ליבוביץ לא טען ש"לא זה בסיס האמונה".
למעשה אתה מייחס לליבוביץ כמה טענות שלא נרמזו על ידו: א. ש"לא זה בסיס האמונה". ב. שהמקורות לא באמת האמינו בשכר ועונש. ג. שאין גן עדן וגהנום. ובכן הבה נפרוט את הנחותיך לפרוטות:
א. על איזו "אמונה" אתה מדבר כשאתה טוען שליבוביץ נתן להבין "שלא זה בסיס האמונה"? האם כוונתך לאמונה לשמה? או שמא כוונתך לאמונה העושה את המצוות קרדום לחפור בהן? הרי לכל אחד יש אמונה בדבר אחר! ליבוביץ לא חידש כלום בזה שאמר שיש כל מיני סוגי אמונות (כגון אמונה-לשמה ואמונה-שלא-לשמה), שהרי גם אותם בני האדם שעליהם דיברת - רואים במו עיניהם שבתוך האנושות אפשר למצוא כמעט כל סוג אפשרי של אמונה - גם מבלי שישמעו את ליבוביץ: הם הרי רואים, ששלי יחימוביץ מאמינה - בסוציאליזם - כערך עליון, ושנתניהו מאמין - בשוק חופשי - כערך עליון, ושיש המאמינים - בארץ ישראל - כערך עליון, ושיש המאמינים - בעבודת השם - כערך עליון, ושיש המאמינים - בהשגת שכר ובהימלטות מעונש - כערך עליון, בקיצור: איש איש ואמונותיו. אז מה כבר חידש להם ליבוביץ בעניין? לכל היותר יהיה תוקף לטענתך אם תטען, שליבוביץ הראה ששכר ועונש אינם בסיס האמונה-לשמה; אבל הואיל ואמונתם של בני האדם שעליהם אתה מדבר - אינה אמונה-לשמה - אלא אמונת קרדום, אז יוצא כי - כשליבוביץ טען ששכר ועונש אינם בסיס-האמונה-לשמה - הוא בכלל לא טען שום טענה על אמונתם שלהם, ולכן טענתו לא אמורה להשפיע עליהם.
ב. כשליבוביץ השתמש במקורות שונים בתנ"ך (כגון בסיפור העקדה או בפרשה הראשונה של קריאת שמע וכדומה), כדי להדגים משם את רעיון האמונה לשמה, הוא לא עשה זאת כדי לטעון שהאמונה שבתנ"ך היא תמיד תמיד רק אמונה לשמה: הוא לא היה כזה תמים, לשכוח את פרשת "והיה אם שמוע" ואת פרשת "בחוקותי" ואת פרשת "ראה" וכדומה. הרי הוא בעצמו כבר כתב, שכשהוא לוקח מהתנ"ך פסוקים שונים (כגון פסוקי-לשמה) כדי להדגים את טענותיו - הוא עושה זאת "לצורכי אילוסטרציה" בלבד. יתר על כן: הוא עצמו טען, שליהדות עצמה - יש לפחות שני נתיבים אפשריים - המתועדים היסטורית: אמונה לשמה, ואמונה שלא לשמה. רק מה, הוא גם טען - כי לטעמו האמונה-לשמה היא משובחת - וכי לטעמו האמונה-שלא-לשמה היא מגונה. אך על כל פנים, זה עניין של טעם אישי. על טעם וריח אין להתווכח. לכן, אם יש בני אדם שחושקים דווקא בסוג-אמונה שנתפס כמגונה בעיני ליבוביץ, אז הם יכולים גם כעת להמשיך ולחשוק בסוג-אמונה כזה - למרות טעמו האישי של ליבוביץ, ממש כפי שבני-אדם אשר חושקים דווקא בגלידת וניל - יכולים להמשיך ולחשוק בכך למרות שהם יודעים שליבוביץ באופן אישי מתעב גלידת וניל. שמא תשאל: למה טעמו האישי של ליבוביץ לא ישפיע על טעמם האישי? על כך אשיב: כי על טעם וריח אין להתווכח...
ג. מאידך, זה שליבוביץ בתוך תוכו לא האמין בגן עדן וגהנום, זה גם כן לא אמור להשפיע עליהם, שהרי הוא לא קרא להם להפסיק להאמין בקיום של גן עדן וגהנום. הוא רק רמז שבתוך תוכו, הוא - אישית - לא מאמין בקיום של גן עדן וגהנום. זכותו לחשוב בתוך תוכו מה שהוא רוצה, וגם זכותו להביע בחופשיות את צפונות נפשו הפרטיות. כל עוד שהוא לא אומר להם "תפסיקו להאמין בקיומם של גן עדן וגהנום", אינני מוצא פגם במעשיו.