ובכן,
האגדה מספרת על מלך שסבל ממחלה נדירה, וכמעט בלתי ניתנת לריפוי. התרופה היחידה למחלתו הייתה כוס של חלב לביאות. היה זה צו קשה לביצוע, ואפילו האמיצים שבין חייליו רעדו מפחד למחשבה על כך. אדם אחד, אמיץ מאוד, התנדב להציל את חיי המלך, ובחכמה רבה, הצליח להשיג חלב מלביאה. באותו לילה, לאחר שהניח את המנה היקרה במקום מבטחים והלך לישון, התחילו איבריו של האביר רב העוז להתווכח. כל אחד מחלקי גופו טען שהכבוד על ביצוע מעשה גבורה זה מגיע לו. בזה אחר זה, התרברבו המוח, הרגליים, הידיים, העיניים והאוזניים על חשיבותם העליונה בביצוע המשימה, ואז נפתח הפה ואמר: "אני טוען שאני לבדי אחראי להצלחת משימה זו. יש לי את הכוח לזכות אותנו בפרס הגדול, או, אם ארצה בכך, לגרום למותנו". שאר חלקי הגוף הגיבו בבוז למלותיו השחצניות של הפה, אך למחרת בבוקר הם נוכחו, לצערם הרב, בצדקתו. כשהגיעה העת להביא למלך את חלב הלביאה, טען הפה שמדובר בחלב כלבה. המלך זעם, ודן מייד את האביר הנדהם למוות. אך לאחר שהוכיח את טענתו, חזר בו הפה מדבריו, והציל את המצב באומרו, כי סבל מאי שפיות זמנית, והתעקש על כך שהחלב הוא אכן חלב לביאה. המלך שתה את החלב והחלים. מוסר ההשכל של המשל ברור. חיים ומוות ביד הלשון.