כל מה שרצית לדעת על:

[u r i el]

"לאור שפתו של ליבוביץ "?

מוזר.

ואם לאור שפתו של ליבוביץ תהיה משמעה של היהדות בעיניו אמונה במשיחיותו של ישו ( כפי שחשבו יהודים רבים ) או שתהיה משמעה ההכרח ברפורמה דתית מבית מדרשו של דוד פרידלנדר ( כפי שחושבים רבים ) גם אז אין מובן לביקורת שלי עליו ?

משחק היהדות כפי שעוצב ע"י חז"ל הוא המכלול של הנארטיב התורני/מקראי יחד עם ההלכה כרוכים זה בזה כמקשה אחת ממש כשם שמשחק הכדורגל הוא הרציונל שמאחורי מידותיו המדוייקות של השער והבעיטות בכדור הכרוכים יחד. גם אם יבוא גאון כמֶסי בעל אנטיליגנציה ספורטיבית מאין כמוה ויחליט בגלל כישוריו הספורטיביים הנעלים להתאים את חוקי המשחק לכישוריו ולהקטין את רוחבו של השער מ-4 מ' ו- 32ס"מ למטר אחד בלבד - זה לא יהיה כבר משחק כדורגל !


היהדות המסורתית מדברת בשפתה ואם מצטרף אליה אחרי "2000 שנות" שחקן חדש המבקש להשתתף, מן הראוי שידבר את שפתה ולא את שפתו כשם שמסי חייב לדבר את שפת הכדורגל המקובלת כבר 150 שנה ולא כל שפה אחרת יפה ככל שתהיה, אם הוא חפץ לשחק כדורגל.

המרק איננו של בוזגלו, הוא של ר' עקיבא ור' ישמעאל וחבריהם ! ליבוביץ מעביר את המרק הזה דרך מסננת השיפוצים שלו כדי להתאימו ככל שיוכל לתבונתו, וכל זאת על מנת שיוכלו ללגום ממנו גם משכילים נבוכים.

כל מה שליבוביץ כתב ופירסם ברבים בענייני דת כמו גם כל מה שאמר במסגרת הרצאות או שיחות מוקפדות, מיושבות ומתוכננות וכיוצ"ב ( להוציא צירופים מסורתיים מליצים כגון 'מלכות שמים' וכד' שבהם השתמש - אולם באינטרפטציה שלו ) אמר ליבוביץ מתוך האינטרס לזקק את היהדות המסורתית ממה שלדעתו אינו ראוי לה. למה ? מאחר שאינו מתיישב עם התבונה. לפיכך כל התכנים הללו, כלומר כל מה שכתב ואמר כמתואר לעיל ראויים לביקורת נוקבת מאחר ש'תבונה' איננה תנאי הכרחי במשחק היהודי-דתי.

 

[מפענח התעלומות]

רק לפי שפתו הואיל והוא המבוקר

אם ליבוביץ יבהיר, שכאשר הוא אומר "יהדות" הוא מתכוון לתרנגולת, ויגיד כי היהדות מטילה ביצים, אז לא יהיה ניתן לבקר אותו על כך, כי מה שחשוב - זה לא השפה - אלא זה התוכן, והתוכן הוא שהתרנגולת מטילה ביצים.

אתה כותב: "משחק היהדות כפי שעוצב ע"י חז"ל הוא המכלול של הנארטיב התורני/מקראי יחד עם ההלכה כרוכים זה בזה כמקשה אחת".
השאלה היא אל מה אתה מתכוון במילה "יהדות" שבה פתחת את דבריך. ליבוביץ - אינו מחוייב לשפתך, משום שהוא - מעולם לא ביקר את דבריך, אבל אתה - כן מחוייב לשפתו - משום שאתה - כן מבקר את דבריו. מה שאני טוען אפוא - זה דבר פשוט: אם אתה מבקר את ליבוביץ על ה"יהדות", עליך לברר אל מה הוא מתכוון כשהוא אומר "יהדות". ליבוביץ עצמו - אינו מחוייב למושג "יהדות" כפי שהוא מופיע בשפתך, אלא אם כבר - אז רק למושג "יהדות" כפי שהוא מופיע אצל פוסקי ההלכה. המושג "יהדות" אינו מופיע אצל חז"ל. הוא כן מופיע בשולחן ערוך, ראה שם, יורה דעה סימן רסח סעיף ח: משום עולה, שההגדרה של "יהדות" - אינה בפן של הדיעות - אלא בפן של ההתנהגות ("מנהג יהדות"). אינני מכיר אצל פוסקי ההלכה מובן אחר למילה "יהדות".

אתה כותב: "היהדות המסורתית מדברת בשפתה".
כל השאלה היא, אל מה אתה מתכוון במילה "יהדות" שבה פתחת את דבריך. הרי גם ליבוביץ יכול בלי שום בעייה להסכים עם המשפט שכתבת, שהרי מבחינתו יהדות=הלכה, כך שמבחינתו יוצא - שבעצם כתבת: "ההלכה המסורתית מדברת בשפתה". אז למה שלא יסכים לזה?

אתה כותב: "תבונה איננה תנאי הכרחי במשחק היהודי-דתי".
שוב, כל השאלה היא אל מה אתה מתכוון בביטוי "יהודי-דתי". הרי גם ליבוביץ יכול בלי שום בעייה להסכים עם המשפט שכתבת, שהרי מבחינתו יהודי-דתי=הלכתי, כך שמבחינתו יוצא - שבעצם כתבת: "תבונה איננה תנאי הכרחי במשחק ההילכתי". ליבוביץ עצמו כבר הסכים לזה, כאשר דיבר למשל על העדר התבונה בכך שהתפילין צריכים להיות דווקא מרובעים ושחורים.

אתה כותב: "כל מה שליבוביץ כתב ופירסם ברבים בענייני דת...אמר ליבוביץ מתוך האינטרס לזקק את היהדות המסורתית ממה שלדעתו אינו ראוי לה. "למה ? מאחר שאינו מתיישב עם התבונה".
שוב, כל השאלה היא אל מה אתה מתכוון במילים "דת" "יהדות" שבהן השתמשת. הרי מבחינת ליבוביץ, יהדות=דת=הלכה, כך שמבחינתו יוצא שבעצם אתה טוען, ש"כל מה שליבוביץ כתב ופירסם ברבים בענייני הלכה...אמר ליבוביץ מתוך האינטרס לזקק את ההלכה המסורתית ממה שלדעתו אינו ראוי לה. למה ? מאחר שאינו מתיישב עם התבונה". אם כן יוצא שאתה מייחס לליבוביץ אינטרס שמעולם לא היה אצל ליבוביץ. ואכן לליבוביץ מעולם לא היה אינטרס לזקק את ההלכה באופן שהיא תתיישב עם התבונה, שהרי ליבוביץ עצמו מעולם לא חשב שצריך להיות קשר בין ההלכה לבין תבונה. אדרבא, הוא אפילו שלל זאת מפורשות, כאשר דיבר למשל על העדר התבונה בכך שהתפילין צריכים להיות דווקא מרובעים ושחורים.

אתה כותב: "המרק איננו של בוזגלו, הוא של ר' עקיבא ור' ישמעאל וחבריהם !"
אמנם לרבי עקיבא ולרבי ישמעאל היתה - לא רק ההלכה - אלא היו גם דיעות (למשל דעתם שהעולם נוצר בששה ימים), אבל רבי עקיבא ורבי ישמעאל לא אמרו ש"דת" - או ש"יהדות" - זה מרק או תערובת של הלכה עם דיעות. גם לליבוביץ ישנה ההלכה וישנן דיעות (למשל דעתו שהעולם נוצר לפני 13.7 מיליארד שנים), וגם ליבוביץ לא אמר ש"דת" - או ש"יהדות" - זה מרק או תערובת של הלכה עם דיעות, כך שלפחות מהבחינה הזו הוא דומה לרבי עקיבא ורבי ישמעאל: אף אחד מהם לא אמר ש"דת" - או ש"יהדות" - זה מרק או תערובת של הלכה עם דיעות. מותר לליבוביץ להחזיק בדיעות משלו, וגם מותר לרבי עקיבא ולרבי ישמעאל להחזיק בדיעות משלהם, אבל אין שום קשר בין הדיעות הללו לבין המושג "יהדות" - כל עוד שמפרשים אותו לפי שפתו של ליבוביץ - אשר לפיה יהדות=הלכה.

אתה כותב: "ליבוביץ מעביר את המרק הזה דרך מסננת השיפוצים שלו כדי להתאימו ככל שיוכל לתבונתו, וכל זאת על מנת שיוכלו ללגום ממנו גם משכילים נבוכים".
השגיאה החוזרת שבביקורת שלך, היא המחשבה השגויה שלליבוביץ היה אינטרס ליישב את הדת עם התבונה. אמנם לליבוביץ היה אינטרס, אבל האינטרס הזה היה - לא ש*הדת* תיושב עם התבונה - אלא ש*הפילוסופיה של הדת* תיושב עם התבונה, וזאת מבלי לסטות מדתם של רבי עקיבא ושל רבי ישמעאל. אין שום פגם באינטרס הזה, הואיל ולכל אחד יש זכות להחזיק באיזו פילוסופיה שהוא רוצה. ליבוביץ מחזיק בפילוסופיה התבונית שלו, אבל טוען כי - לפחות ה"דת" שלו - היא דתם של רבי עקיבא ושל רבי ישמעאל. בזה הוא צודק, אם מפרשים את המילה "דת" לפי שפתו. אם אתה רוצה לבקר מישהו, עליך לוודא שאתה מאמץ את שפתו של המבוקר הזה.

 

[u r i el]

במילים אחרות -

מאחר שליבוביץ הכפיף את אורח חייו להלכה הרי שיהדותם של כל "צאן הקדושים" החיים ע"פ ההלכה, בין אם הם מקובלים או חסידים או מתנגדים, בין אם הם רוכלים בשוק או רבנים ראשיים וכיוצ"ב - זהה ליהדותו שלו.

אז מה הבעיה שלו ?
למה הוא מנפח ל"צאן קדושים" זה את השכל בחמת זעם ונירגנות כרונית עם 'לשמה' עם 'רצון' עם 'ערכים' עם 'טרנסצנדנטיות' חסרת תארים, עם קדושת העם הלא קדוש, עם בריאה או לא בריאה, עם 'אשר מלך בטרם כל יציר נברא', עם 'בראשית ברא אלהים' הבלתי מובנים בעליל, עם הקבלה האלילית, עם זקן שלא מושך בחוטים, עם 'עולם כמנהגו נוהג' עם 'דיסכותל' וארץ ישראל הלא קדושה המניפה דגל על קבר רחב הזונה, עם עזרת אלהים שמעולם לא הושיע ולא עזר, עם משיח שלעולם י-בוא ... וכו' וכו' הרי כל אלה הם בחזקת השקפות, דעות וערכים שמבחינת יהדותו = קרי היותו כפוף להלכה כמו האחרים הם אינדיפרנטים ל"יהדות". הוא החכם באדם חושב כך וכל היתר ( ורובם מטומטמים ) חושבים אחרת ולכולם אותה חותמת כשרות. שיגיד תודה שכל החברה האלה מנענעים ענפים בסוכות ויעזוב אותנו בשקט, כלומר -
שיחזור למעבדה ולחקר הסוכרים, יקבל פרס ישראל ופרס נובל על תרומתו למדע שכל כך אהב ויבטיח לעצמו רחוב על שמו בבוא היום. מה רע ?

 

[מפענח התעלומות]

פילוסופיית-הדת שלהם שונה משלו וזה מכעיס אותו.

בדיוק כמו שפילוסופיית-האומנות של גדעון עופרת שונה משלי וזה מכעיס אותי.

הטיעון שכעת העלית, הוא: למה שאכעס על אלו שדעתם שונה משלי. אבל הרי זהו טיבו של ויכוח בין בני אדם, וזהו טיבם של כעסים בין בני אדם. השמאל והימין בישראל כועסים זה על זה בגלל הבדלי דיעות. החרדים והיש עתידניקים - אותו דבר. מה אתה מתפלא?

על כל פנים, אין לזה שום קשר לסוגייה שממנה התחלתי את הדיון, והיא: הצורך לדעת להפריד בין הדת לבין הפילוסופיה של הדת.

 

[u r i el]

הנירגנות היא סתם הקליפה ולא המהות. אבל

עכשיו הבנתי.
כמו שאתה כועס על משהו בגדעון עופרת וליבוביץ כועס על משהו באי אלו אנשים, כך כועסים על ליבוביץ " ...אותם חברי-פורום, המערבבים [ לדעתך ] - בין הדת - לבין הפילוסופיה של הדת; ולא סתם מערבבים, אלא שכשהם עושה זאת, הם מייחסים את העירבוב הזה - לא לעצמם - אלא לליבוביץ; וכשהם מייחסים זאת לליבוביץ, הם עושים זאת - לא כציון של עובדה סתמית גרידא - אלא כביקורת עזה על ליבוביץ אשר כביכול מעז לערבב מין בשאינו מינו."

אבל אין לנו ברירה אלא להודות ש :

" ... זה הרי טיבו של ויכוח בין בני אדם, וזהו טיבם של כעסים בין בני אדם" זה אומר בכה וזה אומר בכה, ועל כן אינך צריך לצאת מגדרך ובוודאי שחבל שאתה סובל מזה שאינך מבין את אותם חברי פורום שפועלים על פי טיבם.

אגב, אם אתה רואה את אלי כהן - מסור לו בשמי ד"ש וברכת שנה טובה.

 

[מפענח התעלומות]

המהות היא הנימוק האלגנטי שמסווה את הכעס.

הם כועסים על ליבוביץ, כי לדעתם ליבוביץ מערבב דת עם פילוסופיה.
אני יוצא מגדרי, כי לדעתי: לא זו בלבד שהם מערבבים בין הדת לבין הפילוסופיה של הדת - אלא אף זו - שאת העירבוב שבין דת לפילוסופיה הם מייחסים לליבוביץ במקום לעצמם, ואחר כך - מחמת העירבוב הנ"ל המיוחס על ידיהם לליבוביץ במקום לעצמם - הם עוד באים לליבוביץ בטענת-הגשש: "איפה נעלמו שלושת אלפים?"

לסיכום יוצא, שיש כעס - הן לי - והן לאותם חברי פורום שבגללם אני יוצא מגדרי, ויש גם נימוק אלגנטי שמסווה את הכעס של כל אחד. מה שחשוב, זה לא הכעס, אלא זה הנימוק.

מה שאני טוען הוא, שהנימוק שהציגו אותם חברי פורום ושמסווה את כעסם, כבר הופרך ע"י הנימוק שהוצג על ידיי ושמסווה את כעסי, בעוד שהנימוק שאני היצגתי - טרם הופרך.

 

[u r i el]

ההפך.

לא ניתן להסוות כעס, זו מהותו שהוא מוחצן וחשוף. מי שכובש את כעסו - אינו כועס.
מה שעוד ניתן לומר על הכעס הוא שלעתים מזומנות הוא מעיד על כך שהכועס יודע בתוכו שהמהות של טיעוניו מסולפת או מעוותת ומכעיס אותו שעלו על זה.
סיטואציות כאלה מתרחשות בכל רגע נתון בכל בתי המשפט בעולם בהם מגיבים נאשמים בכעס למרות שבחלק לא מבוטל מהמקרים הם יודעים בתוכם שאינם כל כך צודקים.
ויש כאלה שכועסים כי הם נאלצים להווכח שמה שהם היו רוצים שיהיה - לא יהיה ולא יכול להיות, ולסוג הזה משתייך בעיקר ליבוביץ.
דת שתהיה גם ליבוביציאנית מלאה וגם יהודית נוסח הדת היהודית החז"לית המסורתית היא התגלמותו של האוקסימורון ( כלומר תרתי דסתרי ) מאחר שתבונה ודת התגלות זו, הן שתי פלנטות שונות ונפרדות.

 

[מפענח התעלומות]

לא דנתי בכעס "כבוש" אלא בכעס *עצור* (מוסווה).

כעס עצור, הוא כעסו של האדם הכועס בלבו פנימה מבלי להחצין את כעסו.

אתה ציינת שני סוגי בני אדם שכועסים: כאלו המחצינים את כעסם כי אין להם תחליף אינטליגנטי יותר להחצנה. וכאלו המחצינים את כעסם כי זו הדרך הכי נוחה עבורם להביע את תחושת האין-אונים שלהם לנוכח העובדה שרצונם לא יוכל להתגשם, אבל יש סוג שלישי שממנו התעלמת משום מה: בני אדם הכועסים בלבם פנימה מחמת דעתו המרגיזה של הזולת, בעוד שכלפי חוץ הם רק מציגים טיעון תבוני שלדעתם הוא מספיק צודק וחזק כדי לשכנע את הזולת לשנות את דעתו המרגיזה.

אתה כותב: "דת שתהיה גם ליבוביציאנית מלאה וגם יהודית נוסח הדת היהודית החז"לית המסורתית היא התגלמותו של האוקסימורון".
ובכן כל השאלה היא, אל מה אתה מתכוון בביטוי "הדת היהודית". הרי מבחינת ליבוביץ, הדת היהודית=ההלכה, כך שמבחינתו יוצא - שבעצם אתה טוען את הטענה האבסורדית, ש"דת שתהיה גם ליבוביציאנית מלאה וגם יהודית נוסח ההלכה החז"לית המסורתית, היא התגלמותו של האוקסימורון". ובכן, אין בזה שום אוקסימורון, כי הדת הליבוביצי'אנית, היא (בהגדרה) ההלכה החזלית המסורתית, ולכן היא (לפי שפתו של ליבוביץ) מה שאתה מכנה: "הדת היהודית החזלית המסורתית".

בהמשך דבריך - על היחס שבין "דת ליבוביציאנית מלאה" לבין "דת יהודית נוסח הדת היהודית החזלית המסורתית", אתה משווה את היחס הזה אל היחס שבין "תבונה" לבין "דת התגלות".
ובכן במשוואתך הנ"ל, יש שתי מעידות:
א. אתה מייחס ל"דת הליבוביצ'יאנית" את ה"תבונה", כשבכך - מבלי שאתה שם לב - אתה מדגים על עצמך את התופעה שכנגדה יצאתי: אני הרי יצאתי כנגד העירבוב שבין הדת לבין הפילוסופיה של הדת - וממילא גם נגד העירבוב שבין הדת לבין התבונה. המושג "דת ליבוביציאנית תבונית" - שאליו אתה רומז ע"י משוואתך הנ"ל, הוא מושג - הנתפס ע"י ליבוביץ עצמו - כאוקסימורון. מבחינה מושגית, אין שום קשר בין דת לתבונה. דת, זה למשל להניח תפילין מרובעות שחורות. כבר ליבוביץ עמד על העדר כל תבוניות בדבר הזה.
ב. אתה מייחס ל"דת היהודית החזלית המסורתית" את אמונת ה"התגלות", כשבכך - מבלי שאתה שם לב - אתה שוב מדגים על עצמך את התופעה שכנגדה יצאתי: אני הרי יצאתי כנגד העירבוב שבין הדת לבין הפילוסופיה של הדת - וממילא גם נגד העירבוב שבין הדת לבין ענייני אמונות ודיעות. אמונת ההתגלות, היא חלק מהפילוסופיה של הדת, ובמקרה הזה - היא מהווה אבן יסוד בזרם החזלי של הפילוסופיה של הדת. על כל פנים, אין שום קשר בין זה לבין הדת עצמה: לא הדת של חז"ל - ולא הדת של ליבוביץ, שאגב הן אותה דת - לפחות לפי שפתו של ליבוביץ - שלפיה דת=הלכה.

 

[u r i el]

שמע,

כבר גיליתי לך יותר מפעם אחת שהדת היהודית שבפי היא אותה הדת המשתקפת מסיפרות חז"ל בכללותה, כלומר נארטיב והלכה הכרוכים יחד. את העובדה שהם כרוכים יחד יכול למצוא כל קורא עברית ממוצע הן בכתבי הקודש והן בספרות ההלכה והתלמודים שהם המניפסט הקאנוני של ממציאי המשחק. מאחר שכל מי שחפץ לשחק את המשחק הדתי יהודי חז"לי היסטורי הולך אצל המניפסט הזה הרי שפיצול בין שתי קטגוריות אלה הוא עוות וסילוף של מה שההיסטוריה היהודית דתית לדורותיה מביעה בכתביה. אינני יכול להעלות על דעתי סיטואציה שנוכרי הבא להתגייר ישיב לוועדת הגיור על השאלה : מדוע תנענע בסוכות אגד ענפים ישיב "כי אני רוצה" וכך ישיב גם על השאלה מדוע לא יימצא בביתך חמץ בפסח.

כל הגותו של ליבוביץ היא הנסיון העקר להצדיק את חוסר התבונה שבהנחת קוביות שחורות על הראש והיד. לשם כך עליו לפעול מבחינתו בשתי חזיתות, בחזית הנארטיבית ובחזית ההלכתית. בחזית ההלכתית הוא מחליט כמעט שלא לגעת - לדעתי מסיבות פסיכולוגיות אמוציונאלית - אולם את החזית הנארטיבית הוא מפגיז בארטילריה הכבדה שאלהים חנן אותו בה. מלחמתו מוכרעת מלכתחילה לרעתו מכוון ששתי החזיתות הללו הן צבא אחד מלוכד ומאומן מזה 2000 שנה, גופה של הדת כרוך עם נפשה כשם שנפש האדם כרוכה עם גופו ואם אתה ממית את אחד מהם - ימות הקורפוס כולו.

 

[מפענח התעלומות]

התכוונת "הבט"? הפורום אינו אקוסטי אלא ויזואלי

1. אתה טוען ש"הדת היהודית" שבפיך היא "הדת המשתקפת מסיפרות חז"ל בכללותה, כלומר נארטיב והלכה הכרוכים יחד", בעוד שלגבי "החזית הנארטיבית והחזית ההלכתית" אתה כותב: "שתי החזיתות הללו הן צבא אחד מלוכד ומאומן מזה 2000 שנה". אני מניח כי גם כשכתבת "גופה של הדת כרוך עם נפשה כשם שנפש האדם כרוכה עם גופו", התכוונת לטעון כי - ההלכה כרוכה עם הנאראטיב החזלי - כשם שנפש האדם כרוכה עם גופו.
ובכן: הנאראטיב החזלי, הוא למעשה הפילוסופיה החזלית של ההלכה (שמבחינת ליבוביץ זה בעצם הפילוסופיה החזלית של הדת). לכן, כל אלו שאצלם נאראטיב והלכה כרוכים ביחד - כצבא מלוכד ומאומן - כשם שנפש האדם כרוכה עם גופו, למעשה מערבבים - בין הפילוסופיה של ההלכה - לבין ההלכה.
עכשיו בוא נניח שאתה צודק, ושבאמת חז"ל מערבבים - בין הנאראטיב החזלי - לבין ההלכה, כלומר מערבבים - בין הפילוסופיה (החזלית) של ההלכה - לבין ההלכה. אז מי אשם כעת בעירבוב - שבין הפילוסופיה של התחום - לבין התחום? חז"ל או ליבוביץ? לבוא ולהאשים את ליבוביץ - ב"עירבוב דת ופילוסופיה" או ב"עירבוב מין בשאינו מינו" - כלשונם של מאשימי ליבוביץ (בשירשורים אחרים), זה בדיוק האישום של "איפה נעלמו שלושת האלפים".

2. אתה כותב: "מאחר שכל מי שחפץ לשחק את המשחק הדתי יהודי חז"לי היסטורי הולך אצל המניפסט הזה הרי שפיצול בין שתי קטגוריות אלה הוא עוות וסילוף של מה שההיסטוריה היהודית דתית לדורותיה מביעה בכתביה".
עליך להחליט במה מואשם ליבוביץ: האם בזה שהוא מערבב, או בזה שהוא מפצל. אם האישום הוא בזה שליבוביץ מפצל, אז זה לא נושא השירשור. נושא השירשור הוא האשמת ליבוביץ בעירבוב.

3. אתה כותב: "אינני יכול להעלות על דעתי סיטואציה שנוכרי הבא להתגייר ישיב לוועדת הגיור על השאלה : מדוע תנענע בסוכות אגד ענפים ישיב "כי אני רוצה" וכך ישיב גם על השאלה מדוע לא יימצא בביתך חמץ בפסח".
זו ביקורת לגיטימית על ליבוביץ, אבל אין לה דבר עם נושא השירשור - שכזכור נסוב סביב ביקורתם של אלו המאשימים את ליבוביץ ב"עירבוב דת ופילוסופיה" או ב"עירבוב מין בשאינו מינו" (כלשונם בשירשורים אחרים). אימרתו הידועה של ליבוביץ: "כי אני רוצה", איננה אימרה הנתונה תחת חסותה של הדת - אלא היא אימרה הנתונה תחת חסותה של הפילוסופיה של הדת, בעוד שליבוביץ עצמו - מעולם לא העלה על דעתו לכרוך את הדת עם הפילוסופיה של הדת, ולכן כשליבוביץ אומר "כי אני רוצה" - אין זה מעיד שהוא מערבב דת עם פילוסופיה, או מערבב מין בשאינו מינו.

4. אתה כותב: "את החזית הנארטיבית הוא מפגיז בארטילריה הכבדה".
זכותו, משום שאף אחד לא יכול לכפות עליו את הפילוסופיה של חז"ל. מבחינתו, מה שחשוב - זה שהוא לא סוטה כמלוא הנימה מהדת של חז"ל, לפחות כל עוד שאנו מפרשים את המונח "דת" לפי שפתו של ליבוביץ: דת=הלכה.

 

[u r i el]

4.

זכותם של אלה המבקרים את ליבוביץ מסיבה זו או אחרת להמשיך ולטעון נגדו משום שאף אחד לא יכול לכפות עליהם את משנתו. מבחינתם מה שחשוב הוא שהוא מסלף ומעוות את דת חז"ל, לפחות כל עוד אנו מפרשים את המונח "דת" לפי שפת המוני המאמינים מזה 2000 שנה, קרי : דת = הלכה ונארטיב יחד כמקשה אחת.

" ... "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְו‍ֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם..."
היראה באה מהנרטיב וקיום ההלכה בא מהקריאה לשמור את המצוות ושניהם יחד משולבים וכרוכים זה בזה ונעשו בעולמם של חז"ל מה שאנו ואבותינו מכנים 'יהדות'.

 

[מפענח התעלומות]

זכותו של כל אחד לטעון כנגד זולתו אבל

אבל הטענה שלי איננה מתייחסת לביקורת לגיטימית כזו או אחרת כנגד ליבוביץ, אלא היא מתייחסת לאלו הבאים בטענות-הגשש: "איפה נעלמו שלושת אלפים". אני מזכיר שוב, כי נושא השירשור - הוא האשמת ליבוביץ ב"עירבוב דת ופילוסופיה" או ב"עירבוב מין בשאינו מינו" (כלשון המאשימים בשירשורים אחרים). זוהי בדיוק הטענה של "איפה נעלמו שלושת אלפים", שהרי ליבוביץ מעולם לא עירבב - שום תחום - עם הפילוסופיה של התחום, ובמיוחד לא עירבב דת עם פילוסופיה.

אתה טוען ש"הנרטיב וקיום ההלכה...נעשו בעולמם של חז"ל מה שאנו ואבותינו מכנים יהדות". אינני יודע מי זה ה"אָנוּ" שלך, ולפחות ליבוביץ יגיד לך: "לפחות אל תכלול אותי ב'אָנוּ' שלך". גם אינני יודע מי זה ה"אבותינו" שעליהם אתה מדבר: כפי שכבר כתבתי לך באחת מהודעותי הקודמות, המונח "יהדות" אינו מופיע אצל חז"ל, אבל הוא כן מופיע אצל פוסקי ההלכה - אשר (כידוע) - רק להם ליבוביץ מחוייב; למשל המונח "יהדות" מופיע בספר "שולחן ערוך" (חלק "יורה דעה" סימן רסח סעיף ח), ומשם עולה שהמונח "יהדות" מתייחס - לא לפן הסקפולטיבי (כגון לאמונה באיזשהו נאראטיב) - אלא לפן הנורמטיבי-התנהגותי ("מנהג יהדות"). אינני מכיר אצל פוסקי ההלכה שום מובן אחר ל"יהדות".

הפסוק "לשמור את מצוותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעולם", מובא על ידיך על מנת להוכיח כי "הנרטיב וקיום ההלכה...משולבים וכרוכים זה בזה". ובכן, החלק "למען ייטב להם ולבניהם לעולם", אינו שוכן תחת חסותה של ה*דת* (במובן הנורמטיבי-התנהגותי הנ"ל), אלא שוכן תחת חסותה של ה*פילוסופיה* (המקראית) של הדת. אם כן - לכל היותר תוכל לטעון, שהפילוסופיה המקראית של הדת - סותרת את הפילוסופיה הליבוביציאנית של הדת, וכמובן זו תהיה מצידך ביקורת לגיטימית נגד ליבוביץ, אבל עדין: זו לכל היותר תוכל להיות ביקורת לגיטימית נגד *הפילוסופיה* של ליבוביץ - אם בכלל ליבוביץ מחוייב לפילוסופיה המקראית, אך על כל פנים - זו לא תוכל ביקורת נגד *דתו* של ליבוביץ - לפחות כל עוד שמפרשים "דת" לפי שפתו של ליבוביץ: דת=הלכה.

אתה טוען שליבוביץ "מסלף ומעוות את דת חז"ל, לפחות כל עוד אנו מפרשים את המונח 'דת'... = הלכה ונארטיב יחד כמקשה אחת". ובכן, אין בסיס לטענתך שליבוביץ מסלף את דת חז"ל לפי הפירוש הנ"ל של המונח "דת", משום שליבוביץ מעולם לא טען: "הדת שלי היא דת חז"ל גם אם מפרשים 'דת' במובן של הלכה עם נאראטיב". במילים אחרות, היית צודק - רק אילו ליבוביץ היה טוען - שדתו היא דת חז"ל גם כשמפרשים "דת" במובן של הלכה עם נאראטיב. הגע בעצמך: אילו ליבוביץ היה מבהיר כי כשהוא אומר "דת" הוא מתכוון לתרנגולת, והיה מוסיף ואומר כי הדת מטילה ביצים, אז האם היית יכול לטעון שהוא כביכול "מסלף ומעוות את הדת"? ובנמשל: ליבוביץ כבר הבהיר מיליון פעם שכשהוא אומר "דת" הוא מתכוון לשמירת מצוות, כך שלאור זאת ברור כי, אילו הוא למשל היה אומר - שהדת אינה מחייבת להאמין שהעולם נוצר בששה ימים, אז לא היית יכול לטעון שבדבריו הנ"ל הוא "מסלף ומעוות את הדת". זה הכלל: כשאתה מבקר מישהו, עליך לברר היטב את משמעויות-הביטויים שאליהן הוא מתכוון - לפי שפתו שלו - לא לפי שפתך שלך.

אפרופו "דת חזל" שהזכרת, אני מזכיר כי - חז"ל עצמם - בוודאי ידעו להפריד בין ההלכה לבין הנאראטיב (החזלי), כפי שניתן להיווכח למשל מהפיצול הקיים בין "מדרשי הלכה" ל"מדרשי אגדה" (עד כדי פיצול בין הספרים עצמם, כגון בין הספר "תורת כהנים" לספר "ויקרא רבה", וכדומה), וכפי שעוד ניתן להיווכח מהאימרה שבתלמוד ירושלמי (מסכת חגיגה פרק ה הלכה ח): "אין למדין [הלכה] מתוך האגדה", ועוד.

 

[מפענח התעלומות]

במשפט האחרון יש לתקן "פרק א" (במקום "פרק ה").

 

[u r i el]

זכותו של כל אחד לטעון טענת גשש

האם אדוני התמנה לקבוע מה לגיטימי לטעון ומה לא?
האם לך מותר לטעון ככל העולה על רוחך ולאחרים אסור ?
אתה טוען כנגד אלה שטוענים שליבוביץ מערבב דת ופילוסופיה ואילו הם טוענים שהוא כן מערבב. נו, מה תעשה ? תאסור עליהם לטעון ? נסה להוכיח להם שהם טועים, לשכנע אותם בטיעוניך ונימוקיך, אבל כל עוד לא השתכנעו מדבריך - למה אינך מרשה להם לטעון ? למה תצא מגדרך ?
אם קיימת לדעתך הזכות לכל באי עולם לטעון כנגד זולתם אינני מבין מדוע אתה מחליט עבורם באילו עניינים לטעון ובאילו לא.
עוד אינני מבין מדוע הדבר מוציא אותך מגדרך - שהרי הודית בפנינו שזה טיבו של האדם, זה טוען בכה וזה טוען בכה. מה הבעיה עם זה ? אתה אולי רוצה שכולם יחשבו כמוך אבל לא ניתן לממש רצון כזה.

לפיכך מה דעתך להיות סובלן כלפי זכותם של באי עולם לטעון למשל, שעצם היות ליבוביץ מרשה לעצמו לדבר אליהם בשפתו ולא בשפתם היא הטעיה ועוות מלכתחילה עוד בטרם פצה את פיו ? כי איך אפשר - הם יאמרו לך - לדבר אל אדם בשפה שאין הוא מבין וגם לא רוצה להבין ועוד לצפות לקבלת הדברים ? ומדוע חובה על אדם להתמזג עם דעותיו של בן-שיחו ולבחון אותן "מהבפנים של בן השיח" אם לדעתו של אותו אדם, עצם קיומו של "בפנים" כזה הוא שקר מגמתי ? הוא רוצה למתוח ביקורת מחוץ לאובייקט המבוקר כשם שמבקר המדינה מבקר את הצבא מחוץ לצבא- למה למנוע ממנו ?

כשם שאתה מתייחס לדברי הגשש בגיחוך ומביאם בפנינו כדוגמה לדברים לא תקינים - למרות שמבחינת שפתם ועולמם התיאטראלי שאלתם תקינה ולגיטימית, כך עליך לאפשר לאחרים להתייחס לדברי ליבוביץ בגיחוך למרות שיתכן משמבחינת שפתו ועולמו התיאטראליים דבריו תקינים, אלא שעצם היותו בעל עולם תיאטראלי כזה ושפה לולינית מתפתלת כזו לעתים, לא תקין בעיניהם. נו מה לעשות ?

למה לך מותר לטעון ומבחינתך אפ' לנמק שאין זה נכון שליבוביץ מערבב מין בשאינו מינו ולאדם אחר אינך מרשה לטעון את ההפך ?

עניין אחר.

אם אתה מתעקש לכתוב שאינך יודע מי הם ה"אנו" שלי ואינך יודע מי הם "אבותינו" - כל מה שמומלץ לך במקרים כאלו ובהנחה שמתחשק לך לשוחח אתי הוא : או לשאול אותי, או להכניס עצמך לתוך שפתי ועולמי כשם שאתה נוהג משום מה ( להבדיל ) עם ליבוביץ - ולהווכח שמבחינת שפתי ועולמי לא רק שטענותי ליגיטימיות אלא שהן צודקות ומבטאות את האמת המוחלטת שאין בילתה, ממש כשם שאני חושב כך. מדוע מותר לליבוביץ לומר "אנו" בשורה הרביעית כאן מבלי שתציק לו ? שיפסיק הוא הנכבד לכלול אותי ב"אנו" שלו ! או מדוע מותר לליבוביץ לומר "לאבותינו" כאן בפתח פרק ג' [ http://www.tpeople.co.il/leibowitz/leibarticles.asp?id=2 ] מבלי שתציק לו ? למה אתה נוהג בי כך, רק בגלל שאין לי אף סולד כמו לליבוביץ ?

אתה כותב שליבוביץ מחוייב להלכה. הלכה של מי ? הוא הרי מחייב את עצמו רק למה שבא לו. אם תקרא פעם את ספר הלכותיו של הרמב"ם תראה עד כמה קשורות לדעתו הלכותיו למצע הנארטיבי שממנו הן צומחות. הוא מביא הלכה - ומשקע בה "שנאמר" , ועוד הלכה ועוד "שנאמר" או "הוא שהנביא אומר" או "הוא שהתורה אומרת" וכיוצ"ב הפניות לציטוטים מהנארטיב המקראי - ואלה ניסוחיו של גדול "המאמינים" עלאק שקמו לישראל בשפתו של ליבוביץ. אם פוסק הלכה גדול זה - והוא מקובל על עשרות מליוני מאמינים וגם על ליבוביץ - נוהג כך, האין בכך די כדי להדגים את הסימביוזה מינה וביה של הלכה ונארטיב ?


אבל אם תסכים שאין זה תקין שבשיח בין אנשים ישוחח הדובר האחד בשפתו הפרטית וידרוש מהזולת הדובר שפה אחרת להסכים בכל מחיר לעצם השימוש בטכניקה הרטורית של דיבור אל הזולת בשפה זרה שאין הזולת מזדהה איתה ואין הוא סובל אותה ואינו רוצה בה - הרי שייקל עליך להבין את אותם המבקרים את ליבוביץ שאינם מוכנים לקבל על עצמם את עול מלכות שפתו ועולמו ולעומת זאת כן מאמינים בכל נפשם ומאודם ששפתם שלהם ועולמם שלהם אמת הם - ממש כשם שליבוביץ לא מזדהה עם שפתם שלהם ולא סובל אותה ואינו רוצה בה ואינו מוכן לקבל על עצמו את עול מלכות שפתם ועולמם כי הוא מאמין בכל נפשו ומאודו שהשפה שלו והעולם שלו - אמת הם ?!

עניין אחר.

את הפסוק שהבאתי דרשתי ע"פ טעמי כדי להדגים לך על דרך הדרש נארטיב וחוק הכרוכים יחד כמקשה אחת ובכפוף לאינטרס הזה התייחסתי רק למילים 'יראה' ו'אהבה'. את המשכו של הפסוק לא הזכרתי כלל. למה אתה מתייחס אליו בהקשר אלי ? אבל אם כבר מצאת לנכון להזכיר את המשך הפסוק שלא הזכרתי כלל, ולהשתמש בו כדי לטעון שליבוביץ אינו מחוייב כלפיו כי לדעתך , המשך פסוק זה ע"פ ליבוביץ הינו 'פילוסופיה מקראית' ולא דת, הרי שמן הראוי שתקבל את זכותם של אחרים לטעון ההפך ממך ולא לצאת מגידרך, היינו לא רק שאין זו פילוסופיה משום מין שהוא, אלא שזה אחד האספקטים המובהקים ביותר של המשחק היהודי הדתי ההיסטורי והוא מופיע כרוך באזיקי פלדה יחד עם החוק גם במקרא וגם בספרות חז"ל לדורותיה אין ספור פעמים, ולא בנפרד אלא בצמוד לחוק. דעה זאת היא דעתם של עשרות מליוני מאמינים בכל הזמנים שבשפתם ובעולמם היא מהווה הוכחה ניצחת לכך ששני אלה, הנראטיב וההלכה, הם חבילה דתית אחת, למשל - גם כי לא מצאנו כתוב "למען ייטב להם ולבניהם לעולם" סתם כך בנפרד אלא בזיקה לשמירת המצוות.

ההפניות שלך בעניין דת חז"ל אינן משכנעות אותי מאחר שהפיצול 'מדרש הלכה' או 'מדרש הגדה' מאוחרים לחז"ל ועניינו סיפרותי. לעומת זאת אתה מוזמן לעיין בספרו המונומנטאלי של פרופ' א.א.אורבך ( חתן פרס ישראל ועוד שורה ארוכה של פרסים ומינויים כולל מועמדות לנשיאות המדינה פרופ' באוניברסיטה וכו' וכו' ) - "חז"ל אמונות ודעות", ובכלל מומלץ מאד לדעתי לכל שוחר "יהדות" לעיין בספר זה מדי פעם, כי שם ניתן למצוא סקירה משובחת של עולמם ההוגיתי של חז"ל, הוא הDNA של דתם של רוב היהודים המאמינים.

אינני יודע כמה מצוות מתוך התרי"ג קיים ליבוביץ. על כל פנים לחלק גדול מאד ממצוות אלה צמודה ברכה הכוללת פתיח בנוסח חז"לי כמעט קבוע, קאנוני : "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וצוונו וכו' ....". נוסחת פתיחה זו שחלק גדול מהנבוכים והבורים וודאי מכיר - זה הנארטיב המסורתי יהודי שליבוביץ מבקש למחוק מתודעתו של המאמין או להשליך לשוליים או להתפלמס ולהתפלסף אתו או למכור לנו שהוא אינו התגלמות היהדות עלאק ושהוא קיים שם מסיבות פסיכולוגיות מובנות מאד וכד', וברוב זחיחותו וטיפשוטו ( במקרה זה ) מבקש ליבוביץ להשאיר רק את ה"וכו' " שאחרי הפתיחה. הוא כמובן רשאי למכור לנבוכים ולבורים ולכל דורש מה שהוא רוצה והם גם רשאים כמובן לצרוך אותו לשֹכרה, אולם עבור אלה המכירים את המשחק ורוצים להשתתף בו על פי כלליו הקלאסיים - דתו של ליבוביץ היא סלט יווני אתונאי תבוני משובח מתובל לתלפיות, אבל לא כשר. מבחינת היהדות החז"לית ההיסטורית - שפת "היהדות" הפרטית שלו אינה אלא ג'יבריש מעוות המוגש בכלים מרהיבים מבחינת ניסוחה אבל מצד תוכנה אחיזת עיניים שקרית.

 

[מפענח התעלומות]

היכן מצאת שאסרתי על מישהו לטעון את טענת הגשש?

אדרבא, בכותרת של הודעתי הקודמת כתבתי מפורשות שכל אחד זכאי לטעון מה שהוא רוצה. האם מצאת בדבריי איזושהי הגבלה לכלל שהבאתי בכותרת ההיא? רק מה, אני סבור כי, כשם שכל אחד זכאי לטעון מה שהוא רוצה, כך זכותי לטעון שמה שהוא טוען זו בעצם טענת גשש. לכל היותר תוכל לטעון (כלומר יהיה תוקף לטענתך רק אם תטען) שאני מייחס לך טענת גשש, אך כמובן לא תוכל לטעון (כלומר לא יהיה תוקף לטענתך אם תטען) שאני שולל את זכותך לטעון טענת גשש.

אתה כותב: "האם אדוני התמנה לקבוע מה לגיטימי לטעון ומה לא? האם לך מותר לטעון ככל העולה על רוחך ולאחרים אסור ?...הם טוענים שהוא כן מערבב. נו, מה תעשה? תאסור עליהם לטעון?...כל עוד לא השתכנעו מדבריך - למה אינך מרשה להם לטעון?...אם קיימת לדעתך הזכות לכל באי עולם לטעון כנגד זולתם, אינני מבין מדוע אתה מחליט עבורם באילו עניינים לטעון ובאילו לא...אתה אולי רוצה שכולם יחשבו כמוך אבל לא ניתן לממש רצון כזה. לפיכך מה דעתך להיות סובלן כלפי זכותם של באי עולם לטעון...הוא רוצה למתוח ביקורת...למה למנוע ממנו? עליך לאפשר לאחרים להתייחס לדברי ליבוביץ בגיחוך...נו מה לעשות? למה לך מותר לטעון...ולאדם אחר אינך מרשה לטעון את ההפך?...מן הראוי שתקבל את זכותם של אחרים לטעון ההפך ממך".
כל הפתיח של הודעתך הוא התפרצות לדלת פתוחה. לפרטים, ראה את כותרת הודעתי הקודמת, את כותרת הודעתי הנוכחית, ובמיוחד את הפיסקה הראשונה לעיל.

אתה שואל: "למה תצא מגדרך? אינני מבין מדוע הדבר מוציא אותך מגדרך...מן הראוי ש...לא לצאת מגידרך".
הרי כבר עניתי לך על זה: זהו טיבו של ויכוח בין בני אדם, וזהו טיבם של כעסים בין בני אדם. השמאל והימין בישראל כועסים זה על זה בגלל הבדלי דיעות. החרדים והיש-עתידניקים - אותו דבר. מה אתה מתפלא?
שנית, שאלתך מעידה, כי כשקראת את הודעתי הראשונה (בעלת התוכן) שפתחה את השירשור, התעלמת שם מהמילה האחרונה, שבמקורה נועדה להתייחס לפיסקה שקדמה לה - ובמיוחד נועדה להתייחס לכל מי שיעלה על דעתו לשאול למה אני יוצא מגדרי (יציאה שצוינה שם בפיסקה שקדמה הנ"ל). לפרטים נוספים, ראה בשירשור זה את תגובתי הראשונה לד"ר דוליטל.

 

[מפענח התעלומות]

לגבי מחלוקתנו העקרונית על השפה.

אתה כותב: "עצם היות ליבוביץ מרשה לעצמו לדבר אליהם בשפתו ולא בשפתם היא הטעיה ועוות מלכתחילה...שפת 'היהדות' הפרטית שלו אינה אלא...מצד תוכנה אחיזת עיניים שקרית".
שום אימוץ של שפה אינו יכול להיות כרוך בהטעיה או בעיוות או באחיזת עיניים, משום ששפה היא משהו שרירותי-הסכמי-פנימי. למשל, אם ליבוביץ יצהיר מראש "כשאני אומר דת אני מתכוון לתרנגולת", ולאור זאת הוא יקבע "הדת מטילה ביצים", אז לא תהיה שום הטעיה ושום עיוות ושום אחיזת עיניים בקביעה האחרונה, שכן היה גילוי נאות בהצהרה הראשונה. ובנמשל: ליבוביץ הבהיר מיליון פעם שכשהוא אומר דת הוא מתכוון לשמירת מצוות, ולכן - אם לאור זאת - הוא למשל יקבע שהדת אינו כפופה לנרטיב היסטורי, אז לא תהיה בכך אף הטעיה ואף עיוות ואף אחיזת עיניים, שכן היה גילוי נאות בהצהרה הראשונה.

אתה כותב: "איך אפשר...לדבר אל אדם בשפה שאין הוא מבין?"
היית צודק, אילולי נתן ליבוביץ גילוי נאות מלכתחילה. אבל הרי ליבוביץ כן נתן גילוי נאות כזה, ולא פעם אחת, אלא מיליון פעם - בהתחלה ובסוף ולאורך כל הדרך.

אתה כותב: "איך אפשר...לדבר אל אדם בשפה ש...הוא...לא רוצה להבין, ועוד לצפות לקבלת הדברים?"
אף אחד לא מצפה ממך לקבל דברים המנוסחים בשפה שאותה אינך רוצה להבין. קבלת דבריו של ליבוביץ, מותנית בכך שאתה רוצה להבין את שפתו. אך אם אינך רוצה זאת, אז אתה מסתכן בכך שכל ביקורת שתמתח על דבריו - תהיה חסרת תוקף - בבחינת "הפסד טכני של המבקר", שכן תוקפה של כל ביקורת הנמתחת על דברי אחרים - מותנה בכך שהמבקר מבין את השפה שבה נאמרו הדברים המבוקרים.

אתה שואל: "מדוע חובה על אדם להתמזג עם דעותיו של בן-שיחו ולבחון אותן 'מהבפנים של בן השיח' אם לדעתו של אותו אדם, עצם קיומו של 'בפנים' כזה הוא שקר מגמתי?"
לכל אדם ישנו ה"בפנים" של אותו אדם. לכן, להגיד כי - עצם קיומו של ה'בפנים' של ליבוביץ - הוא שקר מגמתי, זה בערך כמו להגיד כי - עצם קיומה של תודעה פנימית אצל ליבוביץ - הוא שקר מגמתי...

אתה כותב: "הוא רוצה למתוח ביקורת מחוץ לאובייקט המבוקר כשם שמבקר המדינה מבקר את הצבא מחוץ לצבא".
הבה נניח שהצבא נותן מלכתחילה גילוי נאות: "לפי המילון הפנימי שלנו, כשבצבא אומרים במכשיר-הקשר 'רות' - מתכוונים להגיד: קיבלתי את דבריך עד כה"; ולאור זאת, יודיע איזה חייל במכשיר הקשר לחייל אחר: "רות עבור", ואז יבוא מבקר הלשון של האקדמיה ללשון העברית, וירצה (כלשונך) "למתוח ביקורת מחוץ לאובייקט המבוקר", ויטען כי - לאור זאת שרות היא דמות (מקראית) של אשה ולא של איש - יש ללמד את החיילים להגיד במכשירי הקשר - "רות עיברי" - ולא "רות עבור". אז הייתי אומר לאותו מבקר חיצוני של האקדמיה, שכשהצבא מציג גילוי נאות על המובן של המילים הצבאיות, כולל של המילה "רות", אז כבר אין תוקף לביקורת חיצונית הנמתחת על חייל שאומר במכשיר הקשר לחייל אחר - "רות עבור" - במקום "רות עיברי".

אתה כותב: "יתכן שמבחינת שפתו ועולמו התיאטראליים דבריו תקינים".
ראשית, הם לא תיאטרליים: ליבוביץ לגמרי מתכוון אל מה שאמר, כמו שאתה לגמרי מתכוון אל מה שאמרת. שנית, זה לא רק "יתכן" (כלשונך), אלא זה ממש עולה באופן *הכרחי מתוך שפתו*. זה מה שנקרא: "הכרח מותנה-שפה". ממש כמו, שמתוך השפה הפנימית של הצבא (שעליה ניתן גילוי נאות מלכתחילה) - עולה באופן *הכרחי* - שלא יעלה על הדעת להגיד בשפה זו במכשיר הקשר "רות לא שמעתי".

אתה כותב: "עצם היותו בעל עולם תיאטראלי כזה ושפה לולינית מתפתלת כזו לעתים, לא תקין בעיניהם".
זכותם לחשוב שלליבוביץ יש עולם תיאטרלי ושפה לוליינית מתפתלת, אך אין לזה כל קשר לנושא השירשור, שכזכור עוסק בטענתם שהוא "מערבב דת עם פילוסופיה".

אתה כותב: "אם אתה מתעקש לכתוב שאינך יודע מי הם ה'אנו' שלי ואינך יודע מי הם 'אבותינו' - כל מה שמומלץ לך...הוא: או לשאול אותי, או להכניס עצמך לתוך שפתי ועולמי כשם שאתה נוהג משום מה (להבדיל) עם ליבוביץ".
נקודת המוצא של השירשור הזה, היא הביקורת שנמתחה על ליבוביץ - לא הביקורת שנמתחה עליך. יתר כל כן, בהודעתי הראשונה שבה ציינתי שישנם אחרים המאשימים את ליבוביץ בערבוב דת עם פילוסופיה, נמנעתי בכוונה מלהזכיר את שמות אותם אחרים אלא הזכרתי רק את שמו של ליבוביץ - בדיוק כדי שהיה ברור שנושא השירשור הוא הביקורת שנמתחה על ליבוביץ - ורק זו שנמתחה עליו. לכן, כל מה שאני כותב בשירשור זה, נכתב כשברקע משמשת לי שפת-ליבוביץ כנקודת מוצא - פשוט כי רק הוא המבוקר שעליו נושא השירשור. יתכן שבבוא היום אפתח שירשור מיוחד שיעסוק בביקורת הנמתחת עליך, או-אז - שפתך שלך תשמש לי כנקודת מוצא.

אתה כותב: "מבחינת שפתי ועולמי לא רק שטענותי לגיטימיות אלא שהן צודקות ומבטאות את האמת המוחלטת שאין בילתה, ממש כשם שאני חושב כך".
אין לי ספק שאתה חושב כך, אך הנקודה שהטעמתי פעמים רבות בשירשור הזה היא, שכשאתה מותח ביקורת - לגיטימית ככל שתהיה - כנגד מישהו, עליך לוודא שאתה מאמץ את שפתו. אחרת, נגיע למצב אבסורדי של מתיחת ביקורת על החייל האומר לחברו במכשיר הקשר: "רות עבור" במקום "רות עיברי"...

אתה שואל: "מדוע מותר לליבוביץ לומר 'אנו' בשורה הרביעית כאן...? שיפסיק הוא הנכבד לכלול אותי ב'אנו' שלו! או מדוע מותר לליבוביץ לומר 'לאבותינו'...?"
למה שלא אתיר לליבוביץ להגיד "אנו/אבותינו"? האם אי פעם לא היתרתי לך להגיד "אנו/לאבותינו"? בסך הכל ציינתי חיסרון שישנו בי (לא בך), והוא: ש*אני* איני יודע אל מה התכוונת כשכתבת "אנו/אבותינו" (בעוד שאני אגב כן יודע אל מה מתכוון ליבוביץ במילותיו), ואחר כך גם ניסיתי לשער שליבוביץ היה מבקש ממך לא לכלול אותו ב"אנו" הזה. כמובן, גם לך שמורה הזכות לדרוש מליבוביץ לא לכלול אותך ב"אנו" שלו.

אתה שואל: "מדוע מותר לליבוביץ לומר...מבלי שתציק לו?...למה אתה נוהג בי כך...?"
זה שאמרתי שאני לא יודע אל מה התכוונת ב"אנו", היה מיועד - לא להציק - אלא לציין חיסרון שישנו בי (לא בך), לפרטים, ראה בפיסקה הקודמת.

אתה כותב: "אם תסכים שאין זה תקין שבשיח בין אנשים ישוחח הדובר האחד בשפתו הפרטית וידרוש מהזולת הדובר שפה אחרת להסכים בכל מחיר לעצם השימוש בטכניקה הרטורית של דיבור אל הזולת בשפה זרה שאין הזולת מזדהה איתה ואין הוא סובל אותה ואינו רוצה בה".
אני מסכים שזה לא תקין לדרוש זאת מהזולת.

אתה כותב: "ייקל עליך להבין את אותם המבקרים את ליבוביץ שאינם מוכנים לקבל על עצמם את עול מלכות שפתו ועולמו".
אבל ליבוביץ לא דרש ממך להסכים לכך ש"דת" זה שמירת מצוות. הוא רק כאילו אמר: "במילון הפנימי שלי - 'דת' זה שמירת מצוות, ולאור זאת אני קובע כך וכך". זה בערך כמו שהוא (נניח) היה אומר: "אני נותן מלכתחילה גילוי נאות, שבשפתי *שלי*, כשאני אומר yahadut אני מתכוון אל

, ולאור זאת אני קובע שהיהדות מטילה ביצים". אין בזה אף בעיה, כי הוא לא כפה את שפתו על אף אחד.

אתה כותב: "ייקל עליך להבין את אותם המבקרים את ליבוביץ ש...כן מאמינים בכל נפשם ומאודם ששפתם שלהם...אמת".
יש לי בעיה להבין את מי שחושב שיש קשר בין "שפה" ל"אמת". שפה היא רק כלי, לא מהות. האם לדעתך, מילון שיפרש את המילה (המומצאת): "yahadut" במובן של

, הוא מילון שקרי? לא אמיתי ולא שקרי, כי זו סוגיה שרירותית-הסכמית-פנימית של אותו מילון, אשר עליה לא חלה הקטגוריה של אמת ושקר. היה אפשר לטעון שהמילון משקר, רק אילו הוא היה טוען שהפירוש של המילה *העברית* "יהדות" הוא

, אך הרי לא זה מה שטוען אותו מילון. בעצם, מה שליבוביץ אומר זה כך: "הריני מגלה את דעתי, שכשאני אומר 'יהדות' אני מתכוון לשמירת מצוות. כעת, *בכפוף* למילון הזה, אני - ליבוביץ - קובע שהיהדות אינה דורשת לאמץ את הנרטיב המקראי". ליבוביץ טוען שאתה כפוי לקבל את הסיפא ("היהדות אינה דורשת..."), ובלבד שאתה מדבר בשפה המוצגת ברישא. אך אם אינך מדבר בשפה המוצגת ברישא, אז גם ליבוביץ יסכים שאינך כפוי לקבל את הסיפא.

אתה כותב: "ליבוביץ לא מזדהה עם שפתם שלהם ולא סובל אותה ואינו רוצה בה ואינו מוכן לקבל על עצמו את עול מלכות שפתם...כי הוא מאמין בכל נפשו ומאודו שהשפה שלו...אמת"
לא יתכן שכך חושב ליבוביץ, כי ליבוביץ יודע את מה שכתבתי מקודם, שאין קשר בין שפה לבין אמת. כל שפה היא שרירותית-הסכמית-פנימית, ועליה לא חלה הקטגוריה של אמת ושקר.

 

[מפענח התעלומות]

לגופו של ענין.

אתה כותב: "אתה כותב שליבוביץ מחוייב להלכה. הלכה של מי? הוא הרי מחייב את עצמו רק למה שבא לו".
בא לו להיות מחוייב להלכה של חז"ל.

אתה כותב: "הרמב"ם...מביא הלכה - ומשקע בה 'שנאמר', ועוד הלכה ועוד 'שנאמר' או 'הוא שהנביא אומר' או 'הוא שהתורה אומרת' וכיוצ"ב הפניות לציטוטים מהנארטיב המקראי...האין בכך די כדי להדגים את הסימביוזה מינה וביה של הלכה ונארטיב?"
היכן הרמב"ם מבסס הלכה על פסוק השייך, לא לרובד ההלכתי של המקרא - אלא לרובד הנרטיבי של המקרא?

אתה כותב: "את המשכו של הפסוק לא הזכרתי כלל. למה אתה מתייחס אליו בהקשר אלי?"
בהודעתך הלפני אחרונה אתה כן ציטטת את המשך הפסוק, ולכן התיחסתי לזה.

אתה כותב: "את הפסוק שהבאתי דרשתי ע"פ טעמי כדי להדגים לך על דרך הדרש נארטיב וחוק הכרוכים יחד כמקשה אחת ובכפוף לאינטרס הזה התייחסתי רק למילים יראה ואהבה".
האהבה אינה מוזכרת בפסוק. בפעם הראשונה שבה הזכרת פסוק זה, הזכרת רק את "ליראה אותי", ואת "לשמור מצוותי", ואת "למען ייטב להם ולבניהם לעולם". על כל פנים, כמו שכבר כתבתי לך ביום ששי, החלק של "[ליראה אֹתִי]...למען ייטב להם ולבניהם לעֹלם", אינו שוכן תחת חסות *הדת* (במובן הנורמטיבי-התנהגותי), אלא שוכן תחת חסות *הפילוסופיה* (המקראית) של הדת. אם כן - יוכל להיות תוקף לטענתך - רק אם תטען, שהפילוסופיה המקראית של הדת - סותרת את הפילוסופיה הליבוביציאנית של הדת, וכמובן זו תהיה מצידך ביקורת לגיטימית נגד ליבוביץ, אך עדין: זו לכל היותר תהיה ביקורת לגיטימית נגד *הפילוסופיה* של ליבוביץ - אם בכלל ליבוביץ מחוייב לפילוסופיה המקראית, אך על כל פנים - זו לא תהיה ביקורת נגד *דת* ליבוביץ - לפחות כל עוד שמפרשים "דת" לפי שפת-ליבוביץ: דת=הלכה.

על הפסוק "למען ייטב להם ולבניהם לעֹלם" אתה כותב: "לא רק שאין זו פילוסופיה משום מין שהוא, אלא שזה אחד האספקטים המובהקים ביותר של המשחק היהודי הדתי ההיסטורי".
אל מה התכוונת במילים "היהודי הדתי"? הרי בשפת-ליבוביץ, יהודי-דתי = הלכתי, ולפיה יוצא כי - המילים המקראיות "למען ייטב להם ולבניהם לעֹלם" שוכנות תחת חסות *הפילוסופיה* (המקראית) של הדת - לא תחת חסות *הדת*. אך גם אם לא ננקוט בשפת ליבוביץ, עדין נוכל לקבוע, כי המילים המקראיות הנ"ל שוכנות *בהכרח* תחת חסות *הפילוסופיה* (המקראית) של ההלכה. אם כי אני מסכים שאם ננקוט בפרשנות שלך למילה "דת", אז יוצא שהמילים המקראיות הנ"ל שוכנות *גם* תחת חסות הדת. *גם*, אבל לא רק, כי כאמור הן שוכנות גם תחת חסות *הפילוסופיה* (המקראית) של ההלכה - אף שלא בכפוף לאף מילון ספציפי. על כל פנים, על המבקר לאמץ את שפתו של המבוקר.

על הפסוק "למען ייטב להם ולבניהם לעֹלם" אתה כותב עוד: "הוא מופיע כרוך באזיקי פלדה יחד עם החוק, גם במקרא וגם בספרות חז"ל לדורותיה אין ספור פעמים, ולא בנפרד אלא בצמוד לחוק".
אכן, וגם ליבוביץ מצמיד לא פעם קביעות נורמטיביות-התנהגותיות (כגון: "אתה הגון") לקביעות פילוסופיות ("כי אתה רוצה להיות הגון"), אבל: כשם שזה לא מוכיח שליבוביץ אינו יודע להבחין קטגוריאלית - בין התחום (כגון בין המוסר) - לבין הפילוסופיה של אותו תחום (כגון הפילוסופיה של המוסר), כך ההצמדות הקיימות במקרא ובסיפרות חז"ל - שאותן ציינת, אינן מוכיחות שהמקרא או חז"ל אינם יודעים להבחין קטגוריאלית - בין ההלכה - לבין הפילוסופיה של ההלכה. בכלל, זה טיב כל פילוסופיה, שהיא מצמידה טענות פילוסופיות אל טענות הלקוחות מהתחום הפנימי שעליו דנה אותה פילוסופיה; כפי שקיים למשל, בהגד "אתה הגון, כי אתה רוצה להיות הגון", וכדו'. הדבר כשר, כל עוד שהדובר מודע להבחנה הקטגוריאלית - שבין כל תחום - לבין הפילוסופיה של אותו תחום. לסיכום: מדובר בהצמדה גיאוגרפית (בתוך הטקסט), לא ההצמדה קטגוריאלית.

אתה כותב: "דעה זאת היא דעתם של עשרות מליוני מאמינים בכל הזמנים שבשפתם ובעולמם היא מהווה הוכחה ניצחת לכך ששני אלה, הנראטיב וההלכה, הם חבילה דתית אחת".
ראשית, זאת לא הוכחה, שהרי גם אדם היפותטי - אשר למשל יחשוב כי דת היא הלכה בלבד - ואשר ינקוט בפילוסופיה הקבלית של ההלכה, יוכל להצמיד הגדים הלכתיים להגדים פילוסופיים על ההלכה, כגון להגיד "אני שומר מצוות, כי זה יעניק לי גן עדן", בדיוק כמו שליבוביץ יוכל לעשות הצמדות כאלה, כגון כשיגיד "אתה הגון, כי אתה רוצה להיות הגון". לפרטים נוספים להבהרת הנקודה הזו, ראה בפיסקה הקודמת.
שנית, גם אם נניח שאתה צודק, ושאותם מליוני מאמינים אכן חושבים שהמילים המקראיות "למען ייטב להם ולבניהם לעֹלם" אינן שוכנות תחת חסות הפילוסופיה (המקראית) של ההלכה, עדין דעתם של מיליוני מאמינים אינה מחייבת את ליבוביץ.
שלישית, גם אם נניח שליבוביץ חייב לחשוב כפי שחושבים מיליוני המאמינים, עדין לא יהיה תוקף לביקורת שתטען "איך ליבוביץ מעז לערבב דת עם פילוסופיה", שהרי ליבוביץ מעולם לא עירבב דת עם פילוסופיה. הוא תמיד היה מודע להבחנה הקטגוריאלית, שבין כל תחום - לבין הפילוסופיה של אותו תחום. אני מזכיר שוב, כי נושא השירשור היה: האשמת ליבוביץ בעירבוב דת עם פילוסופיה.

אתה כותב: "הפיצול 'מדרש הלכה' או 'מדרש הגדה' מאוחרים לחז"ל ועניינו סיפרותי".
לא לחינם הבאתי את הדוגמאות של מדרשי ספר ויקרא. ואכן, אין צורך להתאמץ כדי להבחין בפיצול שבין "תורת כהנים" לבין "ויקרא רבה". כשקוראים בתורת כהנים - לא מוצאים אגדות, וכשקוראים בויקרא רבה - לא מוצאים הלכות. להלן ציטוט מהאנציקלופדיה העברית ערך מדרש: "המדרשים העיקריים הם ספרי כינוס של דברי חז"ל; מדרשי ההלכה - משל התנאים, והאגדה - גם משל האמוראים, שסודרו ונערכו, *בעיקרם*, בימי חזל".

אתה כותב: "אתה מוזמן לעיין בספרו המונומנטאלי של פרופ' א.א.אורבך...'חז"ל אמונות ודעות'...שם ניתן למצוא סקירה משובחת של עולמם ההגותי של חז"ל".
הגות היא פילוסופיה, ולכן "עולמם ההגותי של חז"ל" אינו אלא עולמם הפילוסופי. ליבוביץ אינו מחוייב לפילוסופיה שלהם, אלא רק להלכה שלהם.

אתה כותב: "עולמם ההגותי של חז"ל הוא הDNA של דתם של רוב היהודים המאמינים".
אל מה התכוונת ב"דת"? בשפת-ליבוביץ, דת=הלכה, ולפיה יוצא שאתה למעשה טוען כי "עולמם הפילוסופי של חז"ל הוא הDNA של ההלכה של רוב היהודים המאמינים". אך ליבוביץ יטען, כי הDNA של *ההלכה* של היהודים המאמינים - הוא תרי"ג מצוות.

על הפתיח של הברכות אתה כותב: "נוסחת פתיחה זו...זה הנארטיב המסורתי יהודי שליבוביץ מבקש למחוק מתודעתו של המאמין או להשליך לשוליים".
נניח שאתה צודק. אז האם זה מוכיח שהוא *מערבב* דת עם פילוסופיה? יהיה תוקף לטענתך רק אם תטען שזה מוכיח שליבוביץ *מפצל* - את ההלכה - מהפילוסופיה (החזלית) של ההלכה. אך אני מזכיר שוב, כי נושא השירשור - אינו האשמת ליבוביץ בפיצול - אלא האשמת ליבוביץ בערבוב.

עוד אתה כותב על הפתיח הנ"ל, שליבוביץ מבקש: "להתפלמס ולהתפלסף אתו או למכור לנו שהוא אינו התגלמות היהדות עלאק ושהוא קיים שם מסיבות פסיכולוגיות מובנות מאד וכד".
זו ביקורת לגיטימית נגד ליבוביץ, אך האם זה מוכיח שהוא *מערבב* דת עם פילוסופיה? הרי הטענה הנ"ל שייחסת לליבוביץ - אינה טענה דתית, אלא זו טענה - שחציה הראשון פילוסופי - וחציה השני פסיכולוגיסטי. אך אני מזכיר שוב, כי נושא השירשור הוא האשמת ליבוביץ בערבוב דת עם פילוסופיה.

אתה כותב: "עבור אלה המכירים את המשחק ורוצים להשתתף בו על פי כלליו הקלאסיים".
לא טרחת להגדיר מהו "המשחק" שעליו אתה מדבר בטענה זו, ומהם "כלליו הקלאסיים".

אתה כותב: "עבור אלה...דתו של ליבוביץ היא סלט יווני אתונאי תבוני משובח מתובל לתלפיות, אבל לא כשר".
דת-ליבוביץ היא ההלכה, כך שבעצם אתה טוען ש"ההלכה של ליבוביץ היא סלט...לא כשר". ובכן ההלכה אינה סלט - כי הסלט הוא תערובת - בעוד שההלכה אינה תערובת (אלא אם תגיד ש-613 הם תערובת שזו כמובן טענה לגיטימית), וההלכה היא כשרה - לפחות לפי המובן ההלכתי של המונח "כשר".

אתה כותב: "מבחינת היהדות החז"לית ההיסטורית - שפת 'היהדות' הפרטית שלו אינה...".
אל מה התכוונת בביטוי "היהדות החזלית ההיסטורית"? הרי בשפת-ליבוביץ, יהדות=הלכה, ולפיה יוצא שאתה בעצם טוען: "מבחינת ההלכה החז"לית ההיסטורית - שפת 'היהדות' הפרטית שלו אינה...". אבל ההלכה אינה מתיחסת לשפות פרטיות.

 

[u r i el]

אני מזכיר לך

שכתבת במפורש, שיש לך טענה המתייחסת לאלה הבאים בטענות גשש, או בלשונך :
"זכותו של כל אחד לטעון כנגד זולתו אבל הטענה שלי איננה מתייחסת לביקורת לגיטימית כזו או אחרת כנגד ליבוביץ, אלא היא מתייחסת לאלו הבאים בטענות-הגשש: "איפה נעלמו שלושת אלפים"
דבריך אלה אינם מנוסחים כהלכה מאחר שאם אתה מכיר בזכות לטעון כנגד הזולת אין כל מקום לתוספת ' אבל ... ' כי אינך יכול להכתיב לזולת מה לטעון. גם טענת גשש היא בכלל ביקורת לגיטימית "כזו או אחרת" כלשונך.

ליבוביץ איננו מִדּבר ומתמלמל לעצמו אלא פונה בדברים אל קהל מאזינים או קוראים.
במובן זה ( ומבלי להתפלסף יותר מדי ) אין זה נכון מצדך לומר ש : " הוא לא כפה את שפתו על אף אחד ". כאשר ליבוביץ כותב בעיתון או בספר או מוזמן לראיון ברדיו או בטלוויזיה או מוזמן להרצות בפני קהל - קיימת ברקע הדברים המטרה להדיין איתו או ללמוד מפיו או להשתכנע מעמדותיו וכיוצ"ב. לפיכך יתכן שברגע שרק יפצה את פיו ויאמר שבכל פעם שיאמר 'דת' כוונתו לתרנגולת יקום מישהו בקהל ויאמר לו, אמנם שפה היא הסכמית אבל לא קיבלת ממני הסכמה לקרוא ל'דת' 'תרנגולת' ולכן כל זמן שאתה מדבר אתי ורוצה שאני אבין אותך עליך לדבר בשפה המוסכמת עלי ומובנת לי ולא לשוחח אתי בשפה שאינני מבין אותה ואינני רוצה בה. ועוד יוכל אותו אדם לטעון כלפי ליבוביץ : שאתה בורא לך שפה משלך זה אולי נחמד וטוב אבל אם אתה משתמש בשפה קיימת ויוצק למילים מסויימות את המובן הפרטי שלך, הרי שאין כאן רק מעשה טכני, אלא בעצם מעשה זה מקופלת טענה, ועל הטענה הזו שלך אני משיג. אם ליבוביץ לא יסכים וימשיך לדבר בשפתו - מותר לכל אחד לטעון כנגדו על עצם השימוש בטכניקה רטורית זו ולהתייחס אליה כפסולה עוד בטרם התייחס לתכנים. מותר גם לטעון שעניינה של טכניקה רטורית כזו הוא לעוות ולסלף מוסכמות.

דוגמה נוספת לעניין זה הוא השימוש הפרטי שליבוביץ עושה במילה נאצי. מותר לכל אדם לומר לליבוביץ שעוד בטרם דנים בתכני דבריו לא מקובל עליו שישתמש בשפה זו אלא כלפי אותם מרצחים מתועבים ידועים. ליבוביץ - כדרכו - לא ישתין לעברו בעניין זה וימשיך בשלו, אולם זכותם של אלה ששפה זו עבורם נבלה, לטעון כלפיו שהשימוש שהוא עושה במילה נאצי כלפי יהודים הוא סילוף ועיוות והטעיה.

אכן לכל אדם יש "הבפנים שלו" אולם השפה איננה רשות היחיד ואין היא כלולה ב"פנים" זה באשר היא הסכמית בהגדרה, כלומר תוצר של הסכמה בין הדוברים והמאזינים ועל כן כאמור לא יתכן שיח תקין כל עוד אין הסכמה כזו. רבים, ואולי רוב ממאזיניו וקוראיו של ל' אינם מסכימים לשפתו באותם המקרים שהוא עובר משפה הסכמית לפרטית. לפיכך הביקורת שלהם שעצם השימוש בטכניקה רטורית זו הוא פסול בעיניהם, במיוחד לאור טענתם ששימוש בשפה פרטית נועד מלכתחילה כדי לעוות ולסלף להשלות ולהטעות - היא ביקורת לגיטימית מכל בחינה.

שום מבקר מהאקדמיה ללשון עברית לא יפסול את השימוש בצירוף "רות עבור" מכוון שהוא ואבותיו וצאצאיו משתמשים והשתמשו באותה הלשון ובאותו המובן, מסכימים לה ומבינים אותה. במובן זה תקפה ומודגמת יפה השרירותיות של השפה ההסכמית הזו ששום חוק תחבירי או דקדוקי זה או אחר אינו תופש בה כל עוד היא מוסכמת. אבל אם יוודע למאן דהוא שהצבא מציג ממחר גילוי נאות על המובן של הקריאה "אש" ושהכוונה בכך היא "זהירות תרנגולת" - יש זכות מלאה לטעון כבר כנגד עצם גילוי נאות זה באשר הוא סילוף ועיוות של הקריאה "אש" כפי שהיא הייתה וקיימת בפיהם של שחקנים בצבא מזה דורות, ולא רק זה - אלא שיש במתן מובן כזה למילה "אש" סילוף ועיוות והטעייה פושעת ומסוכנת מלכתחילה.

כל טענה שמופנית כלפי ליבוביץ בנושאים הנוגעים באופן ישיר או עקיף לשימושו במילים כמו 'דת', 'אמונה' וכיוצ"ב היא לגיטימית בין אם היא מתייחסת אחת לאחת לנושא המדובר בפורום זה, או בכל מקום אחר בארץ ובעולם, מאחר שרוב נהרות דבריו של ליבוביץ הכוללים שימוש במילים אלה משתרשרים וזורמים בסופו של דבר אל אותו הים - ים הדת והאמונה, בין אם המילה 'אמונה' היא בשפתי או בשפתו. הטענה על ערבוב מין בשאינו מינו הפותחת שרשור זה, מותר לה שתתקשר בעיני הקורא לביקורת העל כלפיו גם אם היא לכאורה טענה נקודתית עקיפה. על כל פנים מותר לכל משיב לשרשר את הטענה הנקודתית הזו לנושא העל, במיוחד אם לדעתו של המשיב יש קשר ביניהם, או במילים אחרות : הטענה שערבוב דת ופילוסופיה קשור כך או אחרת בשפתו הלולינית והתיאטראלית של ליבוביץ היא טענה לגיטימית.

הקטגוריה 'אמת ושקר' איננה חלה על השפה אולם רק שפה מוסכמת בין דוברים מאפשרת להתייחס לדבר כאמת או שקר שאם לא כן יהיו שקר ואמת אחד.

ליבוביץ מחייב עצמו להלכה של חז"ל ולא של האיסלם כי זה מה שבא לו. אעפ"כ הוא יקיים ממכלול הלכתי זה רק מה שבא לו ולא הכל.

על השילוב של מקשה אחת בין הלכה לנארטיב ראה כאן :

http://www.mechon-mamre.org/i/0001.htm

 

[מפענח התעלומות]

עוד על מחלוקתנו העקרונית בענייני שפה:

אתה כותב: "יתכן שברגע ש[ליבוביץ ]רק יפצה את פיו ויאמר שבכל פעם שיאמר 'דת' כוונתו לתרנגולת יקום מישהו בקהל ויאמר לו, אמנם שפה היא הסכמית אבל לא קיבלת ממני הסכמה לקרוא ל'דת' 'תרנגולת' ולכן כל זמן שאתה מדבר אתי ורוצה שאני אבין אותך עליך לדבר בשפה המוסכמת עלי ומובנת לי ולא לשוחח אתי בשפה שאינני מבין אותה ואינני רוצה בה...השפה איננה רשות היחיד ואין היא כלולה ב'בפנים' זה, באשר היא הסכמית בהגדרה - כלומר תוצר של הסכמה בין הדוברים והמאזינים, ועל כן כאמור לא יתכן שיח תקין כל עוד אין הסכמה כזו. רבים, ואולי רוב ממאזיניו וקוראיו של ל' אינם מסכימים לשפתו באותם המקרים שהוא עובר משפה הסכמית לפרטית".
זו בדיוק המחלוקת ביננו (בסוגיית השפה): שאני סבור שאם הדוברים מציגים מראש גילוי נאות על מובנן של המילים הקיימות במילון הפרטי של אותם דוברים (כגון על מובן המילה "דת" בתור שמירת מצוות), אז כבר אין תוקף לביקורת המיועדת לדחות את עצם המילון הפרטי הזה ו/או את כל מה שנגזר ממנו, בעוד שאתה סבור שיש תוקף לביקורת כזו. חבל שאסא כשר לא נמצא פה. הוא הרי מומחה לפרגמטיקה של הלשון, ובקלות היה מכריע במחלוקת הזו (אגב אני גם יודע כיצד היה מכריע אילו היה כאן).

אתה כותב: "אם יוודע למאן דהוא שהצבא מציג ממחר גילוי נאות על המובן של הקריאה 'אש' ושהכוונה בכך היא "זהירות תרנגולת" - יש זכות מלאה לטעון כבר כנגד עצם גילוי נאות זה באשר הוא סילוף ועיוות של הקריאה 'אש' כפי שהיא הייתה וקיימת בפיהם של שחקנים בצבא מזה דורות".
כנ"ל.

אתה כותב: "ולא רק זה - אלא שיש במתן מובן כזה למילה 'אש'...הטעייה פושעת ומסוכנת מלכתחילה".
לגבי טענתך שישנה הטעייה, אינני מסכים - שכן היה גילוי נאות. לגבי טענתך שישנה סכנה, אני מסכים - משום שמספיק שאחד ישכח (אפילו רק בשוגג) את הגילוי הנאות שהוצג בהתחלה - כדי לגרום לסכנת נפשות. במקרה של שיח פילוסופי המבוסס על גילוי נאות שמוצג מראש - אין חשש לסכנת נפשות, כך שנשארנו רק עם הגילוי הנאות - שהוא אף פעם אינו מטעה, כי כל מהותו של גילוי נאות היא בדיוק זו: למנוע הטעיה. להגיד על גילוי נאות שהוא "מטעה", זה בערך כמו להגיד "הפקדתי אלפיים והחזירו לי חמשת אלפים, איפה נעלמו שלושת אלפים".

אתה כותב: "יוכל אותו אדם לטעון כלפי ליבוביץ : שאתה בורא לך שפה משלך זה אולי נחמד וטוב אבל אם אתה משתמש בשפה קיימת ויוצק למילים מסויימות את המובן הפרטי שלך, הרי שאין כאן רק מעשה טכני, אלא בעצם מעשה זה מקופלת טענה, ועל הטענה הזו שלך אני משיג".
אז זהו, שמילון פרטי אין כולל שום טענה. הגע בעצמך: אם במילון של שפה פרטית כלשהי מצויין, כי הפירוש (הפרטי) של hayahadut הוא

, אז איזו טענה יש בזה? טענה תוכל להיות למשל בהגד hayahadut מטילה ביצים, ואגב זו תהיה טענה נכונה - בכפוף למילון הנ"ל, אך היא עשויה להיות שקרית - בכפוף למילונים אחרים.

אתה כותב: "דוגמה נוספת לעניין זה הוא השימוש הפרטי שליבוביץ עושה במילה נאצי. מותר לכל אדם לומר לליבוביץ שעוד בטרם דנים בתכני דבריו לא מקובל עליו שישתמש בשפה זו אלא כלפי אותם מרצחים מתועבים ידועים...זכותם של אלה ששפה זו עבורם נבלה, לטעון כלפיו שהשימוש שהוא עושה במילה נאצי כלפי יהודים הוא סילוף ועיוות והטעיה".
כמובן שזכותם לטעון זאת, אבל הדוגמה הזו אינה קשורה לענייננו, שהרי היא מדגימה טענה של ממש ("יש יודונאצים" וכדומה), מבלי שהוקדם לה שום גילוי נאות של ליבוביץ על המילון אשר במסגרתו נטענת הטענה הנ"ל. אמנם ליבוביץ עצמו טען את הטענה הנ"ל בהתבסס על המילון הגרמני, שלפיו "יודו" = יהודי, "נאצי" = "נאציונאלי" - לאומני, ואז טען (בתור טענה של ממש הכפופה למילון הנ"ל), שבישראל יש יודונאצים, או שבישראל יש מנטאליות יודונאצית, וכדומה. אבל ליבוביץ לא הבהיר שהוא מדבר לפי המילון הגרמני, כלומר לא היה שם גילוי נאות. אין זה דומה אפוא לפרשת הגילוי הנאות שניתן מיליון פעם ע"י ליבוביץ אודות המילון הליבוביציאני שלפיו דת = שמירת מצוות.

אתה כותב: "רק שפה מוסכמת בין דוברים מאפשרת להתייחס לדבר כאמת או שקר שאם לא כן יהיו שקר ואמת אחד".
אם אדם אומר דברים בשפה שאינה מוסכמת על סביבתו, אז ניתן לייחס אמיתיות או שקריות לדבריו - לפחות מנקודת מבטו. אמנם, זכותו של כל אחד אחר שלא להסכים לשפה, אבל אם אינו מסכים לה, אז זה נוטל את התוקף מכל ביקורת שתועלה מצידו כנגד דברים הנאמרים באותה שפה, הואיל ותנאי מקדים לתוקפה של כל ביקורת על דברים שנאמרו - הוא הסכמת המבקר להכפיף את ביקורתו אל השפה שבה נאמרו הדברים שעליהם הוא מותח את ביקורתו.

אתה כותב: "שום מבקר מהאקדמיה ללשון עברית לא יפסול את השימוש בצירוף 'רות עבור' מכוון שהוא ואבותיו וצאצאיו משתמשים והשתמשו באותה הלשון ובאותו המובן, מסכימים לה ומבינים אותה".
אני התכוונתי לדון על דוגמה היפותטית של מבקר מהאקדמיה ללשון העברית שלא שרת בצה"ל (אגב במקרה אני מכיר אחד כזה ככה שזה לא ממש היפותטי, אבל לצורך הדיון אפשר להתייחס לדוגמה זו כהיפותטית). אני מזכיר כי מטרת הדוגמה היתה להתייחס אל מה שטענת, "הוא רוצה למתוח ביקורת מחוץ לאובייקט המבוקר כשם שמבקר המדינה מבקר את הצבא מחוץ לצבא", אז התחלתי לפשפש קצת ברעיון הזה של "למתוח ביקורת מחוץ לאובייקט המבוקר", והדגמתי זאת ע"י אותו מבקר היפותטי/קונקרטי (מחק את המיותר) שלא שרת בצה"ל: מבחינתו, הוא הרי מותח ביקורת מחוץ לאוביקט המבוקר, ועל זה כתבתי, שהייתי אומר לאותו מבקר חיצוני של האקדמיה, שכשהצבא מציג גילוי נאות על המובן של המילים הצבאיות, כולל של המילה "רות", אז כבר אין תוקף לביקורת חיצונית הנמתחת על חייל שאומר במכשיר הקשר לחייל אחר - "רות עבור" - במקום "רות עיברי".

אתה טוען "אם ליבוביץ לא יסכים וימשיך לדבר בשפתו - מותר לכל אחד לטעון כנגדו על עצם השימוש בטכניקה רטורית זו ולהתייחס אליה כפסולה עוד בטרם התייחס לתכנים. מותר גם לטעון שעניינה של טכניקה רטורית כזו הוא לעוות ולסלף מוסכמות...הביקורת שלהם, [הגורסת] שעצם השימוש בטכניקה רטורית זו הוא פסול בעיניהם - במיוחד לאור טענתם ששימוש בשפה פרטית נועד מלכתחילה כדי לעוות ולסלף להשלות ולהטעות, היא ביקורת לגיטימית מכל בחינה".
כמובן שמותר להעלות טענות וביקורות אלו, וכמובן הן לגיטימיות למהדרין, אבל אך יש בהן שני פגמים: הראשון אוביקטיבי, והשני תלוי-הקשר: א. אין להן תוקף (לפרטים ראה לעיל). ב. הן אינן קשורות לנושא השירשור, המיועד לדון רק בביקורתם של אלו הטוענים שליבוביץ מערבב דת עם פילוסופיה.

אתה כותב: "רוב נהרות דבריו של ליבוביץ הכוללים שימוש במילים אלה משתרשרים וזורמים בסופו של דבר אל אותו הים - ים הדת והאמונה, בין אם המילה 'אמונה' היא בשפתי או בשפתו".
זו עוד נקודה שבה אנו חלוקים. לטעמי דבריו של ליבוביץ משתרשרים לים האמונה רק אם מפרשים את המילה "אמונה" לפי שפתו של ליבוביץ.

 

[מפענח התעלומות]

לגבי הזכות להעלות טענות, ולגבי גופו של עניין:

אתה כותב: "דבריך...אינם מנוסחים כהלכה מאחר שאם אתה מכיר בזכות לטעון כנגד הזולת אין כל מקום לתוספת אבל".
במקום להיתלות ברמז מעורפל אשר לדעתך חבוי במילה הבודדת "אבל", אני במקומך הייתי נתלה בהגד המפורש (לא הרומז) שאותו ציטטת מהודעתי: "זכותו של כל אחד לטעון כנגד זולתו". מעולם לא כתבתי משהו הפוך מזה, כגון "אין לך זכות לטעון כך וכך", וכדומה. לכל היותר תוכל למצוא שכתבתי שלטענות מסויימות אין תוקף; ואגב את זה ניסחתי לפעמים במילים "לא ניתן לטעון כך כך", "לא תוכל לטעון כך", כלומר אין תוקף לטענה כזו; אבל מעולם לא רמזתי שיש טענות שהעלאתן אסורה, כלומר שאין זכות להעלותן. לטעמי, יש אפילו זכות להעלות את הטענה "שתים כפול שתיים הם חמש". אמנם לא יהיה לך תוקף, אבל אין שום איסור להעלותה. יתר על כן, מותר אפילו להעלות - במהלך קינה קורעת-לב הנישאת בשעת הלוויה חמורת-סבר - את הטענה התמהונית: "כל בן תמותה הוא יודונאצי", ואפילו את הטענה הפנטסטית - העוד יותר תמהונית: "החופש הירוק ישן בזעם"! קל וחומר שיש זכות להעלות - בכובד ראש גמור (כלומר ללא שום ציניות) - טענות תמהוניות מטיפוס: "איפה נעלמו שלושת אלפים", או מטיפוס: "למה ליבוביץ מערבב דת עם פילוסופיה", וכדומה.
על כל פנים ולגופו של ענין, כוונתי במילה "אבל" היתה פשוטה: אני הרי פתחתי שירשור מיוחד שדן בביקורת הגששית - התמהונית בעינַיי - של אלו הטוענים שליבוביץ מערבב דת עם פילוסופיה. ציפיתי, שנושא השירשור יהיה רק זה. מבחינתי, כל טענה המועלית בשירשור הזה, נבחנת אצלי מבעד למשקפיים של מגמת השירשור הכללית הנ"ל. והנה, בשלב מסויים כתבת "זכותם של אלה המבקרים את ליבוביץ מסיבה זו או אחרת להמשיך ולטעון נגדו"; אז על כך הגבתי לך, שאמנם "זכותו של כל אחד" [כולל כל אחד מאלה המבקרים את ליבוביץ] "לטעון כנגד זולתו" [כל טענה שהיא - ללא שום הגבלה, ואפילו מבלי שהוא יצטרך להיתקל בשירשור מיוחד שלי שידון בה - לפחות כל עוד שהיא ביקורת לגיטימית], "אבל הטענה שלי [שאותה העליתי בשירשור המיוחד הזה], איננה מתייחסת לביקורת לגיטימית כזו או אחרת כנגד ליבוביץ, אלא היא מתייחסת לאלו הבאים בטענות [התמהוניות של] הגשש: "איפה נעלמו שלושת אלפים".

אתה כותב: "גם טענת גשש היא בכלל ביקורת לגיטימית כזו או אחרת כלשונך".
גילוי נאות: ב"לגיטימית" התכוונתי אל בלתי-תמהונית. מה יכול להיות תמהוני? למשל לספר בדיחה באמצע הלוויה. לא שאסור לעשות זאת - שהרי לפחות החוק אינו אוסר זאת - וזה מספיק לנו כדי שנדע שאין איסור בדבר, אבל עדין זה נתפס בעיניי הסביבה כתמהוני: לא אסור, אבל תמהוני. דוגמה שניה: העלאת טענת-גשש בכובד ראש מתוך מגמה חמורה סבר. לא שאסור לעשות זאת, אבל זה עדין תמהוני. לפחות בעיניי.

אתה כותב: "אינך יכול להכתיב לזולת מה לטעון".
אני חוזר ושואל: היכן מצאת שרמזתי אל ההפך מזה? הרי אפילו לא רמזתי שאין זכות להעלות טענות בלתי לגיטימיות. רק מה, מי שמעלה טענות בלתי לגיטמיות, שלא יצפה שזה יעבור ללא תגובה.

אתה כותב: "כל טענה שמופנית כלפי ליבוביץ בנושאים הנוגעים באופן ישיר או עקיף לשימושו במילים כמו 'דת', 'אמונה' וכיוצ"ב היא לגיטימית, בין אם היא מתייחסת אחת לאחת לנושא המדובר בפורום זה, או בכל מקום אחר בארץ ובעולם".
האם רמזתי שהיא לא לגיטימית? רק טענתי שהיא לא קשורה לנושא השירשור.

אתה כותב: "הטענה על ערבוב מין בשאינו מינו הפותחת שרשור זה, מותר לה שתתקשר בעיני הקורא לביקורת העל כלפיו גם אם היא לכאורה טענה נקודתית עקיפה".
אכן מותר לה, אבל גם לזה שפתח את השירשור מותר להבהיר שלא זו היתה הכוונה והמטרה שבפתיחת השירשור. אגב, לא ברור לי אל מה התכוונת בביטוי "ביקורת העל כלפיו": כלפי מי? כלפי הקורא? על כל פנים, לי אין שום ביקורת-על. הביקורת היחידה שהיתה לי, היא על יחוס - העירבוב של דת עם פילוסופיה - לליבוביץ, ועל העלאת טענת "איפה נעלמו שלושת אלפים".

אתה כותב: "על כל פנים מותר לכל משיב לשרשר את הטענה הנקודתית הזו לנושא העל, במיוחד אם לדעתו של המשיב יש קשר ביניהם".
כמובן מותר, אבל מהו אותו "נושא העל"?

אתה כותב: "הטענה שערבוב דת ופילוסופיה קשור כך או אחרת בשפתו הלולינית והתיאטראלית של ליבוביץ היא טענה לגיטימית".
כמובן שהיא לגיטימית, אבל לדעתי אין לה תוקף, משום שהיא כורכת מין בשאינו מינו, כלומר כורכת - את העירבוב של דת עם פילוסופיה - בענייני שפה. דת איננה שפה (למרות שניתן לדבר עליה בכל שפה), וגם פילוסופיה אינה שפה (למרות שניתן לטעון טענות פילסופיות בכל שפה), ולכן עירבוב של דת עם פילוסופיה - איננו תלוי-שפה, וממילא אינו יכול להיות קשור בשום שפה - לוליינית ותיאטרלית ככל שתהיה. הרי ממה נפשך: אם העירבוב אכן קיים - אז ניתן לנסחו בכל שפה, בעוד שאם לא ניתן לנסחו בשפה פלונית (נניח בפולנית) - אז לא ניתן לנסחו בשום שפה - ולכן הוא אינו קיים.

אתה כותב: "ליבוביץ מחייב עצמו להלכה של חז"ל ולא של האיסלם כי זה מה שבא לו. אעפ"כ הוא יקיים ממכלול הלכתי זה רק מה שבא לו ולא הכל".
זו טענה לגיטימית, אך גם מבלי שארד לגופה של טענה כדי לבדוק את מידת נכונותה, די לי בכך שאגיד שהיא אינה קשורה לנושא השירשור, והוא הביקורת שהופנתה נגד ליבוביץ על כך שהוא כביכול מערבב דת עם פילוסופיה.

בתום דבריך, אתה כותב "על השילוב של מקשה אחת בין הלכה לנארטיב ראה כאן", ואתה מפנה אותי לרשימה המפורסמת של רמ"ח מצוות עשה, הלקוחות כולן מתוך הרובד ההלכתי של המקרא, לא הרובד הנאראטיבי. מה בין רובד הלכתי לבין רובד נאראטיבי? רובד הלכתי זה למשל הגד מטיפוס: "עליך לעשות כך וכך". רובד נאראטיבי זה למשל הגד מטיפוס: "פעם היה כך וכך".