונות שלי. החבאתי אותם במקום סודי. החבאתי, החבאתי, החבאתי."
היא נשענה על הסורגים ורחרחה. "קללות הן כמו אוכל. הן מתקלקלות אחרי מספיק זמן. אני יכולה להריח אותה ממך," היא נדה בראשה ועצמה את עיניה. "זה לא נעים."
"תוכיחי את זה!" קראה מכשפה. "תוכיחי לנו שיש על יעקב קללה או שלא נשתף איתך פעולה."
"לא," אמר יעקב.
מכשפה הביטה בו.
"אני מרגיש שיש משהו."
"ובעל האוב הזה," מכשפה הצרה את עיניה. "איך הוא מת בדיוק?"
מוח עצם הרימה את גבותיה. "מה זאת אומרת? בשיבה טובה."
"כדאי שתהיה מאוד בטוח בנוגע לזה, יעקב," מכשפה רטנה. אבל היא שלפה את צרור המפתחות מכיסה.
מכשפה הלכה איתם עד לשער העיר הישן, שם עמדה הקרונית של יעקב בין עצי האלה. מוח עצם השמיעה קריאות התפעלות כשראתה את הקרונית. ידיה ורגליה היו כבולות באזיקים, אבל היא ניסתה לחבק אותה.
"אם יש בעיות, תעלה אליי בקשר," אמרה מכשפה. "תגיד שלום כל שעה עגולה, בסדר?"
הוא הנהן.
"היא כל כך קטנה," הכריזה מוח עצם. היא ניסתה לטפס על הגג והחליקה למטה.
מכשפה הביטה ביעקב ונדה קלות בראשה.
הוא משך בכתפו.
אחרי שמכשפה קשרה את מוח עצם למיטה של יעקב, הוא נכנס לתא הנהג, והם נסעו.
"היי, אדוני השכיר." אמר קולה של מוח עצם, שגילתה את מערכת התקשורת. "היי, היי, אדוני."
"מה," הוא נאנח.
"אתה אוהב שהגברת היפה הזאת אומרת לך מה לעשות?"
יעקב חשב שלכולם יש מישהו שאומר להם מה לעשות, בסופו של דבר. כמו כן, הוא מעולם לא שמע אף אחד מתייחס אל מכשפה במונח 'גברת יפה'.
"זה בסדר."
הקרונית נסעה, מקרטעת על פני סלעים בשביל הצר.
"בת כמה את בכלל?"
"אני בת שלושים וחמש!" היא הכריזה.
"בטח," הוא נחר.
הוא שמע אותה נושמת עמוקות. "נו, מילא, אני בת עשרים ושלוש."
יעקב הרים גבה. "אהה."
היא השתתקה.
"אני לא יודעת, בעצם. נכון שזה מוזר? אף אחד לא אמר לי אף פעם. ההורים שלי עזבו, ואני שכחתי."
יעקב ניסה למצוא את המילים המתאימות.
"גם אבא שלי ברח."
"היי, יעקב?" היא אמרה בנימה של מי שנזכרה בעובדה משמחת.
"כן."
"אני עדיין מתכננת לאכול אותך בסופו של דבר."
הוא גלגל את עיניו וניתק.
חלק 3
הדרך הפכה להיות כל כך צרה שהקרונית נסעה בקצב של ריצה כמעט, ענפי שיחים נחבטים בשמשה.
יעקב שלף את מכשיר הקשר מכיסו."זו שעה עגולה," הוא אמר.
"מה שלומכם?"
"אני בסדר והיא רוצה לאכול אותי."
"היא עושה לך צרות?"
יעקב נד בראשו ואז נזכר להגיד, "לא." הוא היסס. "בת כמה היא, לדעתך?"
"הייתי אומרת שתשע עשרה."
כמה נוח, חשב יעקב.
"היא לא יודעת." הוא עיקם את שפתיו. "ההורים שלה עזבו, ואז 'אנשים שמחים' גידלו אותה ביער."
מוח עצם תופפה על הקיר שבין תא המגורים לתא הנהג. "עצור!" היא הכריזה.
יעקב בלם.
"האוצרות שלי כאן!" הוא שמע אותה קופצת על המיטה.
הוא פתח את הדלת,ושלף את צרור המפתחות מכיסו. הוא הצביע אל המנעול שקשר את רגלה של מוח עצם אל המיטה.
"אני אפתח," הוא אמר באיטיות.
היא הנהנה ופכרה את כפות ידיה.
"תירגעי?"
היא הנהנה במהירות כפולה, וחייכה.
הוא פתח את המנעול והוביל אותה אל מחוץ לקרונית, ידיו מונחות על כתפיה. הם צעדו בין העצים. יעקב סרק את הסבך בחיפוש אחר 'אנשים שמחים' שעלולים לארוב בו. כשהם הגיעו אל קרחת יער מוח עצם מחאה כפיים. וכרעה על ברכיה. היא חפרה בכפות ידיה, מזמזמת לעצמה.
יעקב הביט בה, שעון נגד עץ.
היא הרימה אליו את פניה, והחיוך נמחה מהן.
"נו, אתה לא מתכוון לעזור לי?" היא רטנה.
יעקב מצמץ. "אני... כן. בסדר."
היא השמיעה קריאה עולצת כשחבטה במשהו נוקשה ושלפה החוצה תיבה. היא רצה אל הקרונית, יעקב אחריה, והתיישבה על המיטה בקפיצה, פותחת את התיבה. כל פריט שהיא הוציאה ממנו זכה לצהלה. היו בתיבה עלים, זרדים, קנים של ציפורים, אצטרובלים, כמה פרחים נבולים, וסכין מעוטר ברונות.
יעקב זינק אליה. "תני לי את זה."
הוא אחז בפרק היד האוחזת בסכין בעדינות, ולקח אותו. הוא הביט ברונות.
"אתה לא תבין אותן," היא גלגלה את עיניה. "אלו רונות מסובכות של בעלי אוב. עכשיו תתפשט."
"לא," אמר יעקב מבלי להביט בה.
"אז איך אתה חושב למצוא את הקללה?" היא שילבה את זרועותיה. "זו רונה שלא נראית כמו רונה. אנחנו צריכים לגלות אם יש משהו מוזר על הגוף שלך."
הוא הביט בה ללא הבעה.
"נו, תתפשט," היא הרימה גבה. "אני מבטיחה שאני לא אצחק עליך."
הוא ניסה להתעלם מתחושת החמימות בפניו. רונה שלא נראית כמו רונה.
"כמו צלקת?" הוא אמר.
היא הנהנה.
הוא התיישב לידה. "יש לי רק צלקת אחת. כשהייתי ילד, דרכתי על חרק ארסי."
הוא זכר את הריצה לאורך המדשאה, מאושר ובן אלמוות כמו שרק ילד יכול להיות, ואז משהו דקר אותו, כאב פילח את גופו מכף רגלו לאורך עמוד השדרה שלו, והוא נפל ובכה. אבא שלו רץ אליו.
אבל זה לא קרה ככה, נכון?
היא צמצמה את עיניה והצמידה את כפות ידיה זו לזו. "כן, טוב מאוד." היא הושיטה את ידה. "הסכין?"
יעקב היסס.
היא חבטה במצחה. "אופס, הסכין בבקשה?" היא חייכה חיוך רחב.
הוא לא אמר דבר.
"אתה מפחד ממני," החיוך נמחה ושפתה התחתונה השתרבבה מעט. היא גירדה את ראשה. "איך אני יכולה להוכיח שאני רוצה לעזור? יש לך אקדחים, נכון? אולי אתה צריך לכוון אחד על הראש שלי. ככה, אם אני אעשה משהו שלא מוצא חן בעיניך..."
הוא נד בראשו. "אני לא רוצה לכוון עליך אקדח."
"אנחנו יכולים לחכות עד שנחזור לעיר."
"היא לא תיתן לך להתקרב אליי עם סכין."
היא הצביעה אל השרשרת שעל רגל המיטה. "תנעל את זה." היא משכה כסא מתגלגל קטן אל מול המיטה. "תשב כאן." היא הביטה בו בציפייה.
הוא העיף מבט אל השעון שעל הקיר. עשר דקות לשעה עגולה. הוא הושיט לה את הסכין.
היא הצביעה אל ברכיה. "רגל, בבקשה." היא אחזה את הסכין בין שיניה ומשכה את המגף שלו.
יעקב עיווה את פניו. להב הסכין היה קר כנגד העור שלו.
"אני כל כך שמחה שאתה סומך עליי," היא אמרה. "אתה כל כך נחמד ואמיץ."
וטיפש, הוא חשב.
"אני רוצה שתשיר בשבילי שיר, בסדר?"
הוא הנהן. הוא התחיל לזמזם שיר ערש ישן על תנים וכוכבים, והיא זמזמה איתו בעליצות, מנחשת את המילים או ממציאה אותן.
"הקללה חכמה. היא מנסה לעבוד עלינו. לא, אל תפסיק, תמשיך לשיר! היא לא חלק ממך. אז זה לא יכאב, בסדר?"
היא הזיזה את הסכין במהירות, ומבעד לערפל אדום של כאב, הוא ראה אותה דוחפת משהו לפיה. זה נראה בו זמנית כמו נחש קטן ושמנוני, מילה מסולסלת אותיות, וחתיכה מדממת של עור אנושי.
חלק קטן ממנו חשב, כן, טוב, היא בכל זאת הבטיחה.
הדרך הפכה להיות כל כך צרה שהקרונית נסעה בקצב של ריצה כמעט, ענפי שיחים נחבטים בשמשה.
יעקב שלף את מכשיר הקשר מכיסו."זו שעה עגולה," הוא אמר.
"מה שלומכם?"
"אני בסדר והיא רוצה לאכול אותי."
"היא עושה לך צרות?"
יעקב נד בראשו ואז נזכר להגיד, "לא." הוא היסס. "בת כמה היא, לדעתך?"
"הייתי אומרת שתשע עשרה."
כמה נוח, חשב יעקב.
"היא לא יודעת." הוא עיקם את שפתיו. "ההורים שלה עזבו, ואז 'אנשים שמחים' גידלו אותה ביער."
מוח עצם תופפה על הקיר שבין תא המגורים לתא הנהג. "עצור!" היא הכריזה.
יעקב בלם.
"האוצרות שלי כאן!" הוא שמע אותה קופצת על המיטה.
הוא פתח את הדלת,ושלף את צרור המפתחות מכיסו. הוא הצביע אל המנעול שקשר את רגלה של מוח עצם אל המיטה.
"אני אפתח," הוא אמר באיטיות.
היא הנהנה ופכרה את כפות ידיה.
"תירגעי?"
היא הנהנה במהירות כפולה, וחייכה.
הוא פתח את המנעול והוביל אותה אל מחוץ לקרונית, ידיו מונחות על כתפיה. הם צעדו בין העצים. יעקב סרק את הסבך בחיפוש אחר 'אנשים שמחים' שעלולים לארוב בו. כשהם הגיעו אל קרחת יער מוח עצם מחאה כפיים. וכרעה על ברכיה. היא חפרה בכפות ידיה, מזמזמת לעצמה.
יעקב הביט בה, שעון נגד עץ.
היא הרימה אליו את פניה, והחיוך נמחה מהן.
"נו, אתה לא מתכוון לעזור לי?" היא רטנה.
יעקב מצמץ. "אני... כן. בסדר."
היא השמיעה קריאה עולצת כשחבטה במשהו נוקשה ושלפה החוצה תיבה. היא רצה אל הקרונית, יעקב אחריה, והתיישבה על המיטה בקפיצה, פותחת את התיבה. כל פריט שהיא הוציאה ממנו זכה לצהלה. היו בתיבה עלים, זרדים, קנים של ציפורים, אצטרובלים, כמה פרחים נבולים, וסכין מעוטר ברונות.
יעקב זינק אליה. "תני לי את זה."
הוא אחז בפרק היד האוחזת בסכין בעדינות, ולקח אותו. הוא הביט ברונות.
"אתה לא תבין אותן," היא גלגלה את עיניה. "אלו רונות מסובכות של בעלי אוב. עכשיו תתפשט."
"לא," אמר יעקב מבלי להביט בה.
"אז איך אתה חושב למצוא את הקללה?" היא שילבה את זרועותיה. "זו רונה שלא נראית כמו רונה. אנחנו צריכים לגלות אם יש משהו מוזר על הגוף שלך."
הוא הביט בה ללא הבעה.
"נו, תתפשט," היא הרימה גבה. "אני מבטיחה שאני לא אצחק עליך."
הוא ניסה להתעלם מתחושת החמימות בפניו. רונה שלא נראית כמו רונה.
"כמו צלקת?" הוא אמר.
היא הנהנה.
הוא התיישב לידה. "יש לי רק צלקת אחת. כשהייתי ילד, דרכתי על חרק ארסי."
הוא זכר את הריצה לאורך המדשאה, מאושר ובן אלמוות כמו שרק ילד יכול להיות, ואז משהו דקר אותו, כאב פילח את גופו מכף רגלו לאורך עמוד השדרה שלו, והוא נפל ובכה. אבא שלו רץ אליו.
אבל זה לא קרה ככה, נכון?
היא צמצמה את עיניה והצמידה את כפות ידיה זו לזו. "כן, טוב מאוד." היא הושיטה את ידה. "הסכין?"
יעקב היסס.
היא חבטה במצחה. "אופס, הסכין בבקשה?" היא חייכה חיוך רחב.
הוא לא אמר דבר.
"אתה מפחד ממני," החיוך נמחה ושפתה התחתונה השתרבבה מעט. היא גירדה את ראשה. "איך אני יכולה להוכיח שאני רוצה לעזור? יש לך אקדחים, נכון? אולי אתה צריך לכוון אחד על הראש שלי. ככה, אם אני אעשה משהו שלא מוצא חן בעיניך..."
הוא נד בראשו. "אני לא רוצה לכוון עליך אקדח."
"אנחנו יכולים לחכות עד שנחזור לעיר."
"היא לא תיתן לך להתקרב אליי עם סכין."
היא הצביעה אל השרשרת שעל רגל המיטה. "תנעל את זה." היא משכה כסא מתגלגל קטן אל מול המיטה. "תשב כאן." היא הביטה בו בציפייה.
הוא העיף מבט אל השעון שעל הקיר. עשר דקות לשעה עגולה. הוא הושיט לה את הסכין.
היא הצביעה אל ברכיה. "רגל, בבקשה." היא אחזה את הסכין בין שיניה ומשכה את המגף שלו.
יעקב עיווה את פניו. להב הסכין היה קר כנגד העור שלו.
"אני כל כך שמחה שאתה סומך עליי," היא אמרה. "אתה כל כך נחמד ואמיץ."
וטיפש, הוא חשב.
"אני רוצה שתשיר בשבילי שיר, בסדר?"
הוא הנהן. הוא התחיל לזמזם שיר ערש ישן על תנים וכוכבים, והיא זמזמה איתו בעליצות, מנחשת את המילים או ממציאה אותן.
"הקללה חכמה. היא מנסה לעבוד עלינו. לא, אל תפסיק, תמשיך לשיר! היא לא חלק ממך. אז זה לא יכאב, בסדר?"
היא הזיזה את הסכין במהירות, ומבעד לערפל אדום של כאב, הוא ראה אותה דוחפת משהו לפיה. זה נראה בו זמנית כמו נחש קטן ושמנוני, מילה מסולסלת אותיות, וחתיכה מדממת של עור אנושי.
חלק קטן ממנו חשב, כן, טוב, היא בכל זאת הבטיחה.
חלק 4
הדחף הראשוני שלו לעצור את הדימום נעלם בתוך שבריר שנייה. מוח עצם הרפתה מהרגל שלו, והוא הניח לה ליפול אל הרצפה, נוטפת דם. הכאב היה מרוחק ושייך למישהו אחר.
הוא הביט הצידה, מתנשם. "לא עכשיו, יעקב. לך לחדר שלך." הוא גלגל את הכסא לפינת החדר.
הפנים של מוח עצם השתנו. הכתפיים שלה השתוחחו, היא שפשפה את כפותיה זו בזו, והחיוך הרחב שלה הצטמצם לכדי קו הדוק.
"למה אתה חושב שאני כאן, יצחק? כדי לשבור את הרגליים שלך?"
יעקב הביט בה בדממה.
היא משכה באפה. "אני כאן כדי לעזור לך למצוא פשרה."
יעקב הביט ברצפה, מבלי להסב את תשומת ליבו לשלולית הדם ההולכת וגדלה.
"פשרה?" הוא השמיע צחוק קצר וחסר הומור. "אין לי שום דבר לתת לכם," הוא אמר.
"אתה לא תאמין על איזה שטויות אנשים עשירים מוכנים להוציא כסף," מוח עצם הניחה את כף ידה על כתפו.
יעקב התכווץ.
"תכשיטים, ציורים, פסלים," היא נדה בראשה.
"אין לי שום דבר שיש לו ערך," יעקב חיכך את מצחו בכף ידו. "אפילו הבית כבר לא שייך לי יותר. בוא- בוא פשוט נעשה את זה בחוץ, בסדר? אני לא רוצה שהוא ישמע."
מוח עצם נאנחה וטפחה על לחיו. "למה אתה תמיד מתעקש לשחק את הקדוש המיוסר, הא, יצחק? אפשר לפתור את זה בקלות." היא פרשה את כפות ידיה. "זיכרונות."
יעקב נד קלות בראשו. "הזיכרונות שלי?"
מוח עצם השמיעה צחקוק יבש. "חס וחלילה, לא. הזיכרונות של ילדים. זה השיגעון החדש, 'תה מבין? כולם רוצים לחזור לתמימות שהייתה להם. אני ואתה זוכרים את הילדות שלנו?"
יעקב הביט בה בפנים קפואות.
מוח עצם הנהנה. "זוכרים, זוכרים. אבל אנחנו לא זוכרים אותה כמו שהייתה באמת, אנחנו רק זוכרים מין," היא נופפה בידיה, "שכתוב של שכתוב של שכתוב שמשנה כל הזמן את המשמעות שלו!" היא צחקה.
יעקב בלע את רוקו.
"אוי, יצחק, אתה בנאדם קשה," היא נעצה את אצבעה בחזהו. "אנחנו יודעים שאתה מתעסק קצת באוב באופן חובבני, הממ?" היא הרימה גבה. "אולי אתה והבן שלך יכולים לתת לנו משהו?"
"עזוב את הבן שלי," מלמל יעקב בקול חלש.
"בשביל מה הוא צריך זיכרונות? ועוד של דברים שקרו לפני גיל, אממ, בן כמה הוא עכשיו?"
"שמונה."
"כן, שמונה. לבנות איש שלג!" היא הכריזה. "אה... לרכב על סוס פוני! נו ב'מת."
יעקב נעץ בה מבט ארוך. "אין לי ברירה, נכון?"
"אבל יש לך ברירה! אתה יכול להישאר עם הבן שלך. תלמד, תגדל אותו, תעזור לו! רק תן לי את זה, ואני אעזוב אותך בשקט, הממ?" היא חייכה.
"ואני לא אשמע ממך יותר?"
החיוך של מוח עצם דהה מעט. "לא."
יעקב הביט בחדר סביבו. הוא אסף כמה מהעלים וכרך אותם לכדור קטן. הוא השליך אותו לאחת מפינות החדר. הוא צעד אל כסא הגלגלים, משאיר על הרצפה עקבות דם. הוא כרע ליד הכסא.
הוא עשה מאמץ לחייך. "יעקב, חמוד? אתה רואה את זה?" הוא הצביע אל צרור העלים בפינה. הוא התנשם. "מה זה?" הוא חיכה. "לא, אל תפחד. לך ותתפוס אותו, בסדר? " החיוך שלו נמחה. "בסדר, בסדר. אתה צודק. הוא מכוער. אתה יודע מה? תהרוג אותו, טוב? תדרוך עליו. אני אקנה לך גלידה אחר כך." הוא דחף קלות את הכסא.
הוא הביט בכסא פוגע בקיר. ההבעה שלו קפאה לרגע. ואז הוא פלט יללה וצלע אל השידה שלו.
"זה לא כואב, זה לא כואב, זה לא כואב," הוא לחש, שולף את תיק העזרה הראשונה. הוא שמע את מוח עצם מקיאה ברעש ליד המיטה.
אחר כך הם ישבו על הרצפה למשך זמן מה. הם לא דיברו זה עם זו. הם אפילו לא העזו להביט זה בזו. יעקב חבש את כף הרגל שלו ובלע משככי כאבים, מוח עצם חיבקה את הברכיים שלה והתנדנדה.
מכשיר הקשר שלו צפצף, גורם לו לרעוד.
הוא עצם את עיניו.
"שעה עגולה. את צודקת," הוא נאנח. "אין בעיה. אנחנו קצת עסוקים. נדבר אחר כך."
"אתה בטוח שהכול בסדר?"
"כן! אני פשוט קצת עייף."
"היא לא עושה לך צרות?"
"לא, היא ילדה נהדרת."
מוח עצם התקרבה אליו מעט וליטפה את ראשו.
הוא פקח את עיניו. רעד חלף בגבו. "את- את רוצה לשתות מים? את תרגישי יותר טוב. יש שם-" הוא הצביע אל השידה והשתתק. מוח עצם עדיין הייתה קשורה לרגל המיטה. הוא שלף את צרור המפתחות מכיסו בידיים רועדות. הוא הצליח לפתוח את המנעול תוך כמה ניסיונות.
הוא משך את עצמו אל המיטה ועצם את עיניו.
היא יכולה לברוח. הוא יכול לתפוס אותה שוב. לא היום. הוא יצטרך להחלים. אבל תוך כמה שבועות... או חודשים, אפילו...
הוא הרגיש את קפיצי המיטה חורקים כשהיא נשכבה עליה לידו.
הדחף הראשוני שלו לעצור את הדימום נעלם בתוך שבריר שנייה. מוח עצם הרפתה מהרגל שלו, והוא הניח לה ליפול אל הרצפה, נוטפת דם. הכאב היה מרוחק ושייך למישהו אחר.
הוא הביט הצידה, מתנשם. "לא עכשיו, יעקב. לך לחדר שלך." הוא גלגל את הכסא לפינת החדר.
הפנים של מוח עצם השתנו. הכתפיים שלה השתוחחו, היא שפשפה את כפותיה זו בזו, והחיוך הרחב שלה הצטמצם לכדי קו הדוק.
"למה אתה חושב שאני כאן, יצחק? כדי לשבור את הרגליים שלך?"
יעקב הביט בה בדממה.
היא משכה באפה. "אני כאן כדי לעזור לך למצוא פשרה."
יעקב הביט ברצפה, מבלי להסב את תשומת ליבו לשלולית הדם ההולכת וגדלה.
"פשרה?" הוא השמיע צחוק קצר וחסר הומור. "אין לי שום דבר לתת לכם," הוא אמר.
"אתה לא תאמין על איזה שטויות אנשים עשירים מוכנים להוציא כסף," מוח עצם הניחה את כף ידה על כתפו.
יעקב התכווץ.
"תכשיטים, ציורים, פסלים," היא נדה בראשה.
"אין לי שום דבר שיש לו ערך," יעקב חיכך את מצחו בכף ידו. "אפילו הבית כבר לא שייך לי יותר. בוא- בוא פשוט נעשה את זה בחוץ, בסדר? אני לא רוצה שהוא ישמע."
מוח עצם נאנחה וטפחה על לחיו. "למה אתה תמיד מתעקש לשחק את הקדוש המיוסר, הא, יצחק? אפשר לפתור את זה בקלות." היא פרשה את כפות ידיה. "זיכרונות."
יעקב נד קלות בראשו. "הזיכרונות שלי?"
מוח עצם השמיעה צחקוק יבש. "חס וחלילה, לא. הזיכרונות של ילדים. זה השיגעון החדש, 'תה מבין? כולם רוצים לחזור לתמימות שהייתה להם. אני ואתה זוכרים את הילדות שלנו?"
יעקב הביט בה בפנים קפואות.
מוח עצם הנהנה. "זוכרים, זוכרים. אבל אנחנו לא זוכרים אותה כמו שהייתה באמת, אנחנו רק זוכרים מין," היא נופפה בידיה, "שכתוב של שכתוב של שכתוב שמשנה כל הזמן את המשמעות שלו!" היא צחקה.
יעקב בלע את רוקו.
"אוי, יצחק, אתה בנאדם קשה," היא נעצה את אצבעה בחזהו. "אנחנו יודעים שאתה מתעסק קצת באוב באופן חובבני, הממ?" היא הרימה גבה. "אולי אתה והבן שלך יכולים לתת לנו משהו?"
"עזוב את הבן שלי," מלמל יעקב בקול חלש.
"בשביל מה הוא צריך זיכרונות? ועוד של דברים שקרו לפני גיל, אממ, בן כמה הוא עכשיו?"
"שמונה."
"כן, שמונה. לבנות איש שלג!" היא הכריזה. "אה... לרכב על סוס פוני! נו ב'מת."
יעקב נעץ בה מבט ארוך. "אין לי ברירה, נכון?"
"אבל יש לך ברירה! אתה יכול להישאר עם הבן שלך. תלמד, תגדל אותו, תעזור לו! רק תן לי את זה, ואני אעזוב אותך בשקט, הממ?" היא חייכה.
"ואני לא אשמע ממך יותר?"
החיוך של מוח עצם דהה מעט. "לא."
יעקב הביט בחדר סביבו. הוא אסף כמה מהעלים וכרך אותם לכדור קטן. הוא השליך אותו לאחת מפינות החדר. הוא צעד אל כסא הגלגלים, משאיר על הרצפה עקבות דם. הוא כרע ליד הכסא.
הוא עשה מאמץ לחייך. "יעקב, חמוד? אתה רואה את זה?" הוא הצביע אל צרור העלים בפינה. הוא התנשם. "מה זה?" הוא חיכה. "לא, אל תפחד. לך ותתפוס אותו, בסדר? " החיוך שלו נמחה. "בסדר, בסדר. אתה צודק. הוא מכוער. אתה יודע מה? תהרוג אותו, טוב? תדרוך עליו. אני אקנה לך גלידה אחר כך." הוא דחף קלות את הכסא.
הוא הביט בכסא פוגע בקיר. ההבעה שלו קפאה לרגע. ואז הוא פלט יללה וצלע אל השידה שלו.
"זה לא כואב, זה לא כואב, זה לא כואב," הוא לחש, שולף את תיק העזרה הראשונה. הוא שמע את מוח עצם מקיאה ברעש ליד המיטה.
אחר כך הם ישבו על הרצפה למשך זמן מה. הם לא דיברו זה עם זו. הם אפילו לא העזו להביט זה בזו. יעקב חבש את כף הרגל שלו ובלע משככי כאבים, מוח עצם חיבקה את הברכיים שלה והתנדנדה.
מכשיר הקשר שלו צפצף, גורם לו לרעוד.
הוא עצם את עיניו.
"שעה עגולה. את צודקת," הוא נאנח. "אין בעיה. אנחנו קצת עסוקים. נדבר אחר כך."
"אתה בטוח שהכול בסדר?"
"כן! אני פשוט קצת עייף."
"היא לא עושה לך צרות?"
"לא, היא ילדה נהדרת."
מוח עצם התקרבה אליו מעט וליטפה את ראשו.
הוא פקח את עיניו. רעד חלף בגבו. "את- את רוצה לשתות מים? את תרגישי יותר טוב. יש שם-" הוא הצביע אל השידה והשתתק. מוח עצם עדיין הייתה קשורה לרגל המיטה. הוא שלף את צרור המפתחות מכיסו בידיים רועדות. הוא הצליח לפתוח את המנעול תוך כמה ניסיונות.
הוא משך את עצמו אל המיטה ועצם את עיניו.
היא יכולה לברוח. הוא יכול לתפוס אותה שוב. לא היום. הוא יצטרך להחלים. אבל תוך כמה שבועות... או חודשים, אפילו...
הוא הרגיש את קפיצי המיטה חורקים כשהיא נשכבה עליה לידו.
חלק 5
הזיכרונות חזרו, לא כמו רעם ביום בהיר, אלא כמו זוג גרביים ישן שנמצא במגירה אחרי שחשבת שאיבדת אותו לנצח.
הוא זכר, למשל, את אבא שלו חוזר הביתה, מספר לו שהוא ניצח, מרים אותו ואומר שמעכשיו הכול יהיה יותר טוב, יהיה להם בית יפה, תהיה לו עבודה טובה, ויעקב יוכל לאמץ כלב. הוא גם זכר את אבא שלו חוזר הביתה מבלי להגיד שום דבר, מתיישב על הרצפה ובוהה באחד הקירות , שותה.
הוא זכר שחורף אחד, הגיע איש עם דוב מאולף לכפר שלהם. הדוב נראה מלוכלך ועייף, והוא היה קשור בשלשלאות. יעקב חיכה עד שדעתו של המאלף הוסחה, ואז הוא זחל מתחת לרגלי האנשים. הוא התקרב אל הדוב והניח את כף ידו על הפרווה המחוספסת.
אבא שלו משך אותו, הרים אותו, והתרחק מהקהל. הוא הניח אותו על הקרקע, וסטר לו כל כך חזק שהוא נפל. אחר כך הוא גרר אותו הביתה מבלי להגיד שום דבר.
הוא תהה איזה עונג אנשים עשירים בכלל יכולים להפיק מזיכרונות כאלה, אבל סביר להניח שאפילו לזה היה קהל יעד. הרגעים השבריריים והקסומים שבהם התמימות שלך מתנפצת לבלי שוב, או משהו כזה.
"יעקב," לחש קול צרוד סמוך לאוזנו.
"כן."
"אני כל כך מסריחה. רחרחתי את בית השחי שלי עכשיו, וזה היה כמו לרחרח כלב מתחת לזנב."
הוא ניסה שלא לחייך. "את יכולה להתקלח."
"אני יכולה לנשק אותך?"
הוא מצמץ. "לא."
"אבל אני אף פעם לא נישקתי בחור."
"אני כן. יהיה לך זמן לזה כשתגדלי."
"אם," היא אמרה בקול נמוך וצרוד. יעקב חשב שזה לא נשמע דומה לו בכלל. "החברה שלך רוצה להרוג אותי, ואתה פשוט מנמנם לך שם," היא חבטה בכתפו קלות.
הוא התיישב, והביט בה. הוא עצם את עיניו לכמה רגעים, מניע את שפתיו בדממה.
כשהוא פקח את עיניו שוב, הוא אמר, "אני אדבר עם מכשפה. היא לא רעה, היא בסך הכול רוצה להגן על העיר. אנחנו יכולים לשכנע אותה, אנחנו פשוט צריכים להגיד את הדברים הנכונים. את רק ילדה, והאנשים שגידלו אותך לא היו טובים בזה."
היא פתחה את פיה.
הוא זקר את אצבעו. "אני יודע שאת לא חושבת ככה, אבל זה מה שאנחנו צריכים להגיד. אני אשמור עליך ואדאג שלא תעשי שום דבר רע. אני אלמד אותך איך לעבוד, ואת תעזרי לי. את רק צריכה לעשות מה שאני אגיד לך, הכול יהיה יותר טוב."
הייתה לו תחושה לא נעימה שהוא מזכיר לעצמו מישהו.
"אני לא ילדה," היא שילבה את זרועותיה. "אני אישה מבוגרת ושקולה בדעתי."
"אז תשקרי בנוגע לגיל שלך," אמר יעקב בחיוך מתוח. "כמו עכשיו."
היא חיככה את סנטרה בידה, וחייכה. "בסדר, כן! כן! אני מסכימה!"
היא רכנה אליו ונישקה אותו. השפתיים שלה היו רכות, חמימות, ובעלות טעם מרומז של קיא. כשיעקב אחז בכתפיה בניסיון להדוף אותה, היא החליקה את הלשון שלה פנימה, ונשכה את הלשון שלו. דם חם הציף את הלוע שלו. היא כרכה את זרועותיה מסביב לצווארו והוא הרגיש את השרשרת שבין פרקי ידיה מתהדקת סביבו. הגוף שלו הגיב לפני שהוא הספיק לחשוב, האגרוף שלו פגע בצד שלה, והוא הרגיש צלע נשברת.
הוא צלע אל הצד השני של החדר. תחושה חמימה מילאה את פנים הפה שלו כשהרונה התחילה לרפא את הלשון שלו. מוח עצם עמדה לרגע על המיטה כשכף ידה מונחת על צידה, מביטה בו בעיניים מוצרות. דם טפטף מהסנטר שלה.
הוא נגע באקדח שלו- לא, הוא חשב. מה אני עושה?
"סליחה," הוא התנשם.
היא הזדקפה והתמתחה.
"לא רציתי להכאיב לך," הוא אמר. "את יכולה להירגע?"
"אתה תגיד לי מה לעשות?" היא נהמה.
היא קפצה ונתלתה על המקרר עד שהוא נפל.
"אתה אפילו לא שמת לב שיש עליך קללה," היא צרחה, "ואתה תגיד לי מה לעשות?"
הוא יצא מהקרונית ונעל, נשען על הדלת. הוא הרגיש כמה חבטות כשמוח עצם רצה וזרקה את עצמה כנגד הדלת.
הוא נכנס לתא הנהג, וישב בכסא במשך כמה דקות, מביט בשביל שלפניו מבלי באמת לראות אותו.
"זה היה... רשלני," הוא לחש. הוא התניע והניח לקרונית להסתובב.
כשהגיע הזמן, הוא שלף את מכשיר הקשר שלו. תנסה להישמע כן, הוא חשב.
"שעה עגולה," הוא אמר. "הכול בסדר. אנחנו חוזרים."
בערך באמצע הדרך הוא שמע את הנשימות שלה דרך מערכת התקשורת.
"היי, אדוני?" היא לחשה.
הוא הקדיש כמה רגעים למחשבה על הקול שלו.
"כן?" הוא אמר לבסוף, בעדינות ככל האפשר.
"אני רוצה לשיר לך שיר."
"אני אשמח לשמוע אותו," הוא אמר.
"זו שעת חצות והתנים נוצצים, הכוכבים מייללים," היא שרה בקול נמוך, "ויעקב לוקח אותי הביתה. יש!" היא מחאה כפיים. "תודה, יעקב!"
"אין על מה, פרח."
הזיכרונות חזרו, לא כמו רעם ביום בהיר, אלא כמו זוג גרביים ישן שנמצא במגירה אחרי שחשבת שאיבדת אותו לנצח.
הוא זכר, למשל, את אבא שלו חוזר הביתה, מספר לו שהוא ניצח, מרים אותו ואומר שמעכשיו הכול יהיה יותר טוב, יהיה להם בית יפה, תהיה לו עבודה טובה, ויעקב יוכל לאמץ כלב. הוא גם זכר את אבא שלו חוזר הביתה מבלי להגיד שום דבר, מתיישב על הרצפה ובוהה באחד הקירות , שותה.
הוא זכר שחורף אחד, הגיע איש עם דוב מאולף לכפר שלהם. הדוב נראה מלוכלך ועייף, והוא היה קשור בשלשלאות. יעקב חיכה עד שדעתו של המאלף הוסחה, ואז הוא זחל מתחת לרגלי האנשים. הוא התקרב אל הדוב והניח את כף ידו על הפרווה המחוספסת.
אבא שלו משך אותו, הרים אותו, והתרחק מהקהל. הוא הניח אותו על הקרקע, וסטר לו כל כך חזק שהוא נפל. אחר כך הוא גרר אותו הביתה מבלי להגיד שום דבר.
הוא תהה איזה עונג אנשים עשירים בכלל יכולים להפיק מזיכרונות כאלה, אבל סביר להניח שאפילו לזה היה קהל יעד. הרגעים השבריריים והקסומים שבהם התמימות שלך מתנפצת לבלי שוב, או משהו כזה.
"יעקב," לחש קול צרוד סמוך לאוזנו.
"כן."
"אני כל כך מסריחה. רחרחתי את בית השחי שלי עכשיו, וזה היה כמו לרחרח כלב מתחת לזנב."
הוא ניסה שלא לחייך. "את יכולה להתקלח."
"אני יכולה לנשק אותך?"
הוא מצמץ. "לא."
"אבל אני אף פעם לא נישקתי בחור."
"אני כן. יהיה לך זמן לזה כשתגדלי."
"אם," היא אמרה בקול נמוך וצרוד. יעקב חשב שזה לא נשמע דומה לו בכלל. "החברה שלך רוצה להרוג אותי, ואתה פשוט מנמנם לך שם," היא חבטה בכתפו קלות.
הוא התיישב, והביט בה. הוא עצם את עיניו לכמה רגעים, מניע את שפתיו בדממה.
כשהוא פקח את עיניו שוב, הוא אמר, "אני אדבר עם מכשפה. היא לא רעה, היא בסך הכול רוצה להגן על העיר. אנחנו יכולים לשכנע אותה, אנחנו פשוט צריכים להגיד את הדברים הנכונים. את רק ילדה, והאנשים שגידלו אותך לא היו טובים בזה."
היא פתחה את פיה.
הוא זקר את אצבעו. "אני יודע שאת לא חושבת ככה, אבל זה מה שאנחנו צריכים להגיד. אני אשמור עליך ואדאג שלא תעשי שום דבר רע. אני אלמד אותך איך לעבוד, ואת תעזרי לי. את רק צריכה לעשות מה שאני אגיד לך, הכול יהיה יותר טוב."
הייתה לו תחושה לא נעימה שהוא מזכיר לעצמו מישהו.
"אני לא ילדה," היא שילבה את זרועותיה. "אני אישה מבוגרת ושקולה בדעתי."
"אז תשקרי בנוגע לגיל שלך," אמר יעקב בחיוך מתוח. "כמו עכשיו."
היא חיככה את סנטרה בידה, וחייכה. "בסדר, כן! כן! אני מסכימה!"
היא רכנה אליו ונישקה אותו. השפתיים שלה היו רכות, חמימות, ובעלות טעם מרומז של קיא. כשיעקב אחז בכתפיה בניסיון להדוף אותה, היא החליקה את הלשון שלה פנימה, ונשכה את הלשון שלו. דם חם הציף את הלוע שלו. היא כרכה את זרועותיה מסביב לצווארו והוא הרגיש את השרשרת שבין פרקי ידיה מתהדקת סביבו. הגוף שלו הגיב לפני שהוא הספיק לחשוב, האגרוף שלו פגע בצד שלה, והוא הרגיש צלע נשברת.
הוא צלע אל הצד השני של החדר. תחושה חמימה מילאה את פנים הפה שלו כשהרונה התחילה לרפא את הלשון שלו. מוח עצם עמדה לרגע על המיטה כשכף ידה מונחת על צידה, מביטה בו בעיניים מוצרות. דם טפטף מהסנטר שלה.
הוא נגע באקדח שלו- לא, הוא חשב. מה אני עושה?
"סליחה," הוא התנשם.
היא הזדקפה והתמתחה.
"לא רציתי להכאיב לך," הוא אמר. "את יכולה להירגע?"
"אתה תגיד לי מה לעשות?" היא נהמה.
היא קפצה ונתלתה על המקרר עד שהוא נפל.
"אתה אפילו לא שמת לב שיש עליך קללה," היא צרחה, "ואתה תגיד לי מה לעשות?"
הוא יצא מהקרונית ונעל, נשען על הדלת. הוא הרגיש כמה חבטות כשמוח עצם רצה וזרקה את עצמה כנגד הדלת.
הוא נכנס לתא הנהג, וישב בכסא במשך כמה דקות, מביט בשביל שלפניו מבלי באמת לראות אותו.
"זה היה... רשלני," הוא לחש. הוא התניע והניח לקרונית להסתובב.
כשהגיע הזמן, הוא שלף את מכשיר הקשר שלו. תנסה להישמע כן, הוא חשב.
"שעה עגולה," הוא אמר. "הכול בסדר. אנחנו חוזרים."
בערך באמצע הדרך הוא שמע את הנשימות שלה דרך מערכת התקשורת.
"היי, אדוני?" היא לחשה.
הוא הקדיש כמה רגעים למחשבה על הקול שלו.
"כן?" הוא אמר לבסוף, בעדינות ככל האפשר.
"אני רוצה לשיר לך שיר."
"אני אשמח לשמוע אותו," הוא אמר.
"זו שעת חצות והתנים נוצצים, הכוכבים מייללים," היא שרה בקול נמוך, "ויעקב לוקח אותי הביתה. יש!" היא מחאה כפיים. "תודה, יעקב!"
"אין על מה, פרח."
חלק 6
הוא הרים את המקרר בחזרה והחזיר פנימה את כל הפריטים שלא נשברו או נשפכו. הוא החזיר את המגירות של השידה למקום. הוא נפטר מהכסא- הוא לא היה מעוניין לחוות עוד רגעים משפחתיים עם הריהוט. הוא אסף מהרצפה את כל העלים, הזרדים והאצטרובלים שהוא מצא, והניח אותם בתוך התיבה. הוא שטף את כל הדם מהרצפה, אסף את הסדינים וזרק אותם לאשפה, והתקלח במים חמים כל כך שהם הכאיבו. אחר כך הוא ישב לנקות את הפצע שלו ולהחליף את התחבושת.
הוא הלך לבקר אותה בתא המעצר. בדרך הוא תהה אם הוא יזכה לחיוך ושירים או התקף זעם, אבל היא פשוט ישבה על הרצפה בגבה אליו, מביטה דרך החלון.
"שלום, מותק," הוא אמר. "האוצרות שלך." הוא השחיל את התיבה דרך הסורגים. "את רוצה לדבר?" הוא חיכה לכמה רגעים. היא אפילו לא זזה.
"תגידי לה אם את רוצה," הוא אמר.
מכשפה ישבה במשרד שלה, קוראת דוחות. כשהוא נכנס, היא הבחינה בצליעה שלו.
"הרגל שלך עדיין כואבת?"
הוא הנהן.
היא הביטה בו. "זה שווה את זה?"
הוא הנהן שוב. עכשיו כשהם חזרו, הוא הבין שהוא התגעגע לזיכרונות. הם לא היו כאלה מוצלחים, אבל הם היו חלק ממנו שלאף אחד לא הייתה זכות לקחת.
"בנוגע אליה," הוא התחיל, ופניה של מכשפה לבשו הבעה מוכרת, היא הזכירה קצת את ההבעה שהייתה לאבא שלו אחרי שהוא ניסה ללטף את הדוב.
"את כועסת."
היא נדה בראשה. "אין לי סיבה לכעוס עליך, ידעתי שתחזיר אותה, כמו שהבטחת."
אבל אני לא ידעתי שאני אחזיר אותה, חשב יעקב.
"היא בסך הכול ילדה."
מכשפה נאנחה. "היא לא ילדה, היא פושעת מסוכנת. אין לה שליטה עצמית, ואף אחד אחר לא יכול לשלוט בה. בטח שלא אתה."
"אבל אני יודע שהיא רוצה שיעזרו לה, והיא יכולה להשתפר, אני ראיתי את זה-"
"תחכה," היא קמה מכיסאה ופתחה את הארון שלה. הוא שמע זכוכית נוקשת.
"אני לא רוצה לשתות עכשיו."
"בטוח ? זה יעשה לך טוב."
מכשפה הייתה מכינה חמאת רום פעם בשנה, מקפיאה אותה, והיא הייתה מספיקה לכל החורף. הוא הביט בספל מעלה האדים שנדחף לידו ומשך בכתפיו. הוא שתה. המשקה אכן היה חמים וחריף באופן מנחם.
היא התיישבה מולו ולגמה.
"לפני הרבה שנים הייתה לי חברה ש... התרחקה ממני. יום אחד שמעתי שהיא אצל ראשי בעיר אחרת. היא גנבה הרבה כסף. רציתי להציל אותה." היא הביטה בנקודה מרוחקת וצמצמה את עיניה. "אבל... זו הייתה העיר שלו, אני הייתי רק שכירה צעירה, לא יכולתי לעשות כלום. לא בלי לשרוף את עצמי." היא נאנחה. "לא עובר יום שבו אני לא מתחרטת על זה."
"אז את מבינה-"
היא הרימה יד. "אמרתי שאני מרגישה חרטה. לא אמרתי שזו הייתה טעות. לפעמים, ההחלטה הנכונה תגרום לך לסבול. אבל זו לא ההחלטה שלך, יעקב. אני הראשית של העיר הזו."
הוא הביט בה. "כן, אני יודע. אני אף פ- פעם לא אלך נגד-"
"אתה בטוח?" היא הרימה גבה. "הגישה שלך אליה שונה לחלוטין. אני לא יודעת אם אתה מרחם עליה, או... אתה לא היית דומה לה בכלל כשהגעת לכאן, אתה מבין את זה, נכון?"
הוא נד בראשו "תקשיבי, לא, אבל היא הצילה אותי, ואני הבאתי אותה בח- בחזרה לכאן." הוא הביט בספל שלו. "מה זה?"
"פשוט תירגע, בסדר?" היא הניחה את כף ידה על ידו.
הוא קם מהכסא שלו, מועד.
היא זינקה אליו. "בבקשה תשב, אתה רק תירדם, זה הכול."
הוא צעד אל הדלת, כפות ידיו הזיעו, וכתמים הופיעו מול עיניו. הוא הספיק להשעין את היד שלו כנגד הקיר.
טעם מר ודוחה עמד בפיו. אור השמש מהחלון חדר אל תוך ראשו מבעד לעפעפיו. הוא משך את עצמו לישיבה. מכשפה כרעה לצידו. הוא הרגיש ספל חרס נדחף לידו.
"תרגיש יותר טוב אם תשתה קצת מים," היא אמרה.
הוא ניסה להדוף אותה ממנו. היה משהו חשוב שהוא צריך לעשות.
"זה נגמר, תירגע," היא הניחה את ידה על חזהו.
"לא," הוא אמר והניח את הספל על הרצפה.
הוא צעד אל תא המעצר, זרוע אחת נתמכת בקיר המסדרון. התא היה ריק.
הוא בלע. "נתת להם לקחת אותה כשישנתי."
"כן."
"ואיפה היא עכשיו?" הוא התחרט על המילים ברגע שיצאו מפיו.
היא נדה בראשה.
הוא חשק את שיניו.
"אם אתה רוצה לצעוק עליי, תעשה את זה."
הוא ירד על ברכיו, ושלף את התיבה מתחת לדרגש.
"עשיתי את זה כי אתה חשוב לי."
הוא המשיך ללכת מבלי להביט בה.
"ואני לא רוצה לראות אותך מתנדנד מעמוד," היא אמרה בקול חלש.
הוא דיבר עם מכשפה מאוחר יותר. יעקב מעולם לא רצה לנטור טינה, יותר מדי מסוכן. מכשפה אמרה שכאשר הם באו לקחת את מוח עצם, היא הייתה במצב רוח דברני במיוחד, והבטיחה לברוח ברגע האחרון, כמו בעלת אוב רבת עוצמה. מכשפה ממש ציפתה שהיא תעשה משהו. זו הייתה תלייה רגילה לחלוטין, מכשפה סיפרה. זה נגמר מהר.
יעקב ישן בקרונית החדשה שלו. היא הייתה מעט יותר מרווחת, והמיטה שלו הייתה גדולה מספיק בשביל איש וכלבה. צמרות העצים רחשו ברוח, אבל רעש נוסף חלף בלילה.
הוא גרם לפרח לזקוף את אוזניה ולהתנער. היא נבחה.
יעקב מצמץ והתיישב במיטה, משפשף את עיניו. היא ירדה מהמיטה ורצה אל החלון. היא עמדה על רגליה האחוריות ורחרחה. היא הביטה בו, נופפה בזנבה ונבחה שוב.
יעקב ניגש אל החלון. על הזגוגית מכוסת האדים היה מצויר לב. הוא לא אמר שום דבר. הוא לא העז להגיד כלום, אפילו לא לפרח או לעצמו. בטח שלא למכשפה. כל עוד הוא לא אמר שום דבר, הסימן היה יכול להצביע על מיליוני דברים שונים, ולפחות אחד מהם היה טוב. הוא פשוט הביט בו עד שהוא נעלם.
הוא הרים את המקרר בחזרה והחזיר פנימה את כל הפריטים שלא נשברו או נשפכו. הוא החזיר את המגירות של השידה למקום. הוא נפטר מהכסא- הוא לא היה מעוניין לחוות עוד רגעים משפחתיים עם הריהוט. הוא אסף מהרצפה את כל העלים, הזרדים והאצטרובלים שהוא מצא, והניח אותם בתוך התיבה. הוא שטף את כל הדם מהרצפה, אסף את הסדינים וזרק אותם לאשפה, והתקלח במים חמים כל כך שהם הכאיבו. אחר כך הוא ישב לנקות את הפצע שלו ולהחליף את התחבושת.
הוא הלך לבקר אותה בתא המעצר. בדרך הוא תהה אם הוא יזכה לחיוך ושירים או התקף זעם, אבל היא פשוט ישבה על הרצפה בגבה אליו, מביטה דרך החלון.
"שלום, מותק," הוא אמר. "האוצרות שלך." הוא השחיל את התיבה דרך הסורגים. "את רוצה לדבר?" הוא חיכה לכמה רגעים. היא אפילו לא זזה.
"תגידי לה אם את רוצה," הוא אמר.
מכשפה ישבה במשרד שלה, קוראת דוחות. כשהוא נכנס, היא הבחינה בצליעה שלו.
"הרגל שלך עדיין כואבת?"
הוא הנהן.
היא הביטה בו. "זה שווה את זה?"
הוא הנהן שוב. עכשיו כשהם חזרו, הוא הבין שהוא התגעגע לזיכרונות. הם לא היו כאלה מוצלחים, אבל הם היו חלק ממנו שלאף אחד לא הייתה זכות לקחת.
"בנוגע אליה," הוא התחיל, ופניה של מכשפה לבשו הבעה מוכרת, היא הזכירה קצת את ההבעה שהייתה לאבא שלו אחרי שהוא ניסה ללטף את הדוב.
"את כועסת."
היא נדה בראשה. "אין לי סיבה לכעוס עליך, ידעתי שתחזיר אותה, כמו שהבטחת."
אבל אני לא ידעתי שאני אחזיר אותה, חשב יעקב.
"היא בסך הכול ילדה."
מכשפה נאנחה. "היא לא ילדה, היא פושעת מסוכנת. אין לה שליטה עצמית, ואף אחד אחר לא יכול לשלוט בה. בטח שלא אתה."
"אבל אני יודע שהיא רוצה שיעזרו לה, והיא יכולה להשתפר, אני ראיתי את זה-"
"תחכה," היא קמה מכיסאה ופתחה את הארון שלה. הוא שמע זכוכית נוקשת.
"אני לא רוצה לשתות עכשיו."
"בטוח ? זה יעשה לך טוב."
מכשפה הייתה מכינה חמאת רום פעם בשנה, מקפיאה אותה, והיא הייתה מספיקה לכל החורף. הוא הביט בספל מעלה האדים שנדחף לידו ומשך בכתפיו. הוא שתה. המשקה אכן היה חמים וחריף באופן מנחם.
היא התיישבה מולו ולגמה.
"לפני הרבה שנים הייתה לי חברה ש... התרחקה ממני. יום אחד שמעתי שהיא אצל ראשי בעיר אחרת. היא גנבה הרבה כסף. רציתי להציל אותה." היא הביטה בנקודה מרוחקת וצמצמה את עיניה. "אבל... זו הייתה העיר שלו, אני הייתי רק שכירה צעירה, לא יכולתי לעשות כלום. לא בלי לשרוף את עצמי." היא נאנחה. "לא עובר יום שבו אני לא מתחרטת על זה."
"אז את מבינה-"
היא הרימה יד. "אמרתי שאני מרגישה חרטה. לא אמרתי שזו הייתה טעות. לפעמים, ההחלטה הנכונה תגרום לך לסבול. אבל זו לא ההחלטה שלך, יעקב. אני הראשית של העיר הזו."
הוא הביט בה. "כן, אני יודע. אני אף פ- פעם לא אלך נגד-"
"אתה בטוח?" היא הרימה גבה. "הגישה שלך אליה שונה לחלוטין. אני לא יודעת אם אתה מרחם עליה, או... אתה לא היית דומה לה בכלל כשהגעת לכאן, אתה מבין את זה, נכון?"
הוא נד בראשו "תקשיבי, לא, אבל היא הצילה אותי, ואני הבאתי אותה בח- בחזרה לכאן." הוא הביט בספל שלו. "מה זה?"
"פשוט תירגע, בסדר?" היא הניחה את כף ידה על ידו.
הוא קם מהכסא שלו, מועד.
היא זינקה אליו. "בבקשה תשב, אתה רק תירדם, זה הכול."
הוא צעד אל הדלת, כפות ידיו הזיעו, וכתמים הופיעו מול עיניו. הוא הספיק להשעין את היד שלו כנגד הקיר.
טעם מר ודוחה עמד בפיו. אור השמש מהחלון חדר אל תוך ראשו מבעד לעפעפיו. הוא משך את עצמו לישיבה. מכשפה כרעה לצידו. הוא הרגיש ספל חרס נדחף לידו.
"תרגיש יותר טוב אם תשתה קצת מים," היא אמרה.
הוא ניסה להדוף אותה ממנו. היה משהו חשוב שהוא צריך לעשות.
"זה נגמר, תירגע," היא הניחה את ידה על חזהו.
"לא," הוא אמר והניח את הספל על הרצפה.
הוא צעד אל תא המעצר, זרוע אחת נתמכת בקיר המסדרון. התא היה ריק.
הוא בלע. "נתת להם לקחת אותה כשישנתי."
"כן."
"ואיפה היא עכשיו?" הוא התחרט על המילים ברגע שיצאו מפיו.
היא נדה בראשה.
הוא חשק את שיניו.
"אם אתה רוצה לצעוק עליי, תעשה את זה."
הוא ירד על ברכיו, ושלף את התיבה מתחת לדרגש.
"עשיתי את זה כי אתה חשוב לי."
הוא המשיך ללכת מבלי להביט בה.
"ואני לא רוצה לראות אותך מתנדנד מעמוד," היא אמרה בקול חלש.
הוא דיבר עם מכשפה מאוחר יותר. יעקב מעולם לא רצה לנטור טינה, יותר מדי מסוכן. מכשפה אמרה שכאשר הם באו לקחת את מוח עצם, היא הייתה במצב רוח דברני במיוחד, והבטיחה לברוח ברגע האחרון, כמו בעלת אוב רבת עוצמה. מכשפה ממש ציפתה שהיא תעשה משהו. זו הייתה תלייה רגילה לחלוטין, מכשפה סיפרה. זה נגמר מהר.
יעקב ישן בקרונית החדשה שלו. היא הייתה מעט יותר מרווחת, והמיטה שלו הייתה גדולה מספיק בשביל איש וכלבה. צמרות העצים רחשו ברוח, אבל רעש נוסף חלף בלילה.
הוא גרם לפרח לזקוף את אוזניה ולהתנער. היא נבחה.
יעקב מצמץ והתיישב במיטה, משפשף את עיניו. היא ירדה מהמיטה ורצה אל החלון. היא עמדה על רגליה האחוריות ורחרחה. היא הביטה בו, נופפה בזנבה ונבחה שוב.
יעקב ניגש אל החלון. על הזגוגית מכוסת האדים היה מצויר לב. הוא לא אמר שום דבר. הוא לא העז להגיד כלום, אפילו לא לפרח או לעצמו. בטח שלא למכשפה. כל עוד הוא לא אמר שום דבר, הסימן היה יכול להצביע על מיליוני דברים שונים, ולפחות אחד מהם היה טוב. הוא פשוט הביט בו עד שהוא נעלם.
אוקי, זה באמת נהדר
כולל החלקים שלא הבנתי. קשה לי לתת ביקורת לדבר כזה, אבל בכל זאת שתי נקודות:
א. יש כאן המון סיפור במעט מדי מילים. הכל דחוס ומהיר וצבעוני נורא, והקורא נשאר עם הלשון בחוץ בנסיון לעקוב אחרייך. קצת כאילו הסגנון של מוח עצם משתלט גם על החלקים שלא שלה.
ב. יש לך שלוש דמויות מאופיינות ועוד חצי דמות שהיא מאד משמעותית, אבל אנחנו רואים אותה רק דרך ה..מסביב שלה. האבא צריך לקבל יותר מקום; זה לא רק שהחלק הרביעי צריך יותר הבהרה, אלא שהדמות של האבא צריכה יותר נפח, קווים, מה שלא יהיה. בקיצור הסיפור הזה צריך שיכתבו יותר ממנו. ושתדעי שזה יהיה פשוט פשע להניח אותו בצד.
כולל החלקים שלא הבנתי. קשה לי לתת ביקורת לדבר כזה, אבל בכל זאת שתי נקודות:
א. יש כאן המון סיפור במעט מדי מילים. הכל דחוס ומהיר וצבעוני נורא, והקורא נשאר עם הלשון בחוץ בנסיון לעקוב אחרייך. קצת כאילו הסגנון של מוח עצם משתלט גם על החלקים שלא שלה.
ב. יש לך שלוש דמויות מאופיינות ועוד חצי דמות שהיא מאד משמעותית, אבל אנחנו רואים אותה רק דרך ה..מסביב שלה. האבא צריך לקבל יותר מקום; זה לא רק שהחלק הרביעי צריך יותר הבהרה, אלא שהדמות של האבא צריכה יותר נפח, קווים, מה שלא יהיה. בקיצור הסיפור הזה צריך שיכתבו יותר ממנו. ושתדעי שזה יהיה פשוט פשע להניח אותו בצד.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.