מבצע פסקה ביום - מאוחד!

[אלודאה]

מבצע פסקה ביום - מאוחד!

כל מבצעי השבוע משורשרים כאן (בערך) לפי הסדר.
ותודה לויימסי ששמה לב.

 

[אלודאה]

מבצע פסקה ביום - יום שבת!

שימו לב, שימו לב, יום שבת בפתח! או שהוא כבר יצא. או שהוא בדרך. לא לגמרי ברור.
בקיצור - שימו לב! שבת! פסקאות!

 

[ויימס]

0_0

הדרך הפכה להיות כל כך צרה שהקרונית נסעה בקצב של ריצה כמעט, ענפי שיחים נחבטים בשמשה.
יעקב שלף את מכשיר הקשר מכיסו."זו שעה עגולה," הוא אמר.
"מה שלומכם?"
"אני בסדר והיא רוצה לאכול אותי."
"היא עושה לך צרות?"
יעקב נד בראשו ואז נזכר להגיד, "לא." הוא היסס. "בת כמה היא, לדעתך?"
"הייתי אומרת שתשע עשרה."
כמה נוח, חשב יעקב.
"היא לא יודעת." הוא עיקם את שפתיו. "ההורים שלה עזבו, ואז 'אנשים שמחים' גידלו אותה ביער."
מוח עצם תופפה על הקיר שבין תא המגורים לתא הנהג. "עצור!" היא הכריזה.
יעקב בלם.
"האוצרות שלי כאן!" הוא שמע אותה קופצת על המיטה.
הוא פתח את הדלת,ושלף את צרור המפתחות מכיסו. הוא הצביע אל המנעול שקשר את רגלה של מוח עצם אל המיטה.
"אני אפתח," הוא אמר באיטיות.
היא הנהנה ופכרה את כפות ידיה.
"תירגעי?"
היא הנהנה במהירות כפולה, וחייכה.
הוא פתח את המנעול והוביל אותה אל מחוץ לקרונית, ידיו מונחות על כתפיה. הם צעדו בין העצים. יעקב סרק את הסבך בחיפוש אחר 'אנשים שמחים' שעלולים לארוב בו. כשהם הגיעו אל קרחת יער מוח עצם מחאה כפיים. וכרעה על ברכיה. היא חפרה בכפות ידיה, מזמזמת לעצמה.
יעקב הביט בה, שעון נגד עץ.
היא הרימה אליו את פניה, והחיוך נמחה מהן.
"נו, אתה לא מתכוון לעזור לי?" היא רטנה.
יעקב מצמץ. "אני... כן. בסדר."
היא השמיעה קריאה עולצת כשחבטה במשהו נוקשה ושלפה החוצה תיבה. היא רצה אל הקרונית, יעקב אחריה, והתיישבה על המיטה בקפיצה, פותחת את התיבה. כל פריט שהיא הוציאה ממנו זכה לצהלה. היו בתיבה עלים, זרדים, קנים של ציפורים, אצטרובלים, כמה פרחים נבולים, וסכין מעוטר ברונות.
יעקב זינק אליה. "תני לי את זה."
הוא אחז בפרק היד האוחזת בסכין בעדינות, ולקח אותו. הוא הביט ברונות.
"אתה לא תבין אותן," היא גלגלה את עיניה. "אלו רונות מסובכות של בעלי אוב. עכשיו תתפשט."
"לא," אמר יעקב מבלי להביט בה.
"אז איך אתה חושב למצוא את הקללה?" היא שילבה את זרועותיה. "זו רונה שלא נראית כמו רונה. אנחנו צריכים לגלות אם יש משהו מוזר על הגוף שלך."
הוא הביט בה ללא הבעה.
"נו, תתפשט," היא הרימה גבה. "אני מבטיחה שאני לא אצחק עליך."
הוא ניסה להתעלם מתחושת החמימות בפניו. רונה שלא נראית כמו רונה.
"כמו צלקת?" הוא אמר.
היא הנהנה.
הוא התיישב לידה. "יש לי רק צלקת אחת. כשהייתי ילד, דרכתי על חרק ארסי."
הוא זכר את הריצה לאורך המדשאה, מאושר ובן אלמוות כמו שרק ילד יכול להיות, ואז משהו דקר אותו, כאב פילח את גופו מכף רגלו לאורך עמוד השדרה שלו, והוא נפל ובכה. אבא שלו רץ אליו.
אבל זה לא קרה ככה, נכון?
היא צמצמה את עיניה והצמידה את כפות ידיה זו לזו. "כן, טוב מאוד." היא הושיטה את ידה. "הסכין?"
יעקב היסס.
היא חבטה במצחה. "אופס, הסכין בבקשה?" היא חייכה חיוך רחב.
הוא לא אמר דבר.
"אתה מפחד ממני," החיוך נמחה ושפתה התחתונה השתרבבה מעט. היא גירדה את ראשה. "איך אני יכולה להוכיח שאני רוצה לעזור? יש לך אקדחים, נכון? אולי אתה צריך לכוון אחד על הראש שלי. ככה, אם אני אעשה משהו שלא מוצא חן בעיניך..."
הוא נד בראשו. "אני לא רוצה לכוון עליך אקדח."
"אנחנו יכולים לחכות עד שנחזור לעיר."
"היא לא תיתן לך להתקרב אליי עם סכין."
היא הצביעה אל השרשרת שעל רגל המיטה. "תנעל את זה." היא משכה כסא מתגלגל קטן אל מול המיטה. "תשב כאן." היא הביטה בו בציפייה.
הוא העיף מבט אל השעון שעל הקיר. עשר דקות לשעה עגולה. הוא הושיט לה את הסכין.
היא הצביעה אל ברכיה. "רגל, בבקשה." היא אחזה את הסכין בין שיניה ומשכה את המגף שלו.
יעקב עיווה את פניו. להב הסכין היה קר כנגד העור שלו.
"אני כל כך שמחה שאתה סומך עליי," היא אמרה. "אתה כל כך נחמד ואמיץ."
וטיפש, הוא חשב.
"אני רוצה שתשיר בשבילי שיר, בסדר?"
הוא הנהן. הוא התחיל לזמזם שיר ערש ישן על תנים וכוכבים, והיא זמזמה איתו בעליצות, מנחשת את המילים או ממציאה אותן.
"הקללה חכמה. היא מנסה לעבוד עלינו. לא, אל תפסיק, תמשיך לשיר! היא לא חלק ממך. אז זה לא יכאב, בסדר?"
היא הזיזה את הסכין במהירות, ומבעד לערפל אדום של כאב, הוא ראה אותה דוחפת משהו לפיה. זה נראה בו זמנית כמו נחש קטן ושמנוני, מילה מסולסלת אותיות, וחתיכה מדממת של עור אנושי.
חלק קטן ממנו חשב, כן, טוב, היא בכל זאת הבטיחה.

 

[ויימס]

0_0 0_0

הדחף הראשוני שלו לעצור את הדימום נעלם בתוך שבריר שנייה. מוח עצם הרפתה מהרגל שלו, והוא הניח לה ליפול אל הרצפה, נוטפת דם. הכאב היה מרוחק ושייך למישהו אחר.
הוא הביט הצידה, מתנשם. "לא עכשיו, יעקב. לך לחדר שלך." הוא גלגל את הכסא לפינת החדר.
הפנים של מוח עצם השתנו. הכתפיים שלה השתוחחו, היא שפשפה את כפותיה זו בזו, והחיוך הרחב שלה הצטמצם לכדי קו הדוק.
"למה אתה חושב שאני כאן, יצחק? כדי לשבור את הרגליים שלך?"
יעקב הביט בה בדממה.
היא משכה באפה. "אני כאן כדי לעזור לך למצוא פשרה."
יעקב הביט ברצפה, מבלי להסב את תשומת ליבו לשלולית הדם ההולכת וגדלה.
"פשרה?" הוא השמיע צחוק קצר וחסר הומור. "אין לי שום דבר לתת לכם," הוא אמר.
"אתה לא תאמין על איזה שטויות אנשים עשירים מוכנים להוציא כסף," מוח עצם הניחה את כף ידה על כתפו.
יעקב התכווץ.
"תכשיטים, ציורים, פסלים," היא נדה בראשה.
"אין לי שום דבר שיש לו ערך," יעקב חיכך את מצחו בכף ידו. "אפילו הבית כבר לא שייך לי יותר. בוא- בוא פשוט נעשה את זה בחוץ, בסדר? אני לא רוצה שהוא ישמע."
מוח עצם נאנחה וטפחה על לחיו. "למה אתה תמיד מתעקש לשחק את הקדוש המיוסר, הא, יצחק? אפשר לפתור את זה בקלות." היא פרשה את כפות ידיה. "זיכרונות."
יעקב נד קלות בראשו. "הזיכרונות שלי?"
מוח עצם השמיעה צחקוק יבש. "חס וחלילה, לא. הזיכרונות של ילדים. זה השיגעון החדש, 'תה מבין? כולם רוצים לחזור לתמימות שהייתה להם. אני ואתה זוכרים את הילדות שלנו?"
יעקב הביט בה בפנים קפואות.
מוח עצם הנהנה. "זוכרים, זוכרים. אבל אנחנו לא זוכרים אותה כמו שהייתה באמת, אנחנו רק זוכרים מין," היא נופפה בידיה, "שכתוב של שכתוב של שכתוב שמשנה כל הזמן את המשמעות שלו!" היא צחקה.
יעקב בלע את רוקו.
"אוי, יצחק, אתה בנאדם קשה," היא נעצה את אצבעה בחזהו. "אנחנו יודעים שאתה מתעסק קצת באוב באופן חובבני, הממ?" היא הרימה גבה. "אולי אתה והבן שלך יכולים לתת לנו משהו?"
"עזוב את הבן שלי," מלמל יעקב בקול חלש.
"בשביל מה הוא צריך זיכרונות? ועוד של דברים שקרו לפני גיל, אממ, בן כמה הוא עכשיו?"
"שמונה."
"כן, שמונה. לבנות איש שלג!" היא הכריזה. "אה... לרכב על סוס פוני! נו ב'מת."
יעקב נעץ בה מבט ארוך. "אין לי ברירה, נכון?"
"אבל יש לך ברירה! אתה יכול להישאר עם הבן שלך. תלמד, תגדל אותו, תעזור לו! רק תן לי את זה, ואני אעזוב אותך בשקט, הממ?" היא חייכה.
"ואני לא אשמע ממך יותר?"
החיוך של מוח עצם דהה מעט. "לא."
יעקב הביט בחדר סביבו. הוא אסף כמה מהעלים וכרך אותם לכדור קטן. הוא השליך אותו לאחת מפינות החדר. הוא צעד אל הכסא, משאיר על הרצפה עקבות דם. הוא כרע לידו.
הוא עשה מאמץ לחייך. "יעקב, חמוד? אתה רואה את זה?" הוא הצביע אל צרור העלים בפינה. הוא התנשם. "מה זה?" הוא חיכה. "לא, אל תפחד. לך ותתפוס אותו, בסדר? " החיוך שלו נמחה. "בסדר, בסדר. אתה צודק. הוא מכוער. אתה יודע מה? תהרוג אותו, טוב? תדרוך עליו. אני אקנה לך גלידה אחר כך." הוא דחף קלות את הכסא.
הוא הביט בכסא פוגע בקיר. ההבעה שלו קפאה לרגע. ואז הוא פלט יללה וצלע אל השידה שלו.
"זה לא כואב, זה לא כואב, זה לא כואב," הוא לחש, שולף את תיק העזרה הראשונה. הוא שמע את מוח עצם מקיאה ברעש ליד המיטה.
אחר כך הם ישבו על הרצפה למשך זמן מה. הם לא דיברו זה עם זו. הם אפילו לא העזו להביט זה בזו. יעקב חבש את כף הרגל שלו ובלע משככי כאבים, מוח עצם חיבקה את הברכיים שלה והתנדנדה.
מכשיר הקשר שלו צפצף, גורם לו לרעוד.
הוא עצם את עיניו.
"שעה עגולה. את צודקת," הוא נאנח. "אין בעיה. אנחנו קצת עסוקים. נדבר אחר כך."
"אתה בטוח שהכול בסדר?"
"כן! אני פשוט קצת עייף."
"היא לא עושה לך צרות?"
"לא, היא ילדה נהדרת."
מוח עצם התקרבה אליו מעט וליטפה את ראשו.
הוא פקח את עיניו. רעד חלף בגבו. "את- את רוצה לשתות מים? את תרגישי יותר טוב. יש שם-" הוא הצביע אל השידה והשתתק. מוח עצם עדיין הייתה קשורה לרגל המיטה. הוא שלף את צרור המפתחות מכיסו בידיים רועדות. הוא הצליח לפתוח את המנעול תוך כמה ניסיונות.
הוא משך את עצמו אל המיטה ועצם את עיניו.
היא יכולה לברוח. הוא יכול לתפוס אותה שוב. לא היום. הוא יצטרך להחלים. אבל תוך כמה שבועות... או חודשים, אפילו...
הוא הרגיש את קפיצי המיטה חורקים כשהיא נשכבה עליה לידו.

הזיכרונות חזרו, לא כמו רעם ביום בהיר, אלא כמו זוג גרביים ישן שנמצא במגירה אחרי שחשבת שאיבדת אותו לנצח.

 

[ויימס]

0_0 0_0 0_0

הוא זכר, למשל, את אבא שלו חוזר הביתה, מספר לו שהוא ניצח, מרים אותו ואומר שמעכשיו הכול יהיה יותר טוב, יהיה להם בית יפה, תהיה לו עבודה טובה, ויעקב יוכל לאמץ כלב. הוא גם זכר את אבא שלו חוזר הביתה מבלי להגיד שום דבר, מתיישב על הרצפה ובוהה באחד הקירות , שותה.
הוא זכר שחורף אחד, הגיע איש עם דוב מאולף לכפר שלהם. הדוב נראה מלוכלך ועייף, והוא היה קשור בשלשלאות. יעקב חיכה עד שדעתו של המאלף הוסחה, ואז הוא זחל מתחת לרגלי האנשים. הוא התקרב אל הדוב והניח את כף ידו על הפרווה המחוספסת.
אבא שלו משך אותו, הרים אותו, והתרחק מהקהל. הוא הניח אותו על הקרקע, וסטר לו כל כך חזק שהוא נפל. אחר כך הוא גרר אותו הביתה מבלי להגיד שום דבר.
הוא תהה איזה עונג אנשים עשירים בכלל יכולים להפיק מזיכרונות כאלה, אבל סביר להניח שאפילו לזה היה קהל יעד. הרגעים השבריריים והקסומים שבהם התמימות שלך מתנפצת לבלי שוב, או משהו כזה.
"יעקב," לחש קול צרוד סמוך לאוזנו.
"כן."
"אני כל כך מסריחה. רחרחתי את בית השחי שלי עכשיו, וזה היה כמו לרחרח כלב מתחת לזנב."
הוא ניסה שלא לחייך. "את יכולה להתקלח."
"אני יכולה לנשק אותך?"
הוא מצמץ. "לא."
"אבל אני אף פעם לא נישקתי בחור."
"אני כן. יהיה לך זמן לזה כשתגדלי."
"אם," היא אמרה בקול נמוך וצרוד. יעקב חשב שזה לא נשמע דומה לו בכלל. "החברה שלך רוצה להרוג אותי, ואתה פשוט מנמנם לך שם," היא חבטה בכתפו קלות.
הוא התיישב, והביט בה. הוא עצם את עיניו לכמה רגעים, מניע את שפתיו בדממה.
כשהוא פקח את עיניו שוב, הוא אמר, "אני אדבר עם מכשפה. היא לא רעה, היא בסך הכול רוצה להגן על העיר. אנחנו יכולים לשכנע אותה, אנחנו פשוט צריכים להגיד את הדברים הנכונים. את רק ילדה, והאנשים שגידלו אותך לא היו טובים בזה."
היא פתחה את פיה.
הוא זקר את אצבעו. "אני יודע שאת לא חושבת ככה, אבל זה מה שאנחנו צריכים להגיד. אני אשמור עליך ואדאג שלא תעשי שום דבר רע. אני אלמד אותך איך לעבוד, ואת תעזרי לי. את רק צריכה לעשות מה שאני אגיד לך, הכול יהיה יותר טוב."
הייתה לו תחושה לא נעימה שהוא מזכיר לעצמו מישהו.
"אני לא ילדה," היא שילבה את זרועותיה. "אני אישה מבוגרת ושקולה בדעתי."
"אז תשקרי בנוגע לגיל שלך," אמר יעקב בחיוך מתוח. "כמו עכשיו."
היא חיככה את סנטרה בידה, וחייכה. "בסדר, כן! כן! אני מסכימה!"
היא רכנה אליו ונישקה אותו. השפתיים שלה היו רכות, חמימות, ובעלות טעם מרומז של קיא. כשיעקב אחז בכתפיה בניסיון להדוף אותה, היא החליקה את הלשון שלה פנימה, ונשכה את הלשון שלו. דם חם הציף את הלוע שלו. היא כרכה את זרועותיה מסביב לצווארו והוא הרגיש את השרשרת שבין פרקי ידיה מתהדקת סביבו. הגוף שלו הגיב לפני שהוא הספיק לחשוב, האגרוף שלו פגע בצד שלה, והוא הרגיש צלע נשברת.
הוא צלע אל הצד השני של החדר. תחושה חמימה מילאה את פנים הפה שלו כשהרונה התחילה לרפא את הלשון שלו. מוח עצם עמדה לרגע על המיטה כשכף ידה מונחת על צידה, מביטה בו בעיניים מוצרות. דם טפטף מהסנטר שלה.
הוא נגע באקדח שלו- לא, הוא חשב. מה אני עושה?
"סליחה," הוא התנשם.
היא הזדקפה והתמתחה.
"לא רציתי להכאיב לך," הוא אמר. "את יכולה להירגע?"
"אתה תגיד לי מה לעשות?" היא נהמה.
היא קפצה ונתלתה על המקרר עד שהוא נפל.
"אתה אפילו לא שמת לב שיש עליך קללה," היא צרחה, "ואתה תגיד לי מה לעשות?"
הוא יצא מהקרונית ונעל, נשען על הדלת. הוא הרגיש כמה חבטות כשמוח עצם רצה וזרקה את עצמה כנגד הדלת.
הוא נכנס לתא הנהג, וישב בכסא במשך כמה דקות, מביט בשביל שלפניו מבלי באמת לראות אותו.
"זה היה... רשלני," הוא לחש. הוא התניע והניח לקרונית להסתובב.
כשהגיע הזמן, הוא שלף את מכשיר הקשר שלו. תנסה להישמע כן, הוא חשב.
"שעה עגולה," הוא אמר. "הכול בסדר. אנחנו חוזרים."
בערך באמצע הדרך הוא שמע את הנשימות שלה דרך מערכת התקשורת.
"היי, אדוני?" היא לחשה.
הוא הקדיש כמה רגעים למחשבה על הקול שלו.
"כן?" הוא אמר לבסוף, בעדינות ככל האפשר.
"אני רוצה לשיר לך שיר."
"אני אשמח לשמוע אותו," הוא אמר.
"זו שעת חצות והתנים נוצצים, הכוכבים מייללים," היא שרה בקול נמוך, "ויעקב לוקח אותי הביתה. יש!" היא מחאה כפיים. "תודה, יעקב!"
"אין על מה, פרח."

 

[אלודאה]

אני רק לכתוב כאן ש...

אני ממש אוהבת את הסיפור הזה. הוא מלא דמיון, הדמויות מקוריות, והעולם מרתק. זהו. עכשיו תמשיכי.

 

[ויימס]

אוח, תודה.

רק רגע, you're just saying that, לא ככה?

בכל אופן, ניצחת. סיימתי. אני שוקלת אם להעלות קודם או לשכתב קודם.

 

[עוץליגוץלי]

אז ...

"מלגזים ... שים!" נשמע רצף של נקישות. יוסי ננע בראשו בחוסר שביעות רצון, "מלגזים חסל!" בחוסר רצון ניכר החניכים שלפו את המלגזים מהכנות, והניחו אותם חזרה על הספסלים הסגולים של ה"שחף". "אתם קבוצה! אתם צריכים לעבוד יחד!" התעצבן יוסי. מרחוק נשמע קולו של אלי על ה"אלבטרוס": "מלגזים ... שים!" שנענה בנקישה אחידה של שמונה מלגזים המונחים בכנותיהם. "ננסה שוב. מלגזים .... " פלופ! המלגז של שרון נפל למים.
&nbsp
פיסת פליז קטנה שוקעת מהר, ובעקבותיה משתרך חבל האבטוח ששרון לא קשר. בלי להסס, יוסי קפץ לעבר ספסל מספר 3, תפס את שרון וזרק אותו אחרי המלגז. "תרים אותו!" צרח "או שלא יוצאים לים!". שרון צלל בעקבות המלגז, ואחרי רגע צף חזרה, יורק את המים העכורים ודמעותיו מתערבבות במים השמנוניים. "לא יכול!" בכה. "אני לא רואה כלום!" ייבב, "שורף לי!". יוסי שלח יד ומשך אותו לעבר הסירה, ושרון ניסה ללא הצלחה לעלות לתוכה מהמים. יוסי אחז באחיזה כפולה ומשך אותו אל תוך הסירה. שרון אולי למד את הלקח, אבל עדיין חסר מלגז.
&nbsp
יוסי העצבני פשט את אפודת ההצלה, וקפץ לתוך מי הקישון האפורים, צולל בעיניים עצומות וממשש. הרגליים שלו מצאו את הקרקעית הרכה, וברגל שמאל הוא חש בקצה של חוט. לכד אותו בין האצבע והאגודל של הרגל, והחל שוחה מעלה, לעבר הסירה, המלגז נגרר בעקבותיו. בתנועה עצבנית הוא משך את עצמו אל הירכתיים של הקראוול, ותוך התעלמות מסיבי הזכוכית הבולטים גרר עצמו מעל השפה פנימה, שורט את בטנו, ומכתים את ספסל הירכתיים בבוצה מהקישון. הוא הגיש את המלגז המושחר לשרון. "אבטח אותו!" נזף בשרון. שרון אבטח את המלגז, מכתים את הסירה הכחולה והספסלים הסגולים באפור הבוצי.
&nbsp

 

[MeSofer]

הבעייה עם התרגיל הזה היא

שאנשים כותבים פסקה או שתיים ומפסיקים! לא פייר! רוצה את כל הסיפור! (רוקעת ברגליים ומנופפת בידיים).
אני עדיין בפסקה שתיים

. בפעם הקודמת שהעלתי את פסקה שתיים היא הייתה על הפנים. גם עכשיו היא עוד לא משהו, אבל לדעתי יש שיפור. אני רוצה לציין ששיטת העבודה של לכתוב פסקה ולפרסם ואז לכתוב עוד אחת ולפרסם לא כל כך עובדת בשבילי. יש לי רק רעיון כללי לגבי מה יקרה בסיפור הזה הלאה. כשיהיה לי מושג יותר ברור, רוב הסיכויים שאני ארצה ללכת אחורה וולשנות את הפסקאות הראשונות.


הצללים רקדו על פניה של גאיה, נעו למעלה ולמטה בקצב משלהם אבל לא הוסיפו לה חן. להיפך. היא נראתה לי פתאום מאוד מבוגרת. זקנה. עתיקה ממש.
"אני קוראת לך ה-אימא, תני לכוח שלך להאיר לנו את הדרך..." אמרה גאיה "תני לאור שלך לחדור אל הלבבות והרחמים. תני לחכמה שלך לפלס לנו נתיב ..." היא הכניסה את ידה אל תוך השקית שנשאה והטילה חופן אבקה צהובה אל תוך המדורה. ענן עשן צהבהב היתמר אל על וריח איום של גופרית השתלב בריח הזפת והפלסטיק השרוף שעמד באוויר. הבנות סביב המדורה המשיכו לבהות בגאיה. העשן חנק אותי, השתעלתי ולא הצלחתי לנשום. גאיה הביטה בי אבל יכולתי לראות בעיניים שלה, שנראו צהובות לרגע כמו עשן המדורה, שלא באמת אכפת לה. קמתי, התרחקתי עד לנקודה שבה העשן היה פחות סמיך ונשמתי נשימה עמוקה. קולה של גאיה המשיך להדהד. הבנות המשיכו לשבת בתוך העשן ולהביט בה. אף אחת לא הסתובבה אליי. אף אחת לא שאלה אם אני בסדר. לקחתי עוד נשימה ארוכה ומחזקת. אם הן רוצות לשבת בסירחון המחניק ולחכות לאיזו אלה קדומה שתעזור להן בחיים- בעיה שלהן. אבל איך זה שנועה לא מסתובבת? למה היא לא קמה לבדוק אם היא יכולה לעזור כמו שהיא עושה תמיד? הרוח שוב נשאה עשן צהוב לכיווני. השיעול חזר והעיניים דמעו. המשכתי להתרחק מהאש אל תוך היער.

 

[עוץליגוץלי]

לא מסכים איתך.

ויימס מקדמת סיפור, גלורי מקדמת אחד, הפסקות של האבלוק מתחילות להתחבר למשהו מעניין ...

 

[ויימס]

ובכן, תודה! מישהו שם לב!

 

[עוץליגוץלי]

הכניסי

את הלשון לפה, לפני שזבוב זומבי חייזר מפלצתי ינחת עליה!

 

[ויימס]

 

[אלודאה]

הרעיון הוא להתניע את הכתיבה.

מותר לך לחזור לאחור ולשנות. אף אחד לא ישווה את התוצר הסופי למה שיש כרגע.