מבצע פסקה ביום - מאוחד!

אלודאה

New member
וזה חלק מהשכתוב

ממש חלק קטן כי הרבה מהמידע בדיאלוג הושמט והוחלף בפסקאות אחרות:
&nbsp
שני עובדי הנקיון מאדג'יום היו שעונים לאחור, ערים לחלוטין, כל גופם עד החזה מכוסה בקצף.
השכן של גברת לוין השתעל. "אתם צריכים לזוז." הוא אמר בקול צרוד ונע לפנים במושבו, "אחרת הקצף לא ייפרד מכם."
"בטח אין לכם כל כך הרבה תרגולות התרסקות באדג'יום החדשה," יוש אמר. גם הקול שלו היה צרוד עדיין.
"אדג'י." אמרה האשה והשתעלה. "רק תיירים קוראים לחור של הייקום 'אדג'יום החדשה'."
&nbsp
--
(במקור היה כתוב "חור התחת של הייקום", אבל הגדול שלי העיר לי שלא נעים לו לקרוא שפה כזו).
 

ויימס

New member
זה שיפור עצום,

אני אוהבת לראות אנשים שמשנים הרבה דברים כשהם משכתבים, זה כל כך מעניין.
 

אלודאה

New member


שימחת אותי מאד עם התגובה הזו!
ולכן, הנה האפיון החיצוני של שתי דמויות (כי דיברנו על זה למטה):
&nbsp
הם נראו דומים, אבל עבורי כל האנשים מאדג'י נראו דומים. הם גם נראו צעירים ממה שחשבתי כשפגשתי אותם במסדרון בחטף. בני פחות מעשרים. בקושי יצאו מגיל ההתבגרות וכבר עובדים על ספינת תיירות. על ברנארד חמש הם היו אמורים ללכת לאוניברסיטה, לא לצאת להרפתקאות בחלל החיצון.
&nbsp
--
&nbsp
או, במילים אחרות, גזענות פור דה ווין!
 

ויימס

New member
כיפאק היי,

ובכן זה נשמע מגניב. האם האנשים על אדג'י כהים והאנשים על ברנרד בהירים, או שזה מעורבב?
 

אלודאה

New member
סינים, למעשה.

כלומר, בעתיד המאד-מאד-מאד רחוק

&nbsp
וברנרד חמש מעורב יחסית, אבל רובם ממוצא לבנים-שחורים. לא שזה משנה כי הם לעולם לא יחזרו הביתה. מוהאהאהא!
 

אלודאה

New member
להמשיך לאן?

את רוצה שאעלה עוד דברים שמחקתי? הייתי ממש מרוצה מההתחלה עד שהבנתי שאין מצב שאני אצליח לכתוב את הכל מנקודת המבט הזו, ולכן החלפתי אותה.
לעוד נקודת מבט שלא עבדה.
שגם היא הוחלפה.
נקודת מבט מספר שלוש עובדת לי בינתיים, עם המינוס המאד-מאד-קריטי ובו היא לא נוכחת בכל הדברים שקרו לשתי נקודות המבט הקודמות!
&nbsp
אני שונאת לכתוב. כבר יצא לי להגיד את זה?
 

אלודאה

New member
ועכשיו אני מבינה שכנראה לא אמרתי את זה.

אני שונאת כל חלק וחלק בכתיבה. אני שונאת את העובדה שצריך לחשוב על כל מילה. אני שונאת את זה שצריך פיזית להקליד דברים כדי שהם יצאו לי מהראש. אני שונאת את הצורך לדמיין אנשים לפרטי פרטים כדי שהסיטואציה תעבוד. אני שונאת את הצורך להמציא הכל מאפס כי האנשים לא קיימים במציאות אז אני לא יכולה סתם להעתיק. אני שונאת את הצורך לתאר. אני שונאת את הצורך לכתוב סיטואציה אמינה. אני שונאת את המבקר הפנימי שלי, שאחרי שהצלחתי כבר להקיא משהו על הדף הוא מציין (בסבר פנים מאד מנומס ודקדקן) שהכל חרא וצריך לשכתב מאפס. אני שונאת את הקטע שבו אני מבינה שמה שכתבתי לא עובד וצריך למחוק. אני שונאת שמהרגע שאני נכנסת לסיפור אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר. אני שונאת את הצורך להביא את הסיפור עד הסוף כי אחרת הוא לא ייגמר. אני שונאת שדברים לא פשוט מקלידים את עצמם. אני שונאת שכשדברים הולכים לי בקלות *תוך כדי כתיבה* אני כבר יודעת שזה לא יעבוד.
ועוד לא התחלנו עם החלק של הערות עריכה ושכתוב! זה כבר שנאה יוקדת, לא סתם שנאה פשוטה.
הדבר היחיד שאני לא שונאת הוא הדף החלק, כי אז עוד יש לי אפשרות לוותר ולעזוב. ללכת לגלוש בפייסבוק במקום.
 

ויימס

New member
זה נשמע... מוכר להחריד. D:

דאמן איט, אז כשאת נהנית לכתוב את יודעת שמשהו לא בסדר, בעצם. כי דברים הולכים לך בקלות.
אני בדרך כלל שמחה כשדברים הולכים לי בקלות. אבל מעכשיו! אני כבר לא אהיה יותר! XD

אני מכירה את האנרגיה הקדחתנית הזו של, "ווהו, אני פשוט אכתוב ואכתוב ואכתוב ואכתוב ואכתוב לנצח" כמו אדם שסובל ממאניה דפרסיה, בשלב המאניה, כשהוא מחליט לבזבז הרבה כסף. ואז כשלא כותבים בכלל, זה שלב הדפרסיה.
 

ויימס

New member
אוקיי,

הבעיה היא שאת לא יכולה לספר את כל הסיפור מנקודת מבט אחת? תכתבי בגוף שלישי ותחליפי נקודות מבט.
 

אלודאה

New member
שקלתי את האופציה הזו

אבל אני לא אוהבת לכתוב כמספר יודע כל. מעולם לא הצלחתי להשתלט על הטכניקה הזו בצורה טובה. גם כשאני כותבת בגוף שלישי אני עדיין כותבת נקודת מבט אחת.
 

ויימס

New member
זה לא מספר כל יודע, זה 3rd person limited.

אם את יושבת על אותה הדמות במשך כל הסצנה ורק בסצנה אחרת את עוברת לדמות אחרת, ונוח לך לכתוב ככה, וככה את יכולה להעביר גם את כל מה שקורה בכל מקום (הדברים הקריטיים, מן הסתם), וגם את נקודת המבט של כל אחת מהדמויות, מה הבעיה?
 

אלודאה

New member
אה, לא הבנתי אותך.

שתי נקודות המבט הזנוחות היו בגוף שלישי. לא מסתדר לי. זה לא אומר שזה לא נכון, זה אומר שלי זה לא מתאים כרגע. סביר שבעוד כמה עמודים אני אתחרט ואז אאלץ למחוק הכל ולהתחיל שוב בפעם המליון.
 

ויימס

New member
למה למחוק? תעתיקי ותשימי בצד.

למחוק דברים שכתבת זו פעולה שתגרום לייאוש ומירמור בטרם עת. עובדה מדעית!
יש לך מושג אם הבעיה היא עם הדמויות או העלילה? כי אם את אומרת שהחלפת כבר 3 פעמים, זה אומר שמשהו שם...בעייתי במובן המעניין של המילה.
 

אלודאה

New member
כן ולא.

הקטע (שלי) בבחירת נקודת מבט הוא לא תמיד רציונלי, אבל כשהסיפור נתקע אני מיד בודקת את זה בתור דבר ראשון. הרבה פעמים זו הבעיה שלי, והיא נובעת מהיכולת שלי להזדהות עם המספר. אם אני לא מזדהה עם המספר אני לא יכולה לספר את הסיפור.
שתי נקודות המבט הקודמות (בעצם... שלוש, אם סופרים את הטיוטה האולטרא-זנוחה) היו של דמויות נורא נורא מגניבות שהמון דברים נורא נורא מגניבים קורים להם, אבל שום חלק בהם לא היה שלי. אני מתכוונת לחלק הלא-רציונלי שמחליט דברים מהבטן. זה חייב להיות שלי, גם אם כל השאר שונה. אם אני לא מצליחה להבין את ה"בטן" של הדמות - היא לא שלי ולכן אני לא יכולה לכתוב ממנה.
הבעיה הנגזרת מכך שאני לא מבינה את ה"בטן" של הדמות היא שהדמות הופכת למאד שכלתנית, אחר כך בוחרת דברים באופן רציונלי ולבסוף הופכת לדמות לא אמיתית.
במידה מסוימת כל הדמויות שאני כותבת הן חלק ממני, אבל הדמות הראשית חייבת להיות מאד קרובה אלי מבחינה רגשית.
&nbsp
זה הגיוני?
 

ויימס

New member
באאאאארווור.

בראור. מבחן כושר. ננמממ מה?
כן זה מאוד הגיוני. אפילו סוּפר הגיוני!
 

ויימס

New member


מכשפה הלכה איתם עד לשער העיר הישן, שם עמדה הקרונית של יעקב בין עצי האלה. מוח עצם השמיעה קריאות התפעלות כשראתה את הקרונית. ידיה ורגליה היו כבולות באזיקים, אבל היא ניסתה לחבק אותה.
"אם יש בעיות, תעלה אליי בקשר," אמרה מכשפה. "תגיד שלום כל שעה עגולה, בסדר?"
הוא הנהן.
"היא כל כך קטנה," הכריזה מוח עצם. היא ניסתה לטפס על הגג והחליקה למטה.
מכשפה הביטה ביעקב ונדה קלות בראשה.
הוא משך בכתפו.
אחרי שמכשפה קשרה את מוח עצם למיטה של יעקב, הוא נכנס לתא הנהג, והם נסעו.
"היי, אדוני השכיר." אמר קולה של מוח עצם, שגילתה את מערכת התקשורת. "היי, היי, אדוני."
"מה," הוא נאנח.
"אתה אוהב שהגברת היפה הזאת אומרת לך מה לעשות?"
יעקב חשב שלכולם יש מישהו שאומר להם מה לעשות, בסופו של דבר. כמו כן, הוא מעולם לא שמע אף אחד מתייחס אל מכשפה במונח 'גברת יפה'.
"זה בסדר."
הקרונית נסעה, מקרטעת על פני סלעים בשביל הצר.
"בת כמה את בכלל?"
"אני בת שלושים וחמש!" היא הכריזה.
"בטח," הוא נחר.
הוא שמע אותה נושמת עמוקות. "נו, מילא, אני בת עשרים ושלוש."
יעקב הרים גבה. "אהה."
היא השתתקה.
"אני לא יודעת, בעצם. נכון שזה מוזר? אף אחד לא אמר לי אף פעם. ההורים שלי עזבו, ואני שכחתי."
יעקב ניסה למצוא את המילים המתאימות.
"גם אבא שלי ברח."
"היי, יעקב?" היא אמרה בנימה של מי שנזכרה בעובדה משמחת.
"כן."
"אני עדיין מתכננת לאכול אותך בסופו של דבר."
הוא גלגל את עיניו וניתק.
 
למעלה