לא מגיע לך השם אימא - ארוךךך
את חושבת שאם ילדת אותי, זה מקנה לך את הזכות לעולל לי את כל מה שעוללת לי בחיי, הרי מהרגע שהיית בהיריון השארת אותי שם, רק בתקווה שזה מה שיחזיק אותכם יחד, הרי הוא עזב וחשבת שזה מה שיחזיר אותו, אז טעית, וזרקת אותי, לא רצית בי, אמרת שאם אני אולד את תמסרי אותי לאימוץ, אני חושבת שרצית להרוג אותי, ואם יכלת היית עושה את זה, רק שלא נתנו לך, איך יכלת לחשוב על דבר כזה, באמת שאין לך לב, את אישה רעה, חולה , מפגרת ומטומטמת, אני אצנזר בקללות, כי את המכתב הזה אני כותבת ובטח לא אשלח אותו אליך, למרות שאני רוצה, אז הגיע היום, וילדת אותי, ואז רצית לזרוק אותי בפח אשפה, ודוד שלי שהיה שם, תפס אותך ברגע האחרון, הוא היה שם כל הזמן, כי הוא ידע שאת מסוגלת לעשות את זה, הוא לקח אותי להורים שלך, כן אלה שאפילו לא ישבת עליהם שבעה ביום שהם מתו, והם גידלו אותי כל החיים שלהם, במשך 13 שנים מחיי, הם טיפחו אותי וגידלו אותי, אבל זה לא מנע ממך להגיע כל הזמן ולהנחית עלי את נחת זרועך, זה לא מנע ממך, לתפוס את החגורה הזאת עם האבזם מברזל, החגורה שבטח הכי אהבת, ולעשות לי סימנים בכל הגוף, אני זוכרת שהייתי עוד בכיתות ד-ה-ו, כל הזמן הייתי מתרצת את המכות והפנסים בכך שנפלתי או שקיבלתי מכה מהפינה של השולחן שלידו ישנתי, הסימנים עדיין נותרו בלבי, אומנם בגופי נשארה רק צלקת אחת, אך ליבי עדיין לא נאחה, עדיין זוכר את המכות , כשהיית עצבנית, ורצית להוציא את זה על מישהו היית באה לבית הוריך, ומוציאה את הכל עליי, ילדה בת 6 לא צריכה לקבל את המכות האלה, היית מנחיתה לי סטירות, ובגלל שאת שמנה , דובה ומסריחה הר אדם 150 קילו בשומנים, כל סטירה הייתה מעיפה אותי לחדר השני, היית דופקת לי את הראש בקיר, והחגורה הייתה מצליפה בי כשוט על העבדים, הסימנים, הדם שהיה יורד לי מהשפתיים, המכות היבשות, השטפי דם מתחת לעיניים, כמה חשבת שאוכל להסתיר את זה, כמה אפשר לשקר, למורים, למנהלת, לחברות, מעניין איפה הם היו, אם זה היה קורה היום, ישר היו עולים על זה, והיו עוצרים אותך, אבל אז, כנראה שבאמת האמינו לילדה שאומרת שהיא נפלה מהגדר, או קיבלה מכה מהשולחן. ואז יום אחד שהייתי בת 12 בערך, ברחתי מבית הסבים, לא זוכרת לאן ברחתי ולאן הגעתי אך את מצאת אותי, הבאת אותי לביתך, סגרת אותי בתוך חדר של 2 מטר על 2 , במשך חודש וחצי הייתי שם, בלי אוכל נורמלי בלי שתייה, נעולה בין ארבע קירות, טוב שהיה החלון בחדר, ככה יכלתי לראות את השמש הזורחת, שהייתי רוצה ללכת לשירותים הייתי מחכה כמו כלב, שתוציאי אותי משם, ונוסף על הכל, גם את החגורה הרגשתי שם, כנראה שהיא הייתה יד ימינך, גם המקל הגדול והארוך הזה, שהיום אנו קוראים לו מערוך הרגשתי היטב על הבשר שלי, בעלך שהוא לא אבא שלי, תפס אותי אתך ביחד הצמדתם אותי לקיר, וגזרתם לי את כל החלק העליון של השיער, שאני אראה קירחת שלא אוכל לצאת לעולם מהחדר ומהבית שלכם, והמכות שהצלפתם בי שניכם, כמו חיות רעות, כמו שני שטנים, הכאב הזה, היום כבר עבר, אך לא נשכח אני עדיין זוכרת את הכל , הכל רשום אצלי מה אני אגיד לך, השנאה שלי אליך, ואליו, היא השנאה הכי גדולה בעולם, שנאה שלא תעבור אף פעם, אני בחורה שלא נוטרת טינה לאף אחד, אך לך, בחיים שלי לא אסלח, אני פשוט מאוד מתעבת אותך, ושונאת אותך ואמשיך ככה עד יום מותי. ואז שלחת אותי לפנימייה סגורה, אך כמה שסבלתי שם, להיות רחוקה מסבא וסבתא, להיות רחוקה מהעולם, אבל לא חשוב, שם לפחות אהבו אותי בזכות מי שאני, טיפחו אותי ודאגו לי, אספתי את עצמי בידיים, הייתי שבר כלי בגללך, רציתי רק למות , כי לא ידעתי
את חושבת שאם ילדת אותי, זה מקנה לך את הזכות לעולל לי את כל מה שעוללת לי בחיי, הרי מהרגע שהיית בהיריון השארת אותי שם, רק בתקווה שזה מה שיחזיק אותכם יחד, הרי הוא עזב וחשבת שזה מה שיחזיר אותו, אז טעית, וזרקת אותי, לא רצית בי, אמרת שאם אני אולד את תמסרי אותי לאימוץ, אני חושבת שרצית להרוג אותי, ואם יכלת היית עושה את זה, רק שלא נתנו לך, איך יכלת לחשוב על דבר כזה, באמת שאין לך לב, את אישה רעה, חולה , מפגרת ומטומטמת, אני אצנזר בקללות, כי את המכתב הזה אני כותבת ובטח לא אשלח אותו אליך, למרות שאני רוצה, אז הגיע היום, וילדת אותי, ואז רצית לזרוק אותי בפח אשפה, ודוד שלי שהיה שם, תפס אותך ברגע האחרון, הוא היה שם כל הזמן, כי הוא ידע שאת מסוגלת לעשות את זה, הוא לקח אותי להורים שלך, כן אלה שאפילו לא ישבת עליהם שבעה ביום שהם מתו, והם גידלו אותי כל החיים שלהם, במשך 13 שנים מחיי, הם טיפחו אותי וגידלו אותי, אבל זה לא מנע ממך להגיע כל הזמן ולהנחית עלי את נחת זרועך, זה לא מנע ממך, לתפוס את החגורה הזאת עם האבזם מברזל, החגורה שבטח הכי אהבת, ולעשות לי סימנים בכל הגוף, אני זוכרת שהייתי עוד בכיתות ד-ה-ו, כל הזמן הייתי מתרצת את המכות והפנסים בכך שנפלתי או שקיבלתי מכה מהפינה של השולחן שלידו ישנתי, הסימנים עדיין נותרו בלבי, אומנם בגופי נשארה רק צלקת אחת, אך ליבי עדיין לא נאחה, עדיין זוכר את המכות , כשהיית עצבנית, ורצית להוציא את זה על מישהו היית באה לבית הוריך, ומוציאה את הכל עליי, ילדה בת 6 לא צריכה לקבל את המכות האלה, היית מנחיתה לי סטירות, ובגלל שאת שמנה , דובה ומסריחה הר אדם 150 קילו בשומנים, כל סטירה הייתה מעיפה אותי לחדר השני, היית דופקת לי את הראש בקיר, והחגורה הייתה מצליפה בי כשוט על העבדים, הסימנים, הדם שהיה יורד לי מהשפתיים, המכות היבשות, השטפי דם מתחת לעיניים, כמה חשבת שאוכל להסתיר את זה, כמה אפשר לשקר, למורים, למנהלת, לחברות, מעניין איפה הם היו, אם זה היה קורה היום, ישר היו עולים על זה, והיו עוצרים אותך, אבל אז, כנראה שבאמת האמינו לילדה שאומרת שהיא נפלה מהגדר, או קיבלה מכה מהשולחן. ואז יום אחד שהייתי בת 12 בערך, ברחתי מבית הסבים, לא זוכרת לאן ברחתי ולאן הגעתי אך את מצאת אותי, הבאת אותי לביתך, סגרת אותי בתוך חדר של 2 מטר על 2 , במשך חודש וחצי הייתי שם, בלי אוכל נורמלי בלי שתייה, נעולה בין ארבע קירות, טוב שהיה החלון בחדר, ככה יכלתי לראות את השמש הזורחת, שהייתי רוצה ללכת לשירותים הייתי מחכה כמו כלב, שתוציאי אותי משם, ונוסף על הכל, גם את החגורה הרגשתי שם, כנראה שהיא הייתה יד ימינך, גם המקל הגדול והארוך הזה, שהיום אנו קוראים לו מערוך הרגשתי היטב על הבשר שלי, בעלך שהוא לא אבא שלי, תפס אותי אתך ביחד הצמדתם אותי לקיר, וגזרתם לי את כל החלק העליון של השיער, שאני אראה קירחת שלא אוכל לצאת לעולם מהחדר ומהבית שלכם, והמכות שהצלפתם בי שניכם, כמו חיות רעות, כמו שני שטנים, הכאב הזה, היום כבר עבר, אך לא נשכח אני עדיין זוכרת את הכל , הכל רשום אצלי מה אני אגיד לך, השנאה שלי אליך, ואליו, היא השנאה הכי גדולה בעולם, שנאה שלא תעבור אף פעם, אני בחורה שלא נוטרת טינה לאף אחד, אך לך, בחיים שלי לא אסלח, אני פשוט מאוד מתעבת אותך, ושונאת אותך ואמשיך ככה עד יום מותי. ואז שלחת אותי לפנימייה סגורה, אך כמה שסבלתי שם, להיות רחוקה מסבא וסבתא, להיות רחוקה מהעולם, אבל לא חשוב, שם לפחות אהבו אותי בזכות מי שאני, טיפחו אותי ודאגו לי, אספתי את עצמי בידיים, הייתי שבר כלי בגללך, רציתי רק למות , כי לא ידעתי
