הייתה לי הרגשה שזה יהיה הפרס
ערמומית שכמוך.
ניצלתי את ההזדמנות לכתוב משהו שבמקור נועד לאתגר הכתיבה שבו הצענו נושאים אחד לשני. הנושא שלי היה "הילדים של יום שני" והיו לי שלושה רעיונות אבל לא הצלחתי לכתוב אף אחד מהם. עכשיו אני כבר לא זוכרת את כל הרעיון אבל את מה שזכרתי, כתבתי. (למה זה תמיד ככה.... אם יש לי רעיון, אני שוכחת אותו לפני שאני מממשת)
האוויר הקר רעד והתעוות מעל המדורה, מרקיד את הגיצים קצרי הימים שנחלצו מבין הלהבות, שואפים אל השמיים הריקים בלא ידיעה שלעולם לא יגיעו אליהם. לפעמים היה הזקן מספר לילדים שאלו כוכבים שנפלו, שמנסים להשתמש באש כדי להגיע בחזרה השמיימה. הילדים תמיד האזינו לו בפיות פעורים, עיניהם הכהות, הבורקות בוהות בו כמכושפות. כמובן, הוא יכול היה רק לספר על כוכבים. בשמיים השחורים, הריקים, לא נותרו עוד מהם.
"רבא, רבא! תספר לנו שוב על הימים האחרונים!" התחנן אחד הילדים, מושך במעילו של הזקן. הוא הביט בהם, בפיאותיהם הקטנות המסתלסלות מאחורי אוזניהם, בידיהם העדינות עדיין ששיחקו בפאותיו הוא, שהסתלסלו עד ברכיו לבנות כחלב. הם היו יקרים לו, יקרים לכולם. והיו כל כך מעט מהם. הוא הניח את מטהו על האדמה לידו- הילדים ידעו היטב שאסור להם לגעת בו, ושילב את כפות ידיו זו בזו.
"עזרתם לאמהות שלכם לאפות את הלחם?" שאל. מקהלה נרגשת של "כן!" ענתה לו. מתוך חורבות האבן החשוכות עלו ריחות שאימתו את הטענות.
"ומישהו לקח אוכל לשומרים?" שאל עוד.
"אברמי לקח!" אצבעות חיוורות הצביעו על הילד המדובר. הזקן חייך.
"בסדר, בסדר. אם אין לכם מה לעשות מלבד להקשיב לזקן מספר סיפורים, שבו." הוא המעיט בערכם של הסיפורים, אבל ידע שהם חשובים. כשייאסף הוא אל האדמה האפלה, יהיו הם אלה שייאלצו לשאת בנטל. חיוכו כמו האיר את פניו המחורצים כשהרים את ידו להיטיב את טלאי הבד העגול הרקום קמעות על ראשו, וקולו הפך עשיר וחי יותר כשהחל את דבריו.
"כדי לספר את הסוף, צריך קודם כל לספר את ההתחלה. כשאדם לא יודע מאין הוא בא, איך יוכל לדעת לאן הוא הולך?" חלק מהילדים הנהנו, חלקם חייכו. הם שמעו את הסיפור אלף פעמים ואחת, אבל בשבילם עדיין לא הייתה בו חשיכה אמיתית. עדיין לא היה בו חורבן.
"בהתחלה היה חושך. חושך, ותוהו מתערבל שצף בתוך החשיכה. איננו יודעים כיצד ומדוע הופיע האל. יש אומרים שהגיע מתוך התוהו, שנפרד מתוכה ואז היו הם שניים. יש אומרים שהופיע מתוך האין, מתוך מקום אחר שאין הדעת משגת. זה סוד אחד שלא נחלק איתנו וזהו לקח, שמלמד אותנו שיש דברים שמוטב שיישארו עלומים. כל אחד מכם יודע שהאל ברא את העולם בשישה ימים. שישה עידנים של יצירה. ביום הראשון הפריד האל את האור ואת החושך. ביום השני את המים מן השמיים. ביום השלישי התקין את האדמה והצמחים, ברביעי התקין מאורות, בחמישי בעלי חיים ובשישי- את האדם. אבל מה שאינכם יודעים, מה שרק מעטים מבין הברואים החיים ידעו הוא שבכל הפרדה, בכל איזון, נותר משהו בחוץ. בכל עידן מעידני הבריאה נותר משהו מחוץ ליצירה והדברים הללו נאספו על ידי התוהו, והתוהו כפה עליהם קיום ומטרה. אלה הם ילדיו של התוהו, והם היו נעולים מחוץ לבריאה- עד שהזמנו אותם להיכנס," הוא עצר, מעביר את מבטו על פניהם הלהוטים. האם מי מהם ידע עד כמה נוראות מילותיו? במובן מסויים הם ידעו, אבל הם לא היו במרכז הקרבות. ילדים נשמרו מכל משמר. "לכל יום ילדים משלו, איזון משלו, של הבריאה אבל גם של התוהו. ביום הראשון גורש התוהו מהבריאה ונותר לזעום בחשיכה. ביום השני גורשו ממנה ילדי המים, אותם שחיים ברגע שבין שניה למשניה, בשבריר השניה שבין המחשבות. ביום השלישי נגזרה גלות על רוחות הארץ המשייטות בין הכוכבים, לוהטות כאש ונושאות על כנפיהן את נשימת התוהו. ביום הרביעי הוטלו החוצה הצללים המהלכים, אדוני הבובות של החשיכה. ביום החמישי גורשו הבהמות הגדולות, אותן שאיימו לבלוע את הבריאה על כל אשר בה. וביום השישי- ביום השישי גורשו אותם שצורת אדם להם, אבל החלל בו אמורה להיות נשמתם פעור מבעד לעינהם, חשוך ואוכל כל. אלה היו השאריות, החלקים המיותרים שנותרו מחוץ לבריאה ואת אלה התוהו אסף ועיצב, מתח וכיווץ וחישל אותם לשחר לטרף." ידיו הקמוטות ריחפו קרוב לאש ויצרו צללים מרצדים על פניהם של הילדים המרותקים. גופיהם הקטנים נעו עם עליות ומורדוות הסיפור, מהופנטים.
