יעקב+מוח עצם+מכשפה. אין מנוס. ביקורת של ילדים גדולים פליז.

[ויימס]

thnk you thnk you thnk you

 

[ויימס]

ותפסיקי לגלוש מהעבודה, את מסכנת את בריאות הציבור!

 

[ויימס]

הממ.

מה ששאלתי מקודם חצי בצחוק, אני אשאל ברצינות. מה אהבת בדמויות? אהבת את המניעים- סבבה, איזה מניעים אהבת? איזה רעיון אהבת? את מניחה שאני פשוט מבינה לבד למה את מתכוונת, ואני לא. אני פשוט כותבת, וחלק קטן ממה שאני כותבת יוצא טוב, כי סטטיסטית זה קורה לפעמים.
להגיד על סיפור "דמויות נחמדות, רעיון מגניב, צריך שכתוב", זו אמירה כל כך כללית עד שהיא רלוונטית לגבי כל סיפור שהועלה לפה אי פעם. זה מובן מאליו שהוא צריך שכתוב, אחרת הוא לא היה פה, הוא היה... זוכה בפרס או מה שזה לא יהיה שסיפורים מושלמים עושים.
כל עוד לא תסבירי לי למה X הוא טוב/ גרוע/ לא עובד/ כן עובד, כל מה שאני אוכל לעשות זה להביט בפליאה והשתאות כיצד את כותבת את הסיפור שלי יותר טוב ממני, אבל אני לא אדע לשכתב אותו בעצמי.
(מרגישה כפויית טובה, סליחהסליחהסליחה)

 

[אלודאה]

אני לא כותבת את הסיפור שלך יותר טוב.

אני מדחיינת את הסיפור שלי. אלה שני דברים נפרדים...
&nbsp
אוקיי, מה אהבתי:
1. את השמות של הדמויות. כן, זה טיפשי, אבל מאד אהבתי שדמות עם שם כל כך בנאלי כמו יעקב מסתובבת בעולם של דמויות עם שמות כמו מח עצם או מכשפה.
2. אהבתי את המוקצנות של מח עצם. היא מתנהגת כמו קריקטורה בזמן שיעקב ומכשפה מתנהגים כמו בני אדם רגילים שנתקלים בקריקטורה.
3. אהבתי שדברים לא יוצאים לעקב כמו שהוא מתכוון, ואת כל הדיאלוג הפנימי שלו. הוא אומר משהו ואז נוזף בעצמו על מה שהוא אמר, ואולי בכלל עדיף שהוא ישתוק.
4. העולם נורא מגניב אותי. למה? ככה.
&nbsp
נקודות לשכתוב:
1. הרבה שורות בדיאלוגים מיותרות. יצא לי לכתוב לסנופקין למטה, ואני די עשיתי את זה אצלך. כל שורה שלא מוסרת מידע חדש על הדמות שאיננה המספר, שאיננה מקדמת את העלילה או את היחסים בין הדמויות צריכה לעוף.
2. אותו הדבר לגבי כל שאר השורות... אם יש לך משפט שסתם נמצא איפושהו - למחוק.
(בדיוק נוזפים בי שאני מוחקת יותר מדי.... אז את לא חייבת למחוק. את יכולה לשכתב).
3. להקצין את הדמויות. הן לא יכולות להיות פושרות. צריכים להיות להן מניעים ברורים, רצוי כאלה שמתנגשים אחד עם השני.
&nbsp
יאללה, מספיק להתבחבש. לכי לכתוב!

 

[ויימס]

תודה שאת מדחיינת את הסיפור שלך. קבלי אצה

אין אצה.

ובכן, darn, שוב השמות שלי שנויים במחלוקת. (יש סיבה לכך שקוראים לה מוח עצם ולה מכשפה, אבל לא יצא לי להכניס אותן לסיפור, נו מילא)
" היא מתנהגת כמו קריקטורה " אבל זה לא הופך את הסיפור לפחות מציאותי או ווטאבר?


התבחבשות היא מהות הכתיבה. ואני לא יכולה לכתוב בטרם אחליט על כל מיני דברים.
"להקצין את הדמויות." אבל אנשים מתלוננים גם ככה שהן מוקצנות מדי! כלומר, ספציפית מ"ע.

 

[אלודאה]

הקצנה במובן של הקשר בינהן.

כרגע הקשר בין יעקב למכשפה מאד... סטרילי. לפחות בהתחלה. היחסים נחמדים כאלה. "נחמד" הורג סיפורים. צריך מתח ועניין כדי שהסיפור יהיה מותח ומעניין. בשביל "נחמד" יש לי תה עם שני סוכר.
כן כדאי לחשוב איך הופכים את היחסים בין הדמויות ליותר מעניינים. אחת הדרכים היא להוסיף דברים מתחת לפני השטח. דברים שמכשפה אומרת ולא אומרת. דברים שיעקב רוצה להגיד ויוצאים לו הפוך. תנועות. רגשות. דברים כאלה.
בשום פנים לא להפוך אותן כדמויות ליותר קריקטוריסטיות כי זה כן יהרוס. מספיק דמות אחת פסיכית. כשכולם פסיכים זה סיפור מסוג אחר לגמרי.

 

[ויימס]

*מהנהנת*.

 

[אלודאה]

לא להנהן, לשכתב.

את מקבלת פטור מהתרגיל של פסקה ביום *בתנאי* שאת מפרסמת לפחות שליש מהסיפור המשוכתב בכל יום ממחר.
עד שבת יהיה סיפור גמור

 

[ויימס]

ההנהון הוא מהות הכתיבה- מה? פפפפפ.... וואו.

ממחרתיים, רבע סיפור כל יום. וזו ההצעה האחרונה שלי, ג'ימי! וגם הראשונה!

 

[ויימס]

אגב, מה הרעיון שלי?

הוא מגניב, אני מסכימה. אבל מהו?

 

[חתול השיממון]

טוב, brace yourself

זאת הולכת להיות ביקורת אכזרית מאוד, והיא הולכת להיות כזאת רק בגלל שקראתי בעבר דברים שכתבת והם היו מדהימים (נראייצ'וק? נראייצ'וק!

) ואני יודעת שאת מסוגלת ליותר (אחרת הייתי פשוט אומרת, 'הו, איזה סיפור-סיפורוני. קוצ'י קוצ'י.' אבל אמרת שאת רוצה ביקורת של ילדים גדולים, נכון?)
אז ככה:
בהחלט ניכר בסיפור שהוא נכתב עבור תרגיל של "תכתבו פסקה ביום בלי שמץ מושג מה תהיה הפסקה של מחר, נו תכתבו משהו פשוט סתם". הדמויות שלך מגניבות, שונות ומאופיינות היטב (הכי אהבתי את מכשפה) למרות שתיאורים חיצוניים באמת היו חסרים לי. אם רצית לנסות את זה, למה לא ניסית? היה לי ממש קשה לדמיין את הסיפור בראש, אז בשלב מסוים התייאשתי ופשוט דמיינתי אותו בתור סיפור שמקריאים בתכנית רדיו, כמו שהיו עושים בימי הביניים. או שבעצם עושים גם עכשיו, אודיובוקס או אני יודעת. בכל אופן, הקטע הויזואלי היה חסר למדי.
אבל זה בקטנה. הסיפור, הסיפור!
1. אין סיפור. היה היה איש שקראו לו יעקב והיתה עליו קללה שלא עשתה לו שום דבר רע (אה, כן, הוא שכח שהוא היה wanna build a snowman כשהוא היה בן 8, ליבי-ליבי עליו), אבל הוא תפס איזה בחורה רצחנית שאמרה לו שיש עליו קללה ופתאום הוא חשב, וואלה, רעיון טוב לשחרר אותה ושתעזור לי להיפטר ממנה (בניגוד, למשל, לחפש מישהו מוסמך ויציב נפשית שיעשה את זה, או למשל לברר אם באמת יש עליו קללה עם מישהו מוסמך ויציב נפשית, כאילו, לא הזכרת שהוא פאקינג חשב על נושא הקללה אפילו פעם אחת לפני שמוח עצם הזכירה את זה), ואז היא חתכה לו חתיכה מהרגל ונפטרה מהקללה, ואז היה קצת מוצי-מוצי והוא התאהב בה ואז היא מתה. או שלא. הסוף.
אני מצטערת, אבל זה מגה-משעמם.
2. כל מה שהדמויות עושות נעשה מהר וללא מניע ניכר לעין מלבד "הייתי צריכה לכתוב עוד פסקה". למה שיעקב יתחיל לפתח רגשות כלפי מוח עצם בפרק זמן כ"כ קצר? בגלל שהיא עשתה לו טובה? הוא bounty hunter, הוא אמור להיות קשוח. וגם אם הוא היה רכרוכי ומנצנץ כמו אדוארד, זה פשוט לא הגיוני משום בחינה. לאדוארד לפחות היתה סיבה להתאהב בבלה - היה לה ריח טוב. אבל מח עצם מסריחה. היא הודתה בזה בעצמה. את כביכול רוצה להראות התפתחות של קשר ואמון בין הדמויות, אבל דבר כזה אמור לקחת הרבה יותר זמן ולקרות בהדרגה. זה לא יכול להיות, יום אחד מכרתי אותה שיעשו ממנה קציצות, יום למחרת אני רוצה לגדל אותה בבית שלי ולקרוא לה מותק.
למה שמח עצם תרצה לעזור לו? אוקיי, היא משוגעת, לא סיבה מספיק טובה. אני אברח אני אברח, אני אעזור לך, אני מאוהבת בך, אני לא אברח. למה? כובע אף לגובה. ככה מי שכתבה אותי החליטה אז נהה.
3. קלישאות מאוסות. ואם אני, מלכת הקלישאות, מואסת בקלישאות, את יכולה לתאר לעצמך עד כמה חמור המצב:
א. יש דמות ממין זכר ויש דמות ממין נקבה והן נמצאות לבד, אז הן פשוט חייבות להתמזמז. למרבה הצער זה חוק מספר אחת בסוג מסוים של ספרי נוער ואף בסדרות נוער רבות, וזה מבאס מאוד, כי בחיים האמיתיים יש גם דבר כזה ידידות. בספרים, לעומת זאת, זה נעשה עד כדי כך נדיר שכשאני קוראת ספר כמו "זאת עם הכתם השחור", וכשלילי וזוהר נעשים ידידים ואני מתחילה לגלגל עיניים כי אוטוטו הם מתמזמזים למרות שהיא ילדה רזה ושטוחה עם חצ'קונים, ובסוף הם לא מתמזמזים ולא מתאהבים ולא כלום - אני פשוט מוחאת כפיים. למרבה הצער את עשית את זה לעוד *מגלגלת עיניים* טוב עכשיו הם בטח יתמזמזו כמה צפוי *מגלגלת עיניים* אוי נהדר.
ב. מישהו מת אבל לא באמת מת למרות שלא היתה לו שום דרך אפשרית לשרוד, באטמן, ג'יימס בונד, בלה בלה. זה כבר נעשה כ"כ שגור שאנשים שמתים ונשארים מתים מפתיעים אותנו יותר. ובכלל, למה להרוס סוף עצוב עם דביקות כזאת? ועוד לב? ברצינות? טוב שהיא לא השאירה גם נשיקת-אודם על החלון.
ויימס! את מסוגלת ליותר. תזכרי: לכתוב לא תמיד עדיף על לא לכתוב. אם אין לך רעיון למשהו מוצק ואיכותי לכתוב, אל תכתבי כלום. ברצינות! זה מה שגורר אחריו מחשבות הרסניות כמו "אני לא טובה בכלום אני שונאת לכתוב אוי". את טובה וממש. פשוט לכולנו יש זמנים שאין לנו רעיונות ואין לנו מוזה וכל מה שננסה לעשות במצב הזה יצא זוועה.

נ.ב
לא הייתי ברורה מספיק לגבי השינויים שאני חושבת שיכולים להציל את הסיפור. אז ככה:
1. להפוך אותו לסיפור באורך נובלה לפחות, לעבות את העולם, להוסיף עלילות משנה, להוריד את הרומאנס המטופש ואת ההתרככות של יעקב ולעשות טוויסט אחר, לעשות קללה קשוחה ומעניינת יותר, לגרום ליעקב לשים לב לקללה לפני מח עצם במקום לעשות קללה-אקס-מאכינה.
2. יותר פשוט: למחוק הכל ולכתוב משהו אחר

 

[ויימס]

סבבה, תודה.

 

[ויימס]

נראייצ'וק ממש לא היה כזה מדהים, תתגברי על זה כבר. XD

 

[חתול השיממון]

never!

חוץ מזה, "לא כזה מדהים" עדיף על "לא טוב"

 

[ויימס]

עזבי.

 

[ויימס]

ותודה לך על הביקורת המפורטת והמנומקת.

'סבבה' פשוט לא מספיק כדי לתאר את זה. קחי חתול.

 

[חתול השיממון]

וואו, באמת?

כי הייתי כאילו ממש רעה. חשבתי שתהיי כזה, "תודה, לא תודה, את לא מבינה כלום מהחיים שלך אבל את חמודה" (זה בערך מה שאני עונה לאנשים שנותנים לי ביקורות שליליות באופן קיצוני).
בטח שלא ציפיתי לקבל חתול חינם! יאי! (האם חתולים שמחזיקים חתולים בתור חיות מחמד זה כמו שלבנים בארה"ב היו מחזיקים שחורים בתור משרתים? האם יום יבוא והחתול הזה יתקומם עלי כמו בדג'אנגו (the D is silent!) הוא שחור!

)

 

[ויימס]

כן, החתול יתקומם.

זו הייתה התוכנית הזדונית שלי, מוהאהא וכו'.

 

[עוץליגוץלי]

אהבתי את הסיפור

גם כאוסף של פסקות, וגם כסיפור רצוף. מזכיר לי סיפור קצר שיכול בקלות להפוך לתקציר של סיפור ארוך יוותר. הסוף קצת "אמריקאי" (מודבק סוף טוב) ואותו פחות אהבתי.

 

[ויימס]

תודה.