האמת, כל האמת ורק האמת
וכה תעזור לי אלוהים. היום התחיל כמו יום רגיל בהחלט. קמת בבוקר, התקלחתי, התגלחתי וזחלתי אל עבר המטבח כדי להכין את כוס הקפה שלי. אני אוהב את הקפה של הבוקר, הקפה של הבוקר זה הקפה הכיטוב. אם יכריחו אותי לבחור בין הקפה של הבוקר, הקפה של הצהריים והקפה של הערב אני אבחר בכולם. כי כזה אני, לא החלטי. כשסיימתי עם ההכנות עשיתי את פעמי אל החצר והרהרתי, כפי שאני נוהג לעיתים לעשות, בחיים, ביקום ובפרט בכל השאר. אני שונא את ההרהורים האלו, הם נוסכים עלי לפעמים עצב ומשרים עלי הרגשת דיכדוך שכזו. סיימתי את הלגימה האחרונה של הקפה, הצתתי לעצמי סיגריה ובעודי שואף לריאותי את 756 החומרים המסרטנים הנמצאים בתוכה ראיתי איך החתול המניאק שלי מסתער על לטאה תמימה שכל חטאה היה להיות במקום הנכון, בזמן הלא נכון. "שים און היר" חשבתי לעצמי וידעתי שהלטאה האומללה עומדת לחוות מסכת התעללות שהיא לא תיארה לעצמה בדמיונה הכי פרוע כלומר, אם יש לה דימיון בכלל. עכשיו ,כשאני חושב על זה, אני די בטוח שיש להן דימיון אחרת הן לא היו מנסות לברוח . החתול מצידו, שידע שהלטאה תספק לו "זמן איכות" ותהרוג את השיעמום שהוא החל לחוש ב 36 השניות האחרונות הביט בי וחייך כמו חתול צשייר מרושע. הוא ידע שאני שונא את ההתעללות הזו שלו בלטאות והרגיש מאוד מרוצה מעצמו. ההבעה הזחוחה הזו שלו, הכמעט תמידית, הבהירה לי שהסיפור הזה הולך להיות ארוך ואכזרי. הבעת הגועל שעלתה על פני עודדה את המניאק להמשיך בשלו. יכולתי לראות שהוא מציץ בי מידי פעם מזוית עינו הכתומה כדי לוודא שאני אכן צופה בו ומתרשם כדבעי. מאז ומתמיד ניסיתי להפנות את יצר הציד של החתול שלי לאפיקים חיוביים יותר כמו ציד דז'וקים, אולם החתול המרושע, משחש בתיעוב שלי כלפיהם, החליט, בהפגנתיות מופגנת, להניח להם לנפשם ובכך להראות לי מי הבוס. הוא. כי ככה זה, או שאתה מניאק, או שאתה בוס. והוא היה גם מזה וגם מזה. נניח לחתול שלי לעת עתה, הוא לא האישיו כי אם אני. אודי. מותקאודי ליתר נכון. או שמא לא? היום שאני מדבר עליו התרחש לפני כשנתיים בערך, הרבה מים זרמו בנהר מאז וגם הרבה ספלי קפה ובדלי סיגריות. באותו הבוקר, כבכול בוקר אחר, התיישבתי אל מול המחשב כשאני רווי בקפאין ומרגיש די מרוצה מעצמי. בדיוק לקחתי לעצמי כמה ימי חופשה שצברתי בדם, יזע ודמעות (בעיקר דמעות) והרגשתי שאני כמעט כל יכול. אבל רק כמעט. רק דבר אחד העיב על מצב רוחי ההפכפך למדי והוא החתול והלטאה המסכנה, שבשלב זה כל אבריה החיצוניים, כמו גם הפנימיים היו מפוזרים לאורך כל החצר שלי. קיוויתי לעצמי שעד שאני אצא שוב, חבורת הנמלים המפטרלת באורח קבוע בחצרי תגיע ותאסוף את השיירים, אולם עמוק עמוק בתוכי ידעתי שזה לא יקרה, האיברים יחכו לי ויהוו עדות אילמת לכך שנהגתי באטימות לב כשלא ניסיתי להציל את החיה המסכנה ממלתעותיו הרצחניות של החתול. ולא שלא ניסיתי, אלוהים עדי שניסיתי. בפעמים האחרונות זה הסתיים בשריטות עמוקות וזבות דם ואתם וודאי תצליחו לנחש מי היה הנשרט. הפעם הסתפקתי במבט מאיים כזה, שלא ממש הרשים את המניאק. החלטתי, שמאחר שאני ביום חופש, אני לא אמהר לשומקום. לונדון בטוח לא מחכה לי והטיסה הבאה לבורה-בורה תצא רק בעוד כשלוש שעות. חשתי צער רב משנזכרתי שאני בכלל לא רשום לטיסה הזו. הדבר שהכי אהבתי אחרי הלא למהר לשומקום, הוא השיטוט במרחביה האינסופיים של הרשת בכלל והשיטוט באתר של שינוש בפרט. ולכן, החלטתי לעשות את מה שאני יודע לעשות הכי טוב. לקרוא. נכנסתי לפורומים השונים וביניהם היה הפורום של קפת. הפורום של קפת היה אחד מהפורומים שדווקא לא כתבתי בהם. אסופת המשוגעים שנהגה לכתוב שם גרמה לי להרגיש טוב. היא גרמה לי להרגיש שאני אדם נורמאלי לחלוטין, נטול פסיכוזות, נטול מגאלומניות ונטול קפאין. דילגתי לי מהודעה אחת לאחרת, מתגובה אחת לתגובה שניה וחשבתי לעצמי: "מה בעצם מונע ממני לאמץ לעצמי זהות נוספת, כשם שעשו שאר חברים הפורום ולהגיע למקומות שרגל אדם לא דרכה שם לפניהם?" וכך עשיתי. אימצתי לעצמי זהות שניה ובחרתי בניק אודיסאוס. מאותו הרגע בו התחלתי לכתוב הדברים החלו לקבוע בעצמם את הקצב. לא העליתי בדעתי שאני "אתיישב" במקום אחד לתקופה כל-כך ארוכה ובחיי שנהניתי מכל רגע. באמת. זו היתה חוויה, שרק חווית קניית החזיה הראשונה שלי משתווה אליה. שתדעו. ביי.
