יעקב+מוח עצם+מכשפה. אין מנוס. ביקורת של ילדים גדולים פליז.
- פותח הנושא ויימס
- פורסם בתאריך
שכתוב- יעקב- חלק ראשון- I said I would, so I did.
(היום הולך וכלה- ומחר עליי לקום מוקדם. התנים מייללים, הכוכבים נוצצים, וכו'.)
יעקב הוביל את מוח עצם לעיר בדרך הצרה שהתפתלה בין העצים. היא הייתה נמוכה ורזה, וכמעט לא מאיימת בלי הנשק שלה. הראש והידיים שלה היו נתונים בסד, ובכל זאת, היא לא הפסיקה לדבר.
"מה אתה עושה, שכיר?" היא אמרה את המילה כאילו היא הייתה כינוי גנאי. "אתה הולך לראשי לקבל את הפרס שלך?"
הוא הביט בה. הפנים שלה היו מעוטרות ברונה גדולה. הגיוני. מקום טוב לכוון אליו יריות, אחרי הכול. גם ליעקב הייתה רונה שאותה הוא היה מצייר בכל בוקר, ומוחק בכל ערב. אבל רק אנשים מסוג מאוד מסוים היו מקעקעים אותה, באמצעות סכין. הקסם נעשה חזק יותר כאשר הוא בא במגע ישיר עם הדם שלך. הוא הפך אותך ליותר רגיש כלפי הרחשים המסתוריים של היקום, ונטה לפגום בשפיות שלך.
"כן," הוא אמר. הוא לא ראה טעם לשקר.
היא נדה בראשה. "לא כדאי לך. אני יהרוג אותך מהר אם תשחרר אותי עכשיו. אבל אם אני ישתחרר בעצמי, אני הולכת ליהנות איתך," והיא חייכה חיוך צר.
הוא הניח את ידו מאחורי גבה ודחף אותה לפניו, כדי לא לראות את המבט שלה.
"אם," הוא נהם.
הראשית של העיר הקרובה הייתה אישה בשם מכשפה. הוא הכיר אותה די הרבה זמן, מאז שהוא התחיל לעבוד כשכיר. הוא מצא אותה עומדת מחוץ לשער העיר, מביטה בפועלים מתקנים את החומה העתיקה. כמו תמיד, כשהיא הביטה בחומות נבנות מחדש, היה בעיניה הירוקות רוך שיעקב לא ראה בשום הזדמנות אחרת. הוא תהה איך זה לאהוב משהו עד כדי כך.
לא הייתה רונה על הפנים הכהות שלה. מכשפה ידעה שאף אחד לא ינסה להרוג אותה, אפילו לא הפושעים שהיא אהבה כל כך לתלות. היא הייתה יותר מדי חשובה.
היא הנהנה כשהיא הבחינה בו.
היא נאנחה. "שוב אתה מביא לי דגים קטנים, יעקב?"
דג קטן היה שווה אוכל, דלק, וחשמל לשבוע בערך. שני דגים בשבוע היו התחלה טובה. יעקב חשב ששני דגים קטנים ביד, עדיפים על פני דג גדול על העץ.
מחשבות כאלו היו הסיבה שהוא ניסה שלא לדבר הרבה.
"תנסה לעבוד יותר קשה. אתה יכול לעשות יותר. אתה כבר גדול מדי בשביל הקרונית הזו."
יעקב הנהן. היא צדקה, כמובן.
מאוחר יותר, בתא המעצר, מכשפה ספרה את הכסף. היא לא הרימה את מבטה בתגובה לאיומים שמוח עצם השמיעה, תמיד כלפי יעקב, אף פעם לא כלפי מכשפה.
"אני ישרוף אותך, איש שהולך אחרי אחרים," צרחה מוח עצם מאחורי הסורגים.
יעקב עיקם את שפתיו. הוא לא היה שותף לאמונה הרווחת ששמות היו בעלי כוח. בעוד שאנשים אחרים בחרו לעצמם שם מתאים, הוא נשאר עם השם שאיתו הוא נולד. הוא נתקל ביותר מדי פושעים שחשבו שאם הם יקראו לעצמם 'שומן מעיים', מישהו יתרשם.
"את מאוד רועשת בשביל בחורה במחיר שלך," אמרה מכשפה.
"אני יהיה שווה הרבה יותר אחרי שאני יקשט את הקירות עם הדם של החרק הזה!"
"את טועה," אמרה מכשפה, "את תמותי ותירקבי." היא הושיטה ליעקב את חבילת השטרות.
כשהוא הניח את ידו על ידית הדלת, מוח עצם קראה, "היי, אדוני!"
"פשוט תתעלם ממנה," מכשפה משכה בכתפיה.
מוח עצם טיפסה על הסורגים ונענעה אותם. היא הגיעה עד לתקרה, ושם היא נתלתה כמו קוף.
"אדוני השכיר המכובד," היא מתחה את שפתיה, חושפת שיניים צהובות. "אתה יודע שיש עליך קללה?"
מכשפה גיחכה. "כן, את באמת נראית כמו בעלת אוב חזקה. אני בטוחה ש-"
"לא יודע על מה היא מדברת," אמר יעקב מקול רם מהדרוש.
מכשפה השתתקה והביטה בו. פניה היו חתומות.
הוא משך בכתפו. "דגים קטנים לא נושכים," אמר ופסע אל מחוץ לבקתה.
יעקב עדיין גר בקרונית הראשונה שהוא שכר, ומכשפה צדקה, היא הייתה קטנה. מיטה צרה תפסה את רוב חלל המגורים. הוא אהב חללים קטנים, הם גרמו לו להרגיש בטוח. היו לו ארבעה דגים באקווריום- לא כאלה שאפשר להרוויח מהם כסף כמו מוח עצם. זה היה מבחן. אם הוא ישמור עליהם חיים במשך מספיק זמן, הוא ירשה לעצמו כלב. הוא רצה שזו תהיה כלבת זאב גדולה ואצילית. הוא יקרא לה 'פרח'. הוא עדיין לא החליט מה לעשות עם הדגים אחר כך.
הוא התעורר באמצע הלילה. הצללים על הקיר לא מצאו חן בעיניו, למרות שהוא ידע טוב מאוד שאלו פשוט הרהיטים בחדר. הוא הכיר את הלילות האלה. הצללים לא יניחו לו לישון. הוא היה צריך להימנע מהם, לפחות למספר שעות.
מכשפה הייתה נוהגת לפעמים לשבת בלילות בכיכר ולשוחח עם ראשיים שהגיעו מערים אחרות. לא היו להם שום תחביבים, משפחה, או חברים. הייתה להם רק העבודה שלהם, ופנים ריקות מהבעה. יעקב ידע שהוא לא טוב בהרבה, אבל לכל הפחות הוא היה מודע למצבו.
הוא עמד מתחת לאורות הפנסים וחיכה. כשהיא הבחינה בו, באמצע משפט, הוא נופף אליה.
היא סימנה לו להתקרב.
'אני צריך שתאפשרי לי לתחקר את האסירה שלך', חשב יעקב. 'אני צריך שתאפשרי לי לתחקר את האסירה שלך'.
"יש בעיה?" אמרה מכשפה.
"אני חייב לראות אותה," הוא אמר. משפטים אף פעם לא יצאו כמו שהוא תכנן.
"לא מתאים לך לדאוג בלי סיבה." היא הטתה את ראשה. "זה קשור לאבא שלך?"
המכשפה ידעה על אבא שלו, ולכן גם הראשיים האחרים בוודאי ידעו. הוא לא זכר הרבה דברים בנוגע אליו, אבל ראשיים לא שכחו. יעקב ידע שלפני שהוא עזב, הוא נעשה נואש.
היא בחנה אותו פעם נוספת ולבסוף נעמדה. "בוא," היא אמרה.
הוא חיכה ליד בית המעצר, גופו מכווץ כנגד הקור. כשמכשפה הגיחה מאחת הסמטאות, הוא הזדקף. המבט בעיניה היה אומד ומעריך, כאילו היא הביטה באחד מהפושעים הקטנים שהוא היה צד בשבילה. כמו תמיד, הוא ניסה להחזיר לה מבט ישיר, וכשהיא התקרבה, הוא נכשל.
היא שילבה את זרועותיה. "אני חושבת שאתה עושה טעות. אם כל העסק קשור לאבא שלך, זו רק סיבה טובה יותר לשכוח ממנו."
יעקב לא אמר דבר, כי הוא ידע שהוא לא יכול להסביר.
"בוא נבהיר משהו," היא אמרה. "אני לא רוצה שתהפוך להיות אויב שלי. תהיה זהיר."
הוא חשב על המילים לכמה רגעים.
"העבודה שלי חשובה לי," הוא אמר. "אני לא מתכוון לאבד אותה."
"זו לא רק העבודה שלך." לא. זו הייתה העיר שלה.
היא שלפה צרור מפתחות מהחגורה שלה ודחפה אחד מהם אל המנעול.
(היום הולך וכלה- ומחר עליי לקום מוקדם. התנים מייללים, הכוכבים נוצצים, וכו'.)
יעקב הוביל את מוח עצם לעיר בדרך הצרה שהתפתלה בין העצים. היא הייתה נמוכה ורזה, וכמעט לא מאיימת בלי הנשק שלה. הראש והידיים שלה היו נתונים בסד, ובכל זאת, היא לא הפסיקה לדבר.
"מה אתה עושה, שכיר?" היא אמרה את המילה כאילו היא הייתה כינוי גנאי. "אתה הולך לראשי לקבל את הפרס שלך?"
הוא הביט בה. הפנים שלה היו מעוטרות ברונה גדולה. הגיוני. מקום טוב לכוון אליו יריות, אחרי הכול. גם ליעקב הייתה רונה שאותה הוא היה מצייר בכל בוקר, ומוחק בכל ערב. אבל רק אנשים מסוג מאוד מסוים היו מקעקעים אותה, באמצעות סכין. הקסם נעשה חזק יותר כאשר הוא בא במגע ישיר עם הדם שלך. הוא הפך אותך ליותר רגיש כלפי הרחשים המסתוריים של היקום, ונטה לפגום בשפיות שלך.
"כן," הוא אמר. הוא לא ראה טעם לשקר.
היא נדה בראשה. "לא כדאי לך. אני יהרוג אותך מהר אם תשחרר אותי עכשיו. אבל אם אני ישתחרר בעצמי, אני הולכת ליהנות איתך," והיא חייכה חיוך צר.
הוא הניח את ידו מאחורי גבה ודחף אותה לפניו, כדי לא לראות את המבט שלה.
"אם," הוא נהם.
הראשית של העיר הקרובה הייתה אישה בשם מכשפה. הוא הכיר אותה די הרבה זמן, מאז שהוא התחיל לעבוד כשכיר. הוא מצא אותה עומדת מחוץ לשער העיר, מביטה בפועלים מתקנים את החומה העתיקה. כמו תמיד, כשהיא הביטה בחומות נבנות מחדש, היה בעיניה הירוקות רוך שיעקב לא ראה בשום הזדמנות אחרת. הוא תהה איך זה לאהוב משהו עד כדי כך.
לא הייתה רונה על הפנים הכהות שלה. מכשפה ידעה שאף אחד לא ינסה להרוג אותה, אפילו לא הפושעים שהיא אהבה כל כך לתלות. היא הייתה יותר מדי חשובה.
היא הנהנה כשהיא הבחינה בו.
היא נאנחה. "שוב אתה מביא לי דגים קטנים, יעקב?"
דג קטן היה שווה אוכל, דלק, וחשמל לשבוע בערך. שני דגים בשבוע היו התחלה טובה. יעקב חשב ששני דגים קטנים ביד, עדיפים על פני דג גדול על העץ.
מחשבות כאלו היו הסיבה שהוא ניסה שלא לדבר הרבה.
"תנסה לעבוד יותר קשה. אתה יכול לעשות יותר. אתה כבר גדול מדי בשביל הקרונית הזו."
יעקב הנהן. היא צדקה, כמובן.
מאוחר יותר, בתא המעצר, מכשפה ספרה את הכסף. היא לא הרימה את מבטה בתגובה לאיומים שמוח עצם השמיעה, תמיד כלפי יעקב, אף פעם לא כלפי מכשפה.
"אני ישרוף אותך, איש שהולך אחרי אחרים," צרחה מוח עצם מאחורי הסורגים.
יעקב עיקם את שפתיו. הוא לא היה שותף לאמונה הרווחת ששמות היו בעלי כוח. בעוד שאנשים אחרים בחרו לעצמם שם מתאים, הוא נשאר עם השם שאיתו הוא נולד. הוא נתקל ביותר מדי פושעים שחשבו שאם הם יקראו לעצמם 'שומן מעיים', מישהו יתרשם.
"את מאוד רועשת בשביל בחורה במחיר שלך," אמרה מכשפה.
"אני יהיה שווה הרבה יותר אחרי שאני יקשט את הקירות עם הדם של החרק הזה!"
"את טועה," אמרה מכשפה, "את תמותי ותירקבי." היא הושיטה ליעקב את חבילת השטרות.
כשהוא הניח את ידו על ידית הדלת, מוח עצם קראה, "היי, אדוני!"
"פשוט תתעלם ממנה," מכשפה משכה בכתפיה.
מוח עצם טיפסה על הסורגים ונענעה אותם. היא הגיעה עד לתקרה, ושם היא נתלתה כמו קוף.
"אדוני השכיר המכובד," היא מתחה את שפתיה, חושפת שיניים צהובות. "אתה יודע שיש עליך קללה?"
מכשפה גיחכה. "כן, את באמת נראית כמו בעלת אוב חזקה. אני בטוחה ש-"
"לא יודע על מה היא מדברת," אמר יעקב מקול רם מהדרוש.
מכשפה השתתקה והביטה בו. פניה היו חתומות.
הוא משך בכתפו. "דגים קטנים לא נושכים," אמר ופסע אל מחוץ לבקתה.
יעקב עדיין גר בקרונית הראשונה שהוא שכר, ומכשפה צדקה, היא הייתה קטנה. מיטה צרה תפסה את רוב חלל המגורים. הוא אהב חללים קטנים, הם גרמו לו להרגיש בטוח. היו לו ארבעה דגים באקווריום- לא כאלה שאפשר להרוויח מהם כסף כמו מוח עצם. זה היה מבחן. אם הוא ישמור עליהם חיים במשך מספיק זמן, הוא ירשה לעצמו כלב. הוא רצה שזו תהיה כלבת זאב גדולה ואצילית. הוא יקרא לה 'פרח'. הוא עדיין לא החליט מה לעשות עם הדגים אחר כך.
הוא התעורר באמצע הלילה. הצללים על הקיר לא מצאו חן בעיניו, למרות שהוא ידע טוב מאוד שאלו פשוט הרהיטים בחדר. הוא הכיר את הלילות האלה. הצללים לא יניחו לו לישון. הוא היה צריך להימנע מהם, לפחות למספר שעות.
מכשפה הייתה נוהגת לפעמים לשבת בלילות בכיכר ולשוחח עם ראשיים שהגיעו מערים אחרות. לא היו להם שום תחביבים, משפחה, או חברים. הייתה להם רק העבודה שלהם, ופנים ריקות מהבעה. יעקב ידע שהוא לא טוב בהרבה, אבל לכל הפחות הוא היה מודע למצבו.
הוא עמד מתחת לאורות הפנסים וחיכה. כשהיא הבחינה בו, באמצע משפט, הוא נופף אליה.
היא סימנה לו להתקרב.
'אני צריך שתאפשרי לי לתחקר את האסירה שלך', חשב יעקב. 'אני צריך שתאפשרי לי לתחקר את האסירה שלך'.
"יש בעיה?" אמרה מכשפה.
"אני חייב לראות אותה," הוא אמר. משפטים אף פעם לא יצאו כמו שהוא תכנן.
"לא מתאים לך לדאוג בלי סיבה." היא הטתה את ראשה. "זה קשור לאבא שלך?"
המכשפה ידעה על אבא שלו, ולכן גם הראשיים האחרים בוודאי ידעו. הוא לא זכר הרבה דברים בנוגע אליו, אבל ראשיים לא שכחו. יעקב ידע שלפני שהוא עזב, הוא נעשה נואש.
היא בחנה אותו פעם נוספת ולבסוף נעמדה. "בוא," היא אמרה.
הוא חיכה ליד בית המעצר, גופו מכווץ כנגד הקור. כשמכשפה הגיחה מאחת הסמטאות, הוא הזדקף. המבט בעיניה היה אומד ומעריך, כאילו היא הביטה באחד מהפושעים הקטנים שהוא היה צד בשבילה. כמו תמיד, הוא ניסה להחזיר לה מבט ישיר, וכשהיא התקרבה, הוא נכשל.
היא שילבה את זרועותיה. "אני חושבת שאתה עושה טעות. אם כל העסק קשור לאבא שלך, זו רק סיבה טובה יותר לשכוח ממנו."
יעקב לא אמר דבר, כי הוא ידע שהוא לא יכול להסביר.
"בוא נבהיר משהו," היא אמרה. "אני לא רוצה שתהפוך להיות אויב שלי. תהיה זהיר."
הוא חשב על המילים לכמה רגעים.
"העבודה שלי חשובה לי," הוא אמר. "אני לא מתכוון לאבד אותה."
"זו לא רק העבודה שלך." לא. זו הייתה העיר שלה.
היא שלפה צרור מפתחות מהחגורה שלה ודחפה אחד מהם אל המנעול.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.