אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
כמה צפוי, ההסתה האנטי ישראל נגלתה כשקרית:
- פותח הנושא יובלאישמרכז
- פורסם בתאריך
אתה בטוח דרך אגב שאין בזה שמץ של אמת?
טוב, לומר ש"אנחנו", כלומר אני ואתה, צלבנו זו באמת עלילת דם, המרמזת שכל יהודי נושא מטען מחשבתי דומה לזה של הקנאים של אז. אבל השלטון הדתי-קנאי של אז? סקלו אז אנשים חופשי חופשי, על אי שמירת שבת ומה לא. אני לא אתפלא כלל אם כל הזוועות מהסרט של מל גיבסון התרחשו במציאות.
טוב, לומר ש"אנחנו", כלומר אני ואתה, צלבנו זו באמת עלילת דם, המרמזת שכל יהודי נושא מטען מחשבתי דומה לזה של הקנאים של אז. אבל השלטון הדתי-קנאי של אז? סקלו אז אנשים חופשי חופשי, על אי שמירת שבת ומה לא. אני לא אתפלא כלל אם כל הזוועות מהסרט של מל גיבסון התרחשו במציאות.
יובלאישמרכז
New member
מי שצלב היו הרומאים, בנוסף לישו צלבו עוד אלפי
אנשים, מכל מיני סיבות, ולא רק בארץ ישראל, ככה הוציאו להורג אז. כמובן שלא דיברו ומדברים עליהם, הצליבה היתה עיניין של מה וכך, אבל כששוקי נצלב זה הפך למשהו גדול עם משמעויות אנטישמיות.
אנשים, מכל מיני סיבות, ולא רק בארץ ישראל, ככה הוציאו להורג אז. כמובן שלא דיברו ומדברים עליהם, הצליבה היתה עיניין של מה וכך, אבל כששוקי נצלב זה הפך למשהו גדול עם משמעויות אנטישמיות.
יובלאישמרכז
New member
את הקטע הזה אני בכלל לא מבין, ישו היה יהודי,
נולד ומת יהודי, גם השליחים שלו, כולם נולדו ומתו יהודים.
נולד ומת יהודי, גם השליחים שלו, כולם נולדו ומתו יהודים.
השכן שממול
New member
לא נמאס לך מהשטויות שאתה כותב ?
יהודים מעולם לא צלבו אף אדם, לא את ישו ולא את האחרים. ישוע היה יהודי, נצלב כיהודי ונקבר כיהודי בהלווייה יהודית כשרה למהדרין. צליבה היתה דרך להוצאה להורג אצל כל עמי האזור למעט יהודים החל מהמאה ה-6 לפנה"ס ועד המאה ה-4 לספירה, אך קיבלה משמעות טקסית בעקבות צליבת ישוע ע"י הרומאים. ישוע הוסגר לידי הרומאים. הוא נצלב בהוראת הנציב הרומי פונטיוס פילטוס, ההוצאה להורג נועדה לימים הסמוכים לחג הפסח והיהודים קיבלו מהנציב אפרות לבחור את אחד האסירים שיקבל חנינה מהנציב. הסנהדרין שראו בישוע משיח שקר לא בחרו בו לקבל חנינה והוא הוצא להורג בצליבה, כאמר, כפי שהיה נהוג באותם ימים. היהודים לא ביצעו שום רצח של ישוע או של אדם אחר, הם גם לא היו במעמד יכלו לבצע הוצאה להורג של אסיר כלשהו, הרי היהודים היו באותה עתץ תחת שלטון רומי, מלבד זאת, הדת היהודית אינה מכירה ואינה מתירה צליבה. אז לא סביר בעליל שראשי הדת היהודית, נטולי סמכות, יוציאו אדם להורג באופן האסור על פי מצוות דתם.
יהודים מעולם לא צלבו אף אדם, לא את ישו ולא את האחרים. ישוע היה יהודי, נצלב כיהודי ונקבר כיהודי בהלווייה יהודית כשרה למהדרין. צליבה היתה דרך להוצאה להורג אצל כל עמי האזור למעט יהודים החל מהמאה ה-6 לפנה"ס ועד המאה ה-4 לספירה, אך קיבלה משמעות טקסית בעקבות צליבת ישוע ע"י הרומאים. ישוע הוסגר לידי הרומאים. הוא נצלב בהוראת הנציב הרומי פונטיוס פילטוס, ההוצאה להורג נועדה לימים הסמוכים לחג הפסח והיהודים קיבלו מהנציב אפרות לבחור את אחד האסירים שיקבל חנינה מהנציב. הסנהדרין שראו בישוע משיח שקר לא בחרו בו לקבל חנינה והוא הוצא להורג בצליבה, כאמר, כפי שהיה נהוג באותם ימים. היהודים לא ביצעו שום רצח של ישוע או של אדם אחר, הם גם לא היו במעמד יכלו לבצע הוצאה להורג של אסיר כלשהו, הרי היהודים היו באותה עתץ תחת שלטון רומי, מלבד זאת, הדת היהודית אינה מכירה ואינה מתירה צליבה. אז לא סביר בעליל שראשי הדת היהודית, נטולי סמכות, יוציאו אדם להורג באופן האסור על פי מצוות דתם.
השכן שממול
New member
הויכוח הוא איתך ולא עם הברית החדשה,
הויכוח כאן ועכשיו הוא איתך. מה שהבאתי הן עובדות הסטוריות ולא הרהורים דמגוגיים שאתה מביא. בוא ותצביע מה לא נכון במה שכתבתי, מתי, באותה עת, ליהודים היה כוח שלטוני שאיפשר להם לצלוב אנשים ? מתי היהודים הוציאו אנשים להורג בצליבה ? זוהי צורת הוצאה להורג המנוגדת למצוות הדת היהודית, אני לא מכיר את הברית החדשה אך חזקה עלי שאם הדברים האלה היו כתובים בה, כפי שאתה טוען, אז האפיפיור (הקודם) לא היה יוצא בהכרזה שהיהודים לא צלבו את ישוע, לא נראה לי שהאפיפיור היה יוצא נגד האמור במפורש נגד האמור בברית החדשה. כפי שאמרתי, על פי החלטת הנציב הרומי, לסנהדרין היתה האפשרות לקבל חנינה לקראת חג הפסח עבור אחד מהנידונים למות, "פשעם" של אנשי הסנהדרין היה בכך שלא ביקשו חנינה עבור ישוע והחנינה ניתנה לאחר (נדמה לי שמדובר ברבי חנינה בן דוסא, לא זוכר כרגע במדוייק את השם), זאת משום שהסנהדרין התייחסו אל ישוע כאל "משיח שקר". רק לידיעתך, גם אותו רב שעבורו התבקשה החנינה עסק בריפוי חולים ובעשיית ניסים כפי שעסק ישוע, ההבדל היה שהוא התנער מכל ייחוס שלו למשיחיות, הוא לא הסכים שיתייחסו אליו כאל משיח בשונה מישוע. בדיעבד ניתן לומר, שסביר להניח שאם היו מבקשים ומקבלים עבור ישוע חנינה, אולי לא היה פורץ לתודעה ולא היה מוכרז כמשיח. תחשוב על זה...
הויכוח כאן ועכשיו הוא איתך. מה שהבאתי הן עובדות הסטוריות ולא הרהורים דמגוגיים שאתה מביא. בוא ותצביע מה לא נכון במה שכתבתי, מתי, באותה עת, ליהודים היה כוח שלטוני שאיפשר להם לצלוב אנשים ? מתי היהודים הוציאו אנשים להורג בצליבה ? זוהי צורת הוצאה להורג המנוגדת למצוות הדת היהודית, אני לא מכיר את הברית החדשה אך חזקה עלי שאם הדברים האלה היו כתובים בה, כפי שאתה טוען, אז האפיפיור (הקודם) לא היה יוצא בהכרזה שהיהודים לא צלבו את ישוע, לא נראה לי שהאפיפיור היה יוצא נגד האמור במפורש נגד האמור בברית החדשה. כפי שאמרתי, על פי החלטת הנציב הרומי, לסנהדרין היתה האפשרות לקבל חנינה לקראת חג הפסח עבור אחד מהנידונים למות, "פשעם" של אנשי הסנהדרין היה בכך שלא ביקשו חנינה עבור ישוע והחנינה ניתנה לאחר (נדמה לי שמדובר ברבי חנינה בן דוסא, לא זוכר כרגע במדוייק את השם), זאת משום שהסנהדרין התייחסו אל ישוע כאל "משיח שקר". רק לידיעתך, גם אותו רב שעבורו התבקשה החנינה עסק בריפוי חולים ובעשיית ניסים כפי שעסק ישוע, ההבדל היה שהוא התנער מכל ייחוס שלו למשיחיות, הוא לא הסכים שיתייחסו אליו כאל משיח בשונה מישוע. בדיעבד ניתן לומר, שסביר להניח שאם היו מבקשים ומקבלים עבור ישוע חנינה, אולי לא היה פורץ לתודעה ולא היה מוכרז כמשיח. תחשוב על זה...
נכון שירושלים הייתה באותה תקופה
תחת שלטון הרומאים ורק להם הייתה הזכות להוציא אנשים להורג, אך אנשי הסנהדרין עם כייפא בראשם עשו הכל על מנת לחסל את ישוע. הם גררו אותו תחילה למלך הורדוס, אך הלז סירב לשתף פעולה עם הקנאים המטורפים, ואז הם גררו אותו לפילטוס ודרשו בתוקף לצלבו. פילטוס הציע לחון אותו, אך האספסוף הדתי הקנאי וצמא הדם זעק: תחון את בראבא, שודד הדרכים, ואותו צלוב תצלוב ודמו יהיה עלינו ועל צאצאינו עד סוף כל הדורות. וכך היה...
תחת שלטון הרומאים ורק להם הייתה הזכות להוציא אנשים להורג, אך אנשי הסנהדרין עם כייפא בראשם עשו הכל על מנת לחסל את ישוע. הם גררו אותו תחילה למלך הורדוס, אך הלז סירב לשתף פעולה עם הקנאים המטורפים, ואז הם גררו אותו לפילטוס ודרשו בתוקף לצלבו. פילטוס הציע לחון אותו, אך האספסוף הדתי הקנאי וצמא הדם זעק: תחון את בראבא, שודד הדרכים, ואותו צלוב תצלוב ודמו יהיה עלינו ועל צאצאינו עד סוף כל הדורות. וכך היה...
השכן שממול
New member
אנסה שוב, למרות שעל פניו נראה שאין עם מי לדבר
כדאי שתיזהר, השנאה עוד תוציא אותך מדעתך. לא ברור כלל אם היהודים באותה עת נהגו לכסות את ראשם, אין בשום מקום ציווי על כיסוי ראש, כל נושא כיסוי ראש החל בתקופה מאוחרת יותר, לאחר שהיהודים, חסידיו של ישוע, המשיכו להגיע לתפילה בבית הכנסת כרגיל. כדי להבדיל בין היהודים הרגילים לבין היהודים הנוצרים כפי שכינו את עצמם, החלו היהודים לכסות ראשם. כמו אמירותיך האחרות, גם לאמירתך "אך אנשי הסנהדרין עם כייפא בראשם עשו הכל על מנת לחסל את ישוע..." אין על מה לסמוך. שנמשיך ? בסדר. כדאי שתבדוק שוב את עצמך, מה לעשות ? התאריכים לא כל כך מסתדרים. הורדוס מלך בין השנים 74 לפני הספירה ועד 4 לספירה. תקופת שלטונו היתה מעין גשר בין מלכות בית חשמונאי לבית מלכות רומי. ישוע נצלב בשנת 29 לספירה, כלומר 25 שנים לאחר מות הורדוס המלך. בנוסף לכך, הורדוס כמלך, היה מלך וסל ולא מלך עצמאי. היו אומנם בניו של הורדוס אך הם לא היו במעמד "מלך" והיו למעשה חסרי סמכויות, ובמיוחד סמכות להוצאת אנשים להורג. עוד ? יאללה, הנציב הרומי, פילטוס, לא הציע לחון את ישוע, אפשר לעגל את הריבוע או לרבע את המעגל ככל שרוצים, הנציב הרומי, במיוחד פילטוס ראה עצמו מורם מעם והתנשא מעל נתיניו היהודים, לא ניתן להעלות על הדעת שהוא, הנציב המתנשא יציע לסנהדרין לחון אדם זה או אחר. היה נוהג שהנציב נותן חנינה לחלק מהנידונים למות לקראת החג (להזכירך, היו אלה ימי חג הפסח), הנציב הרומי לא הציע לחון את ישוע, הוא החליט לחון את אחד הנידונים למות היהודיים ודרש מאנשי הסנהדרין לציין את מי הם מעונינים לחון, הסנהדרין העדיפו את האחר. מה שאתה טוען, ניתן היה לטעון במידה והדברים היו הפוכים כי הרי כולנו חכמים לאחר מעשה. כן, גם אתה.
כדאי שתיזהר, השנאה עוד תוציא אותך מדעתך. לא ברור כלל אם היהודים באותה עת נהגו לכסות את ראשם, אין בשום מקום ציווי על כיסוי ראש, כל נושא כיסוי ראש החל בתקופה מאוחרת יותר, לאחר שהיהודים, חסידיו של ישוע, המשיכו להגיע לתפילה בבית הכנסת כרגיל. כדי להבדיל בין היהודים הרגילים לבין היהודים הנוצרים כפי שכינו את עצמם, החלו היהודים לכסות ראשם. כמו אמירותיך האחרות, גם לאמירתך "אך אנשי הסנהדרין עם כייפא בראשם עשו הכל על מנת לחסל את ישוע..." אין על מה לסמוך. שנמשיך ? בסדר. כדאי שתבדוק שוב את עצמך, מה לעשות ? התאריכים לא כל כך מסתדרים. הורדוס מלך בין השנים 74 לפני הספירה ועד 4 לספירה. תקופת שלטונו היתה מעין גשר בין מלכות בית חשמונאי לבית מלכות רומי. ישוע נצלב בשנת 29 לספירה, כלומר 25 שנים לאחר מות הורדוס המלך. בנוסף לכך, הורדוס כמלך, היה מלך וסל ולא מלך עצמאי. היו אומנם בניו של הורדוס אך הם לא היו במעמד "מלך" והיו למעשה חסרי סמכויות, ובמיוחד סמכות להוצאת אנשים להורג. עוד ? יאללה, הנציב הרומי, פילטוס, לא הציע לחון את ישוע, אפשר לעגל את הריבוע או לרבע את המעגל ככל שרוצים, הנציב הרומי, במיוחד פילטוס ראה עצמו מורם מעם והתנשא מעל נתיניו היהודים, לא ניתן להעלות על הדעת שהוא, הנציב המתנשא יציע לסנהדרין לחון אדם זה או אחר. היה נוהג שהנציב נותן חנינה לחלק מהנידונים למות לקראת החג (להזכירך, היו אלה ימי חג הפסח), הנציב הרומי לא הציע לחון את ישוע, הוא החליט לחון את אחד הנידונים למות היהודיים ודרש מאנשי הסנהדרין לציין את מי הם מעונינים לחון, הסנהדרין העדיפו את האחר. מה שאתה טוען, ניתן היה לטעון במידה והדברים היו הפוכים כי הרי כולנו חכמים לאחר מעשה. כן, גם אתה.
../images/Emo132.gifלא נעים לי לומר לך, אך הפעם הפגנת
בורות היסטורית. קודם כל, כתבתי >עם כייפא בראשם< ולא עם כיפה על ראשם. כייפא, ביוונית Caiaphas, היה ראש הסנהדרין דאז. גם בקשר להורדוס יש לך טעות. אומנם הורדוס הידוע אכן מת לפני צליבתו של ישוע, אך גם היורש שלו נשא אותו השם והיו לו סמכויות שלטוניות, כולל הוצאה להורג. אם אתה יודע אנגלית, אתה יכול לקרוא את כל הסיפור כאן: כתוב שם, בין היתר:! And this was but the beginning. During the next eight hours He was subjected to six separate trials, if indeed such mock proceedings might be so designated. Subjected to blows, and all manner of low insults, the Master remained a Master. Perjured witnesses testified, and all manner of crimes and heresies were charged against Him. Then Caiaphas asked Him the all-important question, “Art thou the Christ?” and Jesus broke His silence to answer positively, “I am!” Then the High-priest cried out vehemently, rending His sacred robes in his pious indignation, “He has blasphemed!” From that moment there was no possible chance of escape for the Master. He had virtually condemned Himself by His own words. There was no retreat or reprieve. He was roughly pushed from the hall and like a common criminal was turned over to the taunts and revilings of the mob, which availed itself of its privileges to the full in this case. Insults, curses, revilings, taunts, and even blows, came fast and furiously upon Him. But He stood it all without a murmur. Already His thoughts had left earthly things behind, and dwelt on planes of being far above the wildest dreams of men. With His mind firmly fixed on the Real, the Unreal vanished from His consciousness. In the early part of the day following the night of His arrest, Jesus was taken before Pontius Pilate, the Roman official, for His trial by the civil authorities. Pilate, in his heart, was not disposed to condemn Jesus, for he believed that the whole trouble consisted in theological and ecclesiastical differences with which the civil law should not concern itself. His wife had warned him against becoming involved in the dispute, for she had a secret sympathy for the Master, for some reason. But he found arrayed against him the solid influence of the Jewish priesthood, whose power must not be opposed lightly, according to the policy of Rome. Then the priests had made out a civil case against Jesus, claiming that He had sought to incite a rebellion and proclaim Himself King of the Jews; that He had created public disorder; that He had urged the people to refuse to pay taxes to Rome. The case against Him was weak, and Pilate was at a loss what to do. Then some one of the priests suggested that as Jesus was a Galilean, He be turned over for trial to Herod, in whose territory the principal crimes were committed, and Pilate gladly availed himself of this technical excuse to rid himself of responsibility in the matter. And so the case was transferred to Herod, who happened to be in Jerusalem at that time on a visit. To Herod’s palace the captive was taken, and after suffering indignities and humiliation at the hand of the tyrant, He was remanded back to Pilate for trial, under Herod’s orders. Back to Pilate’s court, followed by the crowd, went Jesus. Pilate was greatly annoyed that Herod should have shifted the responsibility once more upon his (Pilate’s) court. Then he bethought himself of an expedient. He took advantage of the Jewish custom, observed by the Roman rulers, which led to the pardoning of a notorious criminal on the occasion of the Passover. And so he announced that he would pardon Jesus according to custom. But from the Jewish authorities came back the answer that they would not accept Jesus as the subject of the pardon, but demanded that Barabbas, a celebrated criminal, be pardoned instead of the Nazarene. Pilate found himself unable to escape the designs of the Jewish priesthood, and so, yielding in disgust, he pardoned Barabbas, and condemned Jesus to death. The cries of the mob, incited by the priests, sounded around the court. “Crucify him! Crucify him!” Pilate appeared before the priests and the populace, and, washing his hands in a basin, according to the Oriental custom, he cried to the Jews, “I wash my hands of this man’s blood—upon you be it!” And the crowd responded with a great shout, “Upon us and our children be his blood!” Jesus, in the meantime, had been cruelly scourged by the barbarous instruments of torture of the time. His body was lacerated and bleeding, and He was faint from the torture and loss of blood. Upon His head had been thrust, in ghastly mockery, a crown of thorns which pressed deep into His flesh. He was refused the usual respite of several days before sentence and execution—He was to die that very day. His cross was tied to His back and He was compelled to carry it, fainting though He was from fatigue and torture. He staggered along and fell, unable to bear His heavy burden. Finally Golgotha, the place of the crucifixion, was reached, and the Man of Sorrows was nailed to the cross and raised aloft to die a lingering and painful death. On either side was a criminal—two thieves—His companions in suffering. He refused to partake of the drug which was granted to criminals to relieve their intense suffering. He preferred to die in full possession of His faculties. Above His head was a tablet bearing the inscription, “The King of the Jews,” which had been placed there by Pilate in a spirit of ironical mockery of the Jews who had forced him to place this man on the cross. As the cross was raised into position the Master cried aloud, “O Father, forgive them—they know not what they do.” Taunted by the crowds, He hung and suffered the terrible agonies of the cross. Even one of the crucified criminals reviled Him, asking Him why He did not save Himself and them? The crowd asked Him why He who saved others could not save Himself? But He, who could have brought forces to bear which would have wrought the miracle they demanded, answered not, but awaited the end. Then set in the delirium of death in which He cried aloud to the Father, asking if He had been forsaken in His misery. But the end was near.
בורות היסטורית. קודם כל, כתבתי >עם כייפא בראשם< ולא עם כיפה על ראשם. כייפא, ביוונית Caiaphas, היה ראש הסנהדרין דאז. גם בקשר להורדוס יש לך טעות. אומנם הורדוס הידוע אכן מת לפני צליבתו של ישוע, אך גם היורש שלו נשא אותו השם והיו לו סמכויות שלטוניות, כולל הוצאה להורג. אם אתה יודע אנגלית, אתה יכול לקרוא את כל הסיפור כאן: כתוב שם, בין היתר:! And this was but the beginning. During the next eight hours He was subjected to six separate trials, if indeed such mock proceedings might be so designated. Subjected to blows, and all manner of low insults, the Master remained a Master. Perjured witnesses testified, and all manner of crimes and heresies were charged against Him. Then Caiaphas asked Him the all-important question, “Art thou the Christ?” and Jesus broke His silence to answer positively, “I am!” Then the High-priest cried out vehemently, rending His sacred robes in his pious indignation, “He has blasphemed!” From that moment there was no possible chance of escape for the Master. He had virtually condemned Himself by His own words. There was no retreat or reprieve. He was roughly pushed from the hall and like a common criminal was turned over to the taunts and revilings of the mob, which availed itself of its privileges to the full in this case. Insults, curses, revilings, taunts, and even blows, came fast and furiously upon Him. But He stood it all without a murmur. Already His thoughts had left earthly things behind, and dwelt on planes of being far above the wildest dreams of men. With His mind firmly fixed on the Real, the Unreal vanished from His consciousness. In the early part of the day following the night of His arrest, Jesus was taken before Pontius Pilate, the Roman official, for His trial by the civil authorities. Pilate, in his heart, was not disposed to condemn Jesus, for he believed that the whole trouble consisted in theological and ecclesiastical differences with which the civil law should not concern itself. His wife had warned him against becoming involved in the dispute, for she had a secret sympathy for the Master, for some reason. But he found arrayed against him the solid influence of the Jewish priesthood, whose power must not be opposed lightly, according to the policy of Rome. Then the priests had made out a civil case against Jesus, claiming that He had sought to incite a rebellion and proclaim Himself King of the Jews; that He had created public disorder; that He had urged the people to refuse to pay taxes to Rome. The case against Him was weak, and Pilate was at a loss what to do. Then some one of the priests suggested that as Jesus was a Galilean, He be turned over for trial to Herod, in whose territory the principal crimes were committed, and Pilate gladly availed himself of this technical excuse to rid himself of responsibility in the matter. And so the case was transferred to Herod, who happened to be in Jerusalem at that time on a visit. To Herod’s palace the captive was taken, and after suffering indignities and humiliation at the hand of the tyrant, He was remanded back to Pilate for trial, under Herod’s orders. Back to Pilate’s court, followed by the crowd, went Jesus. Pilate was greatly annoyed that Herod should have shifted the responsibility once more upon his (Pilate’s) court. Then he bethought himself of an expedient. He took advantage of the Jewish custom, observed by the Roman rulers, which led to the pardoning of a notorious criminal on the occasion of the Passover. And so he announced that he would pardon Jesus according to custom. But from the Jewish authorities came back the answer that they would not accept Jesus as the subject of the pardon, but demanded that Barabbas, a celebrated criminal, be pardoned instead of the Nazarene. Pilate found himself unable to escape the designs of the Jewish priesthood, and so, yielding in disgust, he pardoned Barabbas, and condemned Jesus to death. The cries of the mob, incited by the priests, sounded around the court. “Crucify him! Crucify him!” Pilate appeared before the priests and the populace, and, washing his hands in a basin, according to the Oriental custom, he cried to the Jews, “I wash my hands of this man’s blood—upon you be it!” And the crowd responded with a great shout, “Upon us and our children be his blood!” Jesus, in the meantime, had been cruelly scourged by the barbarous instruments of torture of the time. His body was lacerated and bleeding, and He was faint from the torture and loss of blood. Upon His head had been thrust, in ghastly mockery, a crown of thorns which pressed deep into His flesh. He was refused the usual respite of several days before sentence and execution—He was to die that very day. His cross was tied to His back and He was compelled to carry it, fainting though He was from fatigue and torture. He staggered along and fell, unable to bear His heavy burden. Finally Golgotha, the place of the crucifixion, was reached, and the Man of Sorrows was nailed to the cross and raised aloft to die a lingering and painful death. On either side was a criminal—two thieves—His companions in suffering. He refused to partake of the drug which was granted to criminals to relieve their intense suffering. He preferred to die in full possession of His faculties. Above His head was a tablet bearing the inscription, “The King of the Jews,” which had been placed there by Pilate in a spirit of ironical mockery of the Jews who had forced him to place this man on the cross. As the cross was raised into position the Master cried aloud, “O Father, forgive them—they know not what they do.” Taunted by the crowds, He hung and suffered the terrible agonies of the cross. Even one of the crucified criminals reviled Him, asking Him why He did not save Himself and them? The crowd asked Him why He who saved others could not save Himself? But He, who could have brought forces to bear which would have wrought the miracle they demanded, answered not, but awaited the end. Then set in the delirium of death in which He cried aloud to the Father, asking if He had been forsaken in His misery. But the end was near.
יובלאישמרכז
New member
אכן בלי סיבה, ככה, לא רק ליהודים, גם שחורים,
הומואים/לסביות, צוענים, חולי נפש... כל מי ש"שונה". לא מקריות, כי הם "שונים" וביהודים מה שמרגיז עוד יותר, ה"נבלות" ממשיכים לאחוז בדתם ובמינהגים ה"מוזרים" שלהם, לא משנה כמה דוחקים אותם לפינה, הם מצליחים להצליח מאד באופן יחסי. ברור שמאורעות יכולים לחזור רק שהיום מי שירצה שהם יחזרו, אדם או מדינה הם יהיו עם נטיות התאבדותיות כי בכל מקרה של "נצחון" והשמדה שלנו, זה גם יהיה הסוף שלו...לא נצחון מי יודע מה מוצלח...לדעתי לא משתלם. לא לכל דבר יש סיבה!
הומואים/לסביות, צוענים, חולי נפש... כל מי ש"שונה". לא מקריות, כי הם "שונים" וביהודים מה שמרגיז עוד יותר, ה"נבלות" ממשיכים לאחוז בדתם ובמינהגים ה"מוזרים" שלהם, לא משנה כמה דוחקים אותם לפינה, הם מצליחים להצליח מאד באופן יחסי. ברור שמאורעות יכולים לחזור רק שהיום מי שירצה שהם יחזרו, אדם או מדינה הם יהיו עם נטיות התאבדותיות כי בכל מקרה של "נצחון" והשמדה שלנו, זה גם יהיה הסוף שלו...לא נצחון מי יודע מה מוצלח...לדעתי לא משתלם. לא לכל דבר יש סיבה!
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.