הצחקת אותי..
(לא ממש)
 
האמת האי שאני לא נותנת לאנשים לקרוא מה אני כותבת.
לו אני נותנת.
יותר נכון ממנו אני מבקשת.
זה נחמד לי.
מעניין אותי.
 
הוא דיעושה טובה, מנסה להתחמק, אומר שזה לא מענין אותו.
לאו דווקא דברים שקשורים לסקס או אליו. אלא בכלל. סטטוסים, הודעות, תגובות.
כתיבה. שלי.
 
(כן. אני. הבנו את זה כבר)
 
50 גוונים?
כתבתי את זה אתמול
 
"פצעים ונשיקות.
"מתי אני רואה אותך?" "אני לא יודע...."
"השבוע?" "בעזרת ה'"...
אני יודעת שאתה משקר.
השתיקות שלך לאחרונה הפכו למעיקות.
וההערות שאני שומעת יותר ויותר מחבריי, נוסח למה אני מתעקשת להכריח מישהו שכל כך בבירור אומר שאינו מעונין בי להפגש איתי גם לא תורמות להרגשה הטובה שלי.
אז לקחתי עניינים בידיים.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
דפיקה בדלת.
אמק....
(התעוררת.)
אתה משפשף את העיניים,
מושך את עצמך מהמיטה.
מדדה לשירותים.
מישהו ממש עקשן שם בחוץ.
דפיקה נוספת.
אתה מתנדנד יחף אל דלת הכניסה,
מנסה לא להרדם תוך כדי הליכה.
מקלל את מי שזה לא יהיה
שהעיז להפריע לך לישון.
"הי!
"
הפנים שלי זורחות מאושר
אני עומדת מולך, מחוייכת את החיוך הכי רחב בהיסטוריה האנושית,
לגמרי מרוצה מעצמי,
ואתה לא יודע האם לצחוק או לבכות.
מותש מדיי להתעצבן.
רדום מכדי למחות.
(בניתי שלא יהיה לך כוח להתנגד)
היא מטורפת,
זו המחשבה הראשונה והעיקרית שמבזיקה לך בראש.
היא אשכרה כאן.
על סף הדלת.
שלי.
על מפתן הבית.
שלי.
את לא נורמלית..
(אתה עדיין לא יודע כלום, חמוד.
אין לך שמץ של מושג כמה.
מטורפת.
עליך.
עכשיו תתן לי להכנס?
ו.... תתפשט.)
אתה מבטיח לעצמך להחליט אחר כך
מה היא יותר
מפתה. או חולה.
ודאמ, כמה שהיא מפתה.
בלי להניד עפעף, בלי להזיע, בלי להתאמץ.
אתה מנסה להיות נחמד-
אין לך כוח לזה עכשיו.
חקירות. הסברים. בלגנים.
כאב ראש.
אין לך כוח לחשוב.
אין לך כוח לכלום.
העייפות מכריעה את הכף.
אתה פותח את הדלת עוד טיפה
"אני אטפל בזה אחר כך"- מרגיע את עצמך
"הכל בסדר"- זורק לאמא
מסנן "בואי"...
לחדר המבולגן, הישן, של בן ה 16 שלך.
"התגעגעתי"..
היד שלי נשלחת למכנסיים שלך.
אתה נרתע.
התגעגעתי...
אני מתעקשת.
ספק מבקשת.
ספק דורשת.
אתה כועס.
התגעגעתי..
הגוף שלי נצמד.
מחכה.
כמה.
מאבד סבלנות.
רעב.
חסר מנוחה.
דורש סיפוק. דורש אותך.
דורש, דורש, דורש..
ולא מענין כלום.
אתה נכנע.
מתחיל להחליק מעליי את השמלה.
סוף סוף....
התגעגעתי...
הכל נעלם.
הכל מתערבל.
הכל צף ומציף ומסתחרר ונעלם ונטרף.
השפתיים שלך מתחילות בתוכי מחול מטורף.
שוב.
אני טובעת בו ובהם ובך
בכוויות שמותירות עליי אצבעות הידיים שלך
המבט שלך מחפש אותי.
שורף.
מכלה.
אני לא יכולה.
העיניים שלי נעצמות מאליהן.
אני בורחת
לעולם של תענוג. של הנאה.
תחבק אותי...
(אני לא צריכה לבקש)
בעולם משלי.
נשנקת ומתרסקת
ומחפשת אוויר
טובעת ונבהלת ועפה ונרגעת.
ושוב ושוב ושוב..
וטוב לי.
אני לא מבחינה בדבר כעת.
כלום לא משנה עכשיו וכלום לא חשוב.
החדר. המיטה. הפרימיטיביות הריח הפשטות.
רק אתה קיים.
נושמת את ריח השינה המשכר שלך.
שואפת את ריח השקרים הממכר שלך.
האדישות והדחייה והקור והניכור.
אבל השפתיים שתמיד תמצאנה את שלי.
מחזירות ומלטפות, מרגיעות ומסעירות
מפרקות ומחברות ועוזרות לי לנשום.
וכבר רוצה עוד.
וטוב לי,
טוב לי.
.
נדמה שלעולם לא יהיה די לי ממך.
אתה מחזיק אותי.
לא שמתי לב אפילו.
התגעגעתי..."
