כל כך רוצה להסכים איתך
אבל זה יותר מורכב מ"מה שמשנה לילד זה רק מי מגדל אותו".
כמו כל נושא אחר בחיים, זה תלוי באדם עצמו.
כמו כל נושא אחר בהורות, זה לא תלוי רק בהורים.
ישנם ילדים מאומצים שאובססיביים בנושא מציאת מקורם הביולוגים, למרות שאומצו קטנטנים על ידי הורים אוהבים.
ישנם ילדים שאומצו בגילאים בוגרים יותר, שמקורם הביולוגי מעניין אותם כקליפת השום.
בעיות רגשיות קשורות לאימוץ מתקיימות סטיסטית בצורה מובהקת מכדי שנוכל לנפנף זאת על ידי "ואני לא חושבת שלילד שאומץ על ידי משפחה טובה ומסורה יהיו בעיות רגשיות יותר מלילד רגיל אלא אם אומץ בגיל מאוחר והספיק לסבול לאורך זמן." לא כולם סובלים מכך, לא כל הזמן סובלים מכך. לא תמיד זה סבל מובהק. אבל אימוץ הוא חלק מהגדרתו של האדם המאומץ, וככזה יהווה מקור לבעיות רגשיות שונות בדרגות שונות, ממש כפי שלכל אדם יש בעות רגשיות שונות בדרגות שונות בהקשרים להיבטים שונים של חייו, גם אם זרים אינם מזהים סיבה אובייקטיבית לאותם קשיים. זה לא אומר שלאותו אדם לא היו בעיות רגשיות אחרות אם לא אומץ, או שאלו בעיות הגורמות בהכרח לבעיות תפקוד. אבל בדרך כלל הן פשוט שם, וכהורים איננו יכולים להניח שהן לא תהיינה. כהורים, עדיף להניח שהן תהיינה, כדי שהילד ירגיש, אם יהיה בזה צורך, שיש לו מקום להביע אותן, וגם כדי שלא נרגיש אשמים אם הן תצוצנה.
בעבר ציטטתי מתוך "בתה של המאהבת" מאת א.מ. הומס. זהו סיפורה האוטוביוגרפי של מאומצת, שאומצה בת יומה באימוץ שאינו נראה לעין על ידי משפחה אוהבת וידעה על האימוץ מאז ומעולם. לכאורה, זהו האימוץ הקל ביותר שיכול להיות. נראה לי שהציטוטים הרלוונטים ביותר לכאן הם:
"במשך שלושים ואחת שנים ידעתי שהגעתי ממקום אחר, שהתחלתי את חיי כמישהי אחרת. היו זמנים שבהם הרגשתי הקלה כשחשבתי שאינני בתם של הוריי, שאני חופשיה מהביולוגיה שלהם. זה לווה בתחושה עמוקה של אחרוּת, בכאב שנובע מתחושת הלבד. (עמ` 18)"
"התברר לי שחסרה פה בהירות. אני לא הילדה של אמי המאמצת, אני לא הילדה של אלן. אני תערובת. תמיד אהיה מורכבת מחלקים שהודבקו יחד, משהו שבור במקצת. זה לא משהו שאחלים ממנו, אני חייבת לקבל זאת, לחיות עם זה מתוך חמלה. (עמ` 43)"
"אני מבינה כעת שאני תוצר של הנרטיבים של כל אחת מן המשפחות שלי - לחלק היתה עליי השפעה גדולה יותר, ואחרים השפיעו פחות. אבל בסופו של דבר, כל ארבעת החוטים, שמתפתלים ונכרכים אלה באלה, ההיתוך והסדקים שחברו יחד הפכו אותי למי שאני. ולא רק שאני תוצר של ארבעת הנרטיבים האלה - אני מושפעת גם מנרטיב נוסף; הסיפור על היותי מאומצת נבחרת, אאוטסיידרית שהוכנסה פנימה. (עמ` 202)"
אבל זה יותר מורכב מ"מה שמשנה לילד זה רק מי מגדל אותו".
כמו כל נושא אחר בחיים, זה תלוי באדם עצמו.
כמו כל נושא אחר בהורות, זה לא תלוי רק בהורים.
ישנם ילדים מאומצים שאובססיביים בנושא מציאת מקורם הביולוגים, למרות שאומצו קטנטנים על ידי הורים אוהבים.
ישנם ילדים שאומצו בגילאים בוגרים יותר, שמקורם הביולוגי מעניין אותם כקליפת השום.
בעיות רגשיות קשורות לאימוץ מתקיימות סטיסטית בצורה מובהקת מכדי שנוכל לנפנף זאת על ידי "ואני לא חושבת שלילד שאומץ על ידי משפחה טובה ומסורה יהיו בעיות רגשיות יותר מלילד רגיל אלא אם אומץ בגיל מאוחר והספיק לסבול לאורך זמן." לא כולם סובלים מכך, לא כל הזמן סובלים מכך. לא תמיד זה סבל מובהק. אבל אימוץ הוא חלק מהגדרתו של האדם המאומץ, וככזה יהווה מקור לבעיות רגשיות שונות בדרגות שונות, ממש כפי שלכל אדם יש בעות רגשיות שונות בדרגות שונות בהקשרים להיבטים שונים של חייו, גם אם זרים אינם מזהים סיבה אובייקטיבית לאותם קשיים. זה לא אומר שלאותו אדם לא היו בעיות רגשיות אחרות אם לא אומץ, או שאלו בעיות הגורמות בהכרח לבעיות תפקוד. אבל בדרך כלל הן פשוט שם, וכהורים איננו יכולים להניח שהן לא תהיינה. כהורים, עדיף להניח שהן תהיינה, כדי שהילד ירגיש, אם יהיה בזה צורך, שיש לו מקום להביע אותן, וגם כדי שלא נרגיש אשמים אם הן תצוצנה.
בעבר ציטטתי מתוך "בתה של המאהבת" מאת א.מ. הומס. זהו סיפורה האוטוביוגרפי של מאומצת, שאומצה בת יומה באימוץ שאינו נראה לעין על ידי משפחה אוהבת וידעה על האימוץ מאז ומעולם. לכאורה, זהו האימוץ הקל ביותר שיכול להיות. נראה לי שהציטוטים הרלוונטים ביותר לכאן הם:
"במשך שלושים ואחת שנים ידעתי שהגעתי ממקום אחר, שהתחלתי את חיי כמישהי אחרת. היו זמנים שבהם הרגשתי הקלה כשחשבתי שאינני בתם של הוריי, שאני חופשיה מהביולוגיה שלהם. זה לווה בתחושה עמוקה של אחרוּת, בכאב שנובע מתחושת הלבד. (עמ` 18)"
"התברר לי שחסרה פה בהירות. אני לא הילדה של אמי המאמצת, אני לא הילדה של אלן. אני תערובת. תמיד אהיה מורכבת מחלקים שהודבקו יחד, משהו שבור במקצת. זה לא משהו שאחלים ממנו, אני חייבת לקבל זאת, לחיות עם זה מתוך חמלה. (עמ` 43)"
"אני מבינה כעת שאני תוצר של הנרטיבים של כל אחת מן המשפחות שלי - לחלק היתה עליי השפעה גדולה יותר, ואחרים השפיעו פחות. אבל בסופו של דבר, כל ארבעת החוטים, שמתפתלים ונכרכים אלה באלה, ההיתוך והסדקים שחברו יחד הפכו אותי למי שאני. ולא רק שאני תוצר של ארבעת הנרטיבים האלה - אני מושפעת גם מנרטיב נוסף; הסיפור על היותי מאומצת נבחרת, אאוטסיידרית שהוכנסה פנימה. (עמ` 202)"
