אפשר להבין את התחושה של מפונה
שחיילים עומדים לפנות מביתו. בישראל של ימינו, כשהמונח שואה על השלכותיו כ"כ טבוע בכולנו, קשה שלא להימנע מהשוואות. לי למשל התרוצצו השוואות בראש ביום הגיוס שלי, עם השערים של הבקו"ם וכל האנשים החמושים שעומדים ליד. אבל. מכאן ועד ללבוש מדי אסירים יש מרחק גדול. אני חושב שברור לכולנו שהחייל הישראלי הוא לא החייל הנאצי. הוא לא ירה במפונה אם לא יאהב אותו; הוא יועמד לדין אם יבזוז את רכושו; הוא לא ישלח אותו חצי ערום למוות; הוא לא יפנה אותו על סמך החלטה של ממשלה רודנית עם מפלגה יחידה בלי אפשרות לבחירות. להפוך את זה למחאה זה לגיטימי, אבל זה מכוער מאד, והייתי יכול להביא לפה את דעתה של סבתי, ניצולת שואה מפולין, על כמה זה מכוער ופוגע, אבל אני חושב שהתנצחויות בין ניצולי שואה רק יבזו את השואה. ההתנתקות היא הליך טראומטי מספיק. לא צריך להגחיך את זה בהשוואה לשואה.
שחיילים עומדים לפנות מביתו. בישראל של ימינו, כשהמונח שואה על השלכותיו כ"כ טבוע בכולנו, קשה שלא להימנע מהשוואות. לי למשל התרוצצו השוואות בראש ביום הגיוס שלי, עם השערים של הבקו"ם וכל האנשים החמושים שעומדים ליד. אבל. מכאן ועד ללבוש מדי אסירים יש מרחק גדול. אני חושב שברור לכולנו שהחייל הישראלי הוא לא החייל הנאצי. הוא לא ירה במפונה אם לא יאהב אותו; הוא יועמד לדין אם יבזוז את רכושו; הוא לא ישלח אותו חצי ערום למוות; הוא לא יפנה אותו על סמך החלטה של ממשלה רודנית עם מפלגה יחידה בלי אפשרות לבחירות. להפוך את זה למחאה זה לגיטימי, אבל זה מכוער מאד, והייתי יכול להביא לפה את דעתה של סבתי, ניצולת שואה מפולין, על כמה זה מכוער ופוגע, אבל אני חושב שהתנצחויות בין ניצולי שואה רק יבזו את השואה. ההתנתקות היא הליך טראומטי מספיק. לא צריך להגחיך את זה בהשוואה לשואה.