כבשים
נניח לדעותינו האישיות ונבחן את עמדתו של ליבוביץ: כשהתורה נזנחת, מה לי אם זו מדינה מוסרית מה לי אם זו מדינה מושחתת? איזו חשיבות יש לכך? לפנינו שתי חלופות: או שהמדינה הולכת בדרכי התורה או שאינה הולכת בדרכי התורה. חלופה שלישית איננה. זאת משום שהליכה בדרכי התורה לסירוגין, - באימוץ סמלים, חוקים או מנהגים מהדת, ללא כפיפות מוחלטת להלכה - כמוה כאי הליכה בדרכי התורה ואולי אף גרוע מכך. על פי שיטתו של ליבוביץ עצמו, שום ערך שאינו עבודת ה', - כפי שזו מתגלמת בקיום מצוות, - אינו יכול לעמוד מול הערך העליון של עבודת ה'. והנה, כשאיש מכריע, או כשקיבוץ אנשים מכריע, נגד הערך של עבודת ה', אז אין זה משנה כבר אם הם בחרו בדרכי רשעים או בדרכים הומניות, לפי שאלו ואלו נוגדות את התורה, לפי ליבוביץ.
ליבוביץ המוקדם רקם חלומות על מדינה על פי התורה. בשלב מסוים הוא התייאש מהרעיון והטיף להפרדת הדת מהמדינה. לאחר אותה מלחמה ידועה הוא הטיף נגד הכיבוש. כעת נניח שתכניתו של ליבוביץ המוקדם הייתה מתממשת והיו מקימים פה מדינה על פי התורה; האם בכהאי גוונא הוא היה מקבל את הכיבוש? הרי כיבוש הוא אחת מההלכות הברורות והפשוטות במשנה תורה. היו כמובן פוסקי הלכה במהלך ההיסטוריה שהציגו עמדה מתונה מרוככת, שלא לומר יותר הומנית, מזו של הרמב"ם, אך אליבא דליבוביץ הרמב"ם הוא גדול המאמינים וגדול הפוסקים שעמדו ליהדות. ובכן, על פי פסקיו של הרמב"ם לא רק שניתן בהחלט לכבוש, אלא שישנן הלכות ברורות כיצד יש לנהוג בנכבשים. ישנן הלכות מרובות בנושא, ולא ניתן להביא את כולן, אך כמה דוגמות בודדות להמחשה:
מלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים, כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו ... וכל הממלכות שכובש, הרי אוצרות המלכים למלך. ושאר הביזה שבוזזין בוזזין ונותנין לפניו, והוא נוטל מחצית בראש; ומחצית הביזה, חולקין אותה. כל אנשי הצבא ביחד עם העם ה ... כל הארץ שכובש, הרי היא שלו, נותן לעבדיו לאנשי המלחמה, כפי מה שיראה ומניח לעצמו מה שירצה ... כל הארצות שכובשין ישראל ... הרי היא כארץ ישראל שכבש יהושוע לכל דבר והוא שיכבשו אותה אחר כיבוש כל ארץ ישראל האמורה בתורה ... וכן ציווה משה רבנו מפי הגבורה, לכוף את כל באי העולם לקבל כל מצוות שנצטווה נוח, וכל מי שלא קיבל ייהרג ...
קיבלו עליהן המס ולא קיבלו העבדות, או שקיבלו העבדות ולא קיבלו המס אין שומעין להם עד שיקבלו שניהם. והעבדות שיקבלו היא שיהיו נבזים ושפלים למטה, ולא ירימו ראש בישראל, אלא יהיו כבושים תחת ידם ולא יתמנו על ישראל לשום דבר בעולם ... והמס שיקבלו הוא שיהיו מוכנים לעבודת המלך בגופם וממונם, כגון בניין החומות, וחיזוק המצודות, ובניין ארמון המלך וכיוצא בו ... ויש למלך להתנות עימהם שייקח חצי ממונם, או הקרקעות ויניח כל המיטלטלין, או כל המיטלטלין ויניח הקרקעות, כפי מה שיתנו ואסור לשקר בבריתם ולכזב להם ... ואם לא השלימו, או שהשלימו ולא קיבלו שבע מצוות עושין עימהם מלחמה, והורגין כל הזכרים הגדולים, ובוזזין כל ממונם וטפם ...
אמנם נכון, לאחר שהנכבשים מקבלים את התנאים של ישראל, יש לאפשר להם לחיות בכבוד בגבולות ישראל, להעניק להם חופש דת וחופש פולחן [לאפוקי ע"ז] ואף לאפשר להם לדון לפי חוקיהם ולמנות להם דיינים משל עצמם [הלכות מלכים ומלחמות פ"י]. אך אחרי ככלות הכל, ה"חסד" הרב כלפיהם זה רק כשהם מקבלים את תנאי הכיבוש.
לפי ליבוביץ אם המדינה מקדמת ערכים הומניים זה נגד התורה, ואם המדינה תהיה פשיסטית זה נגד התורה. השאלה היא למה לצווח השכם והערב על מעשיה של המדינה אם כך או כך זו מלכותא דרשעא? קל וחומר שהאופן שבו המדינה נוהגת בפועל קרוב הרבה יותר להלכה מאשר היה אם הייתה בוחרת בדרכים הומניות יותר.
נניח לדעותינו האישיות ונבחן את עמדתו של ליבוביץ: כשהתורה נזנחת, מה לי אם זו מדינה מוסרית מה לי אם זו מדינה מושחתת? איזו חשיבות יש לכך? לפנינו שתי חלופות: או שהמדינה הולכת בדרכי התורה או שאינה הולכת בדרכי התורה. חלופה שלישית איננה. זאת משום שהליכה בדרכי התורה לסירוגין, - באימוץ סמלים, חוקים או מנהגים מהדת, ללא כפיפות מוחלטת להלכה - כמוה כאי הליכה בדרכי התורה ואולי אף גרוע מכך. על פי שיטתו של ליבוביץ עצמו, שום ערך שאינו עבודת ה', - כפי שזו מתגלמת בקיום מצוות, - אינו יכול לעמוד מול הערך העליון של עבודת ה'. והנה, כשאיש מכריע, או כשקיבוץ אנשים מכריע, נגד הערך של עבודת ה', אז אין זה משנה כבר אם הם בחרו בדרכי רשעים או בדרכים הומניות, לפי שאלו ואלו נוגדות את התורה, לפי ליבוביץ.
ליבוביץ המוקדם רקם חלומות על מדינה על פי התורה. בשלב מסוים הוא התייאש מהרעיון והטיף להפרדת הדת מהמדינה. לאחר אותה מלחמה ידועה הוא הטיף נגד הכיבוש. כעת נניח שתכניתו של ליבוביץ המוקדם הייתה מתממשת והיו מקימים פה מדינה על פי התורה; האם בכהאי גוונא הוא היה מקבל את הכיבוש? הרי כיבוש הוא אחת מההלכות הברורות והפשוטות במשנה תורה. היו כמובן פוסקי הלכה במהלך ההיסטוריה שהציגו עמדה מתונה מרוככת, שלא לומר יותר הומנית, מזו של הרמב"ם, אך אליבא דליבוביץ הרמב"ם הוא גדול המאמינים וגדול הפוסקים שעמדו ליהדות. ובכן, על פי פסקיו של הרמב"ם לא רק שניתן בהחלט לכבוש, אלא שישנן הלכות ברורות כיצד יש לנהוג בנכבשים. ישנן הלכות מרובות בנושא, ולא ניתן להביא את כולן, אך כמה דוגמות בודדות להמחשה:
מלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים, כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו ... וכל הממלכות שכובש, הרי אוצרות המלכים למלך. ושאר הביזה שבוזזין בוזזין ונותנין לפניו, והוא נוטל מחצית בראש; ומחצית הביזה, חולקין אותה. כל אנשי הצבא ביחד עם העם ה ... כל הארץ שכובש, הרי היא שלו, נותן לעבדיו לאנשי המלחמה, כפי מה שיראה ומניח לעצמו מה שירצה ... כל הארצות שכובשין ישראל ... הרי היא כארץ ישראל שכבש יהושוע לכל דבר והוא שיכבשו אותה אחר כיבוש כל ארץ ישראל האמורה בתורה ... וכן ציווה משה רבנו מפי הגבורה, לכוף את כל באי העולם לקבל כל מצוות שנצטווה נוח, וכל מי שלא קיבל ייהרג ...
קיבלו עליהן המס ולא קיבלו העבדות, או שקיבלו העבדות ולא קיבלו המס אין שומעין להם עד שיקבלו שניהם. והעבדות שיקבלו היא שיהיו נבזים ושפלים למטה, ולא ירימו ראש בישראל, אלא יהיו כבושים תחת ידם ולא יתמנו על ישראל לשום דבר בעולם ... והמס שיקבלו הוא שיהיו מוכנים לעבודת המלך בגופם וממונם, כגון בניין החומות, וחיזוק המצודות, ובניין ארמון המלך וכיוצא בו ... ויש למלך להתנות עימהם שייקח חצי ממונם, או הקרקעות ויניח כל המיטלטלין, או כל המיטלטלין ויניח הקרקעות, כפי מה שיתנו ואסור לשקר בבריתם ולכזב להם ... ואם לא השלימו, או שהשלימו ולא קיבלו שבע מצוות עושין עימהם מלחמה, והורגין כל הזכרים הגדולים, ובוזזין כל ממונם וטפם ...
אמנם נכון, לאחר שהנכבשים מקבלים את התנאים של ישראל, יש לאפשר להם לחיות בכבוד בגבולות ישראל, להעניק להם חופש דת וחופש פולחן [לאפוקי ע"ז] ואף לאפשר להם לדון לפי חוקיהם ולמנות להם דיינים משל עצמם [הלכות מלכים ומלחמות פ"י]. אך אחרי ככלות הכל, ה"חסד" הרב כלפיהם זה רק כשהם מקבלים את תנאי הכיבוש.
לפי ליבוביץ אם המדינה מקדמת ערכים הומניים זה נגד התורה, ואם המדינה תהיה פשיסטית זה נגד התורה. השאלה היא למה לצווח השכם והערב על מעשיה של המדינה אם כך או כך זו מלכותא דרשעא? קל וחומר שהאופן שבו המדינה נוהגת בפועל קרוב הרבה יותר להלכה מאשר היה אם הייתה בוחרת בדרכים הומניות יותר.