חתול השיממון
New member
לא קראתי את הפסקאות הקודמות, אבל יודעת את מי מח עצם מזכירה לי? את הלנה מ-orphan black!
ויעקב הוא שרה
מבצע פסקה ביום - מאוחד!
- פותח הנושא אלודאה
- פורסם בתאריך
לא קראתי את הפסקאות הקודמות, אבל יודעת את מי מח עצם מזכירה לי? את הלנה מ-orphan black!
ויעקב הוא שרה
אני חייב פה כבר 3 פסקאות בערך
למה זמן זה דבר שזז כל הזמן?
הם הניחו אותי בתא, כבול בחליפת המשוגעים. לקחו לי שעתיים לפני שנרגעתי והצלחתי להירדם.
כשהתעוררתי היה חשוך מן הרגיל. מישהו כיבה את מנורת התקרה הכלואה בסורגים. התגלגלתי בתאי המרופד וקראתי לאחד המטפלים. אבל אין קול ואין עונה, רק איזשהו רחש מבין הצללים. הזדקפתי מיד. זה הוא. ידעתי מיד שזה הוא. זה לא יכול להיות אף אחד אחר מלבדו. נצמדתי לקיר המרופד ופקחתי את עיניי בחוזקה עד שהאפלה נכנעה להן והבחנתי בו לבסוף.
"לא!", צעקתי, "לא! לא! לא! לא! לא! לא!". הוא הביא לעצמו כיסה, הבן זונה, וצפה בי בזמן שישנתי. שיערו הזקן כמעט בוהק בחדר החשוך, וכפפותיו השחורות החזיק אקדח. צעקתי למטפלים, זעקתי לשומרים, התחננתי והתחננתי למושיע עד שהתחלתי לבכות.
"הם מתים, פרנק", דיבר ריצ'רד, בקולו הזקן והמאופק. "הרגתי אותם", הוסיף בלי שמץ של רגש.
"אתה לא אמיתי", צעקתי עליו,פיתלתי את גופי וגפיי לכל עבר, אני מוכרח להשתחרר מהחליפה הזו.
ריצ'רד הרים גבה, כאילו מופתע, "זה מה שהם סיפרו לך?".
"כן! אתה בדיה. הזיה של הדמיון הסורר שלי". זה חייב להיות נכון, אם הוא אמיתי אני חשוב כמת.
ריצ'רד הנהן בראשו, באדישות הבלתי נדלית שלו, והסיט מפניו את שיערו הפרוע ממילא.
"תמיד שיעשעו אותי המוסדות הפסיכיאטריים האלה. הם כולאים כאן אנשים אומללים. חלקם טוענים שיש להם כוחות על. חלקם בטוחים שהם נרדפים. אחרים טוענים שהם מסוגלים לתקשר עם חוצנים, או אפילו עם אלוהים. ומה החברה עושה עם האנשים הללו? מחזיקה אותם כאן, במקום החשוך הזה. מונעת מהם להמשיך בחייהם רק בגלל שסביר יותר שהם טועים, שאין שום חייזרים, שזה הכל קולות בראש שלהם, שאינם יכולים לעוף. חלקם אפילו חורגים מסמכותם וטוענים כנגד קיומו של אלוהים. אבל אף פעם לא שגית לחשוב אולי, שלמעשה אותה מטורפים צודקים?"
הוא רכן כעת לכיווני, התכווצתי בפחד.
"ייתכן שאולי אתה היחיד שרואה אותי בגלל שאתה היחיד שנגלתי אליו, אבל הרופאים מניחים כי זה לא סביר שאתה תהייה היחיד שיבחין באדם הקיים במציאות, ולכן הם קשרו אותך והניחו אותך פה. וכל זאת, אתה לא באמת מאמין להם, נכון? אתה מאמין, במעין זינוק קטן של אמונה, שאני אכן רב-אומן במעשיי, ואכן בחרתי לרדוף אותך, ואכן אין איש מלבדך, מאז יום ביום מותי, שמאמין כי אני חי". הוא חזר ונשען אחורנית, ושיחק עם נצרת האקדח בידו. "למרות שאני תוהה מה יותר נורא. להיות נרדף באמת על ידי מישהו? כי אז הוא באמת מסוגל לפגוע בך, אולי אפילו להרוג אותך. או שמא עדיף להיות נרדף על ידי חלק נסתר באישיותך, ואז אין לך לאן לברוח. אפילו לא לבית משוגעים".לא חדלתי מלהביט בנצרתו הנעה הנה והנה. נצור. חמוש. נצור. חמוש.
"מה אתה רוצה ממני?", שאלתי, צרוד מפחד.
"לדבר איתך, פרנק. אתה הנפש היחידה בעולם שבאמת מבינה אותי, שבאמת אוהבת אותי. אתה שלא משנה כמה שסעתי את חייו וכמה צער גרמתי לא - אתה לעולם לא הסכמת להרוג אותי. אתה נפש טהורה באמת פרנק, אם אחרי הכל עוד נותרה בך סלחנות"
"תן לי את האקדח", אמרתי לו, מתפרע בתוך בגדיי, "אני מוכן להרוג אותך עכשיו! כן, אני בשל לזה". רק תמות. העיקר שתמות ותעזוב אותי.
"פרנק... ההצעה כבר לא תקפה"
חדלתי מלהתנועע.
"מצאתי דרך אמיתית לעבור מן העולם. כבר אינני זקוק לשנאה טהורה שתביא למותי, מצאתי משהו אחר", אמר ואז הוא חייך. חרדה פשטה בי לנוכח המראה, ריצ'רד לעולם לא מחייך. היה גם משהו לא תקין בחיוך הזה, משובש איכשהו, זהו אינו חיוך של שמחה או שביעות רצון.
"שמת לב את מי כולם זוכרים משיעורי היסטוריה? זה אף פעם לא את הגיבורים. האם זכור לך איך קראו למי שהנהיג את הפלישה לאירופה במלחמת העולם השנייה? האם אתה ידע דבר על מהטאמה גנדי, מלבד שמו? כולם נצורים במקום מסויים בדפי ההיסטוריה, אבל הם לא נוכחים בתודעה של החברה האנושית"
הוא עדיין שיחק בנצרה. טיק. טיק. טיק. טיק. נצור. חמוש. נצור. חמוש. חי. מת. חי. מת.
"לא כן בנוגע לנבלים. אתה יודע כמה אנשים סקרניים בנוגע לחייו של היטלר? של סטאלין? של מארק דיוויד צ'אפמן? ספרים שלמים נכתבו אודות קורותיהם. פסיכולוגים והסטוריונים חברו יחדיו לנתח את מבנה אישיותם, את מניעיהם, את צורת חשיבתם. 'התפסן בשדה השיפון' זכה להצלחה מסחררת, לאחר שהתוודה מארק שהוא רצח את ג'ון לנון בעקבות קריאת הספר, ציוריו של אדולף מנעוריו הופכים לתצוגות אומנות מצליחות - בואו כולם וראו איך פועל מוחו של רוצח המונים. זה מה שמרתק את כולם, זה מה שכולם אוהבים"
הוא חדל מלשחק בנצרה, היא נותרה על 'נצור'.
"אתה מבין את הפרדוקס? החטאים שלהם הקנו להם חיי נצח. העולם לא שוכח את מביאי האסונות, והוא גומל להם בהנצחת זכרם. מדהים לכמה תהילה זוכים אותם האנשים, שכל אדם יישבע בפניך כי אינם ראויים להיזכר. כך אני הולך למות פראנק. אני הולך להיזכר לנצח כאדם שהביא את האסון הנורא ההוא. וכך פרנק, לא רק אתה תשנא אותי, אלא כולם ישנאו אותי. ישנאו ויעריצו. אני אעזוב את העולם הזה ואותיר ירושה של חורבן וסבל - וכך, דרך המוות אמצא משמעות"
הוא לא חדל מלהביט בי כשדיבר. עיניו נוצצות, כאילו רק חיכה שאריע לו.
"אתה מטורף", מלמלתי.
הוא קם בכזו מהירות שכיסאו נפל, והוא קרב אליי כשצעק. "טירוף הוא עניין סובייקטיבי! שלא ניתן להוכיח או להפריך, רק להגדיר", הצטנפתי לתוך עצמי בבהלה כשהתקרב, וכעת הוא רכן מעליי ולא היה לאן לברוח, "ואני מגדיר כי אינני מטורף".
"ריצ'רד, אני מתחנן, אל תפגע בי", בכיתי מתוך תנוחתי חסרת המוצא, "אני רק רוצה להירקב כאן בשקט. לישון ולא לקום. אל תפגע בי"
צללים קודרים הסתירו את פניו הזקנות חרושות הקמטים, כשהוא הוציא את אחד המזרקים שלו.
"זה בדיוק מה שהתכוונתי לעשות". הוא קירב אלי את המזרק ואני התחלתי להיאבק בו, אבל ידי הכבולות לא אפשרו לי הרבה.
"לא זה ריצ'רד! לא התכוונתי לזה! הנה, התפקחתי, אני כבר לא רוצה לישון. להיות ער. כן. ריצ'רד אל! תעזוב אותי! אל!"
דחפתי אותו מעליי ולפחות חצי מהחומר המרדים התיז לי על הפרצוף, אבל אז הוא תפס אותי חזק יותר, וריתק את ראשי לרצפה בזמן שהוא הזריק לי את מה שנשאר, היישר לתוך צווארי, ולפני שהספקתי לצרוח הכל נהייה שחור.
התעוררתי והרגשתי חנוק. אורות ריצדו על תקרת התא שלי. השתעלתי כמה פעמים, ריח עשן חנק אותי. משהו בוער. התרוממתי על ישבני וראיתי את דלת התא פתוחה, ואש תופת משתוללת בחוץ במסדרון. זה ריצ'רד. הוא חשב לקבור אותי תחת המבנה הבוער. הוא לא יכל להרוג אותי באופן אלים, אני יותר מדי יקר לו. נגמר לו רוב החומר המרדים שהיה אמור להרדים אותי לנצח, אז הוא ניסה לשרוף את הבניין יחד איתי. אבל לא נרדמתי למספיק זמן עד שהלהבות הגיעו אליי. ידעתי שזה נכון, ידעתי כי הכרתי כל כך טוב את המוח המטורף שלו.
קמתי על רגליי ונדחקתי החוצה מתאי. המסדרון היה רותח, וכל התאים בו היו פתוחים, ריצ'רד שחרר את כולם כנראה, לפני שפנה להצית את בית השמוגעים כולו. התחלתי לרוץ, בחליפת הרסן, בין להבות משתוללות. אני חייב לצאת מכאן בחיים, אחרת לא יהיה מי שיעצור את ריצ'רד להמית את לווייתו ההרסנית על כולנו...
למה זמן זה דבר שזז כל הזמן?
הם הניחו אותי בתא, כבול בחליפת המשוגעים. לקחו לי שעתיים לפני שנרגעתי והצלחתי להירדם.
כשהתעוררתי היה חשוך מן הרגיל. מישהו כיבה את מנורת התקרה הכלואה בסורגים. התגלגלתי בתאי המרופד וקראתי לאחד המטפלים. אבל אין קול ואין עונה, רק איזשהו רחש מבין הצללים. הזדקפתי מיד. זה הוא. ידעתי מיד שזה הוא. זה לא יכול להיות אף אחד אחר מלבדו. נצמדתי לקיר המרופד ופקחתי את עיניי בחוזקה עד שהאפלה נכנעה להן והבחנתי בו לבסוף.
"לא!", צעקתי, "לא! לא! לא! לא! לא! לא!". הוא הביא לעצמו כיסה, הבן זונה, וצפה בי בזמן שישנתי. שיערו הזקן כמעט בוהק בחדר החשוך, וכפפותיו השחורות החזיק אקדח. צעקתי למטפלים, זעקתי לשומרים, התחננתי והתחננתי למושיע עד שהתחלתי לבכות.
"הם מתים, פרנק", דיבר ריצ'רד, בקולו הזקן והמאופק. "הרגתי אותם", הוסיף בלי שמץ של רגש.
"אתה לא אמיתי", צעקתי עליו,פיתלתי את גופי וגפיי לכל עבר, אני מוכרח להשתחרר מהחליפה הזו.
ריצ'רד הרים גבה, כאילו מופתע, "זה מה שהם סיפרו לך?".
"כן! אתה בדיה. הזיה של הדמיון הסורר שלי". זה חייב להיות נכון, אם הוא אמיתי אני חשוב כמת.
ריצ'רד הנהן בראשו, באדישות הבלתי נדלית שלו, והסיט מפניו את שיערו הפרוע ממילא.
"תמיד שיעשעו אותי המוסדות הפסיכיאטריים האלה. הם כולאים כאן אנשים אומללים. חלקם טוענים שיש להם כוחות על. חלקם בטוחים שהם נרדפים. אחרים טוענים שהם מסוגלים לתקשר עם חוצנים, או אפילו עם אלוהים. ומה החברה עושה עם האנשים הללו? מחזיקה אותם כאן, במקום החשוך הזה. מונעת מהם להמשיך בחייהם רק בגלל שסביר יותר שהם טועים, שאין שום חייזרים, שזה הכל קולות בראש שלהם, שאינם יכולים לעוף. חלקם אפילו חורגים מסמכותם וטוענים כנגד קיומו של אלוהים. אבל אף פעם לא שגית לחשוב אולי, שלמעשה אותה מטורפים צודקים?"
הוא רכן כעת לכיווני, התכווצתי בפחד.
"ייתכן שאולי אתה היחיד שרואה אותי בגלל שאתה היחיד שנגלתי אליו, אבל הרופאים מניחים כי זה לא סביר שאתה תהייה היחיד שיבחין באדם הקיים במציאות, ולכן הם קשרו אותך והניחו אותך פה. וכל זאת, אתה לא באמת מאמין להם, נכון? אתה מאמין, במעין זינוק קטן של אמונה, שאני אכן רב-אומן במעשיי, ואכן בחרתי לרדוף אותך, ואכן אין איש מלבדך, מאז יום ביום מותי, שמאמין כי אני חי". הוא חזר ונשען אחורנית, ושיחק עם נצרת האקדח בידו. "למרות שאני תוהה מה יותר נורא. להיות נרדף באמת על ידי מישהו? כי אז הוא באמת מסוגל לפגוע בך, אולי אפילו להרוג אותך. או שמא עדיף להיות נרדף על ידי חלק נסתר באישיותך, ואז אין לך לאן לברוח. אפילו לא לבית משוגעים".לא חדלתי מלהביט בנצרתו הנעה הנה והנה. נצור. חמוש. נצור. חמוש.
"מה אתה רוצה ממני?", שאלתי, צרוד מפחד.
"לדבר איתך, פרנק. אתה הנפש היחידה בעולם שבאמת מבינה אותי, שבאמת אוהבת אותי. אתה שלא משנה כמה שסעתי את חייו וכמה צער גרמתי לא - אתה לעולם לא הסכמת להרוג אותי. אתה נפש טהורה באמת פרנק, אם אחרי הכל עוד נותרה בך סלחנות"
"תן לי את האקדח", אמרתי לו, מתפרע בתוך בגדיי, "אני מוכן להרוג אותך עכשיו! כן, אני בשל לזה". רק תמות. העיקר שתמות ותעזוב אותי.
"פרנק... ההצעה כבר לא תקפה"
חדלתי מלהתנועע.
"מצאתי דרך אמיתית לעבור מן העולם. כבר אינני זקוק לשנאה טהורה שתביא למותי, מצאתי משהו אחר", אמר ואז הוא חייך. חרדה פשטה בי לנוכח המראה, ריצ'רד לעולם לא מחייך. היה גם משהו לא תקין בחיוך הזה, משובש איכשהו, זהו אינו חיוך של שמחה או שביעות רצון.
"שמת לב את מי כולם זוכרים משיעורי היסטוריה? זה אף פעם לא את הגיבורים. האם זכור לך איך קראו למי שהנהיג את הפלישה לאירופה במלחמת העולם השנייה? האם אתה ידע דבר על מהטאמה גנדי, מלבד שמו? כולם נצורים במקום מסויים בדפי ההיסטוריה, אבל הם לא נוכחים בתודעה של החברה האנושית"
הוא עדיין שיחק בנצרה. טיק. טיק. טיק. טיק. נצור. חמוש. נצור. חמוש. חי. מת. חי. מת.
"לא כן בנוגע לנבלים. אתה יודע כמה אנשים סקרניים בנוגע לחייו של היטלר? של סטאלין? של מארק דיוויד צ'אפמן? ספרים שלמים נכתבו אודות קורותיהם. פסיכולוגים והסטוריונים חברו יחדיו לנתח את מבנה אישיותם, את מניעיהם, את צורת חשיבתם. 'התפסן בשדה השיפון' זכה להצלחה מסחררת, לאחר שהתוודה מארק שהוא רצח את ג'ון לנון בעקבות קריאת הספר, ציוריו של אדולף מנעוריו הופכים לתצוגות אומנות מצליחות - בואו כולם וראו איך פועל מוחו של רוצח המונים. זה מה שמרתק את כולם, זה מה שכולם אוהבים"
הוא חדל מלשחק בנצרה, היא נותרה על 'נצור'.
"אתה מבין את הפרדוקס? החטאים שלהם הקנו להם חיי נצח. העולם לא שוכח את מביאי האסונות, והוא גומל להם בהנצחת זכרם. מדהים לכמה תהילה זוכים אותם האנשים, שכל אדם יישבע בפניך כי אינם ראויים להיזכר. כך אני הולך למות פראנק. אני הולך להיזכר לנצח כאדם שהביא את האסון הנורא ההוא. וכך פרנק, לא רק אתה תשנא אותי, אלא כולם ישנאו אותי. ישנאו ויעריצו. אני אעזוב את העולם הזה ואותיר ירושה של חורבן וסבל - וכך, דרך המוות אמצא משמעות"
הוא לא חדל מלהביט בי כשדיבר. עיניו נוצצות, כאילו רק חיכה שאריע לו.
"אתה מטורף", מלמלתי.
הוא קם בכזו מהירות שכיסאו נפל, והוא קרב אליי כשצעק. "טירוף הוא עניין סובייקטיבי! שלא ניתן להוכיח או להפריך, רק להגדיר", הצטנפתי לתוך עצמי בבהלה כשהתקרב, וכעת הוא רכן מעליי ולא היה לאן לברוח, "ואני מגדיר כי אינני מטורף".
"ריצ'רד, אני מתחנן, אל תפגע בי", בכיתי מתוך תנוחתי חסרת המוצא, "אני רק רוצה להירקב כאן בשקט. לישון ולא לקום. אל תפגע בי"
צללים קודרים הסתירו את פניו הזקנות חרושות הקמטים, כשהוא הוציא את אחד המזרקים שלו.
"זה בדיוק מה שהתכוונתי לעשות". הוא קירב אלי את המזרק ואני התחלתי להיאבק בו, אבל ידי הכבולות לא אפשרו לי הרבה.
"לא זה ריצ'רד! לא התכוונתי לזה! הנה, התפקחתי, אני כבר לא רוצה לישון. להיות ער. כן. ריצ'רד אל! תעזוב אותי! אל!"
דחפתי אותו מעליי ולפחות חצי מהחומר המרדים התיז לי על הפרצוף, אבל אז הוא תפס אותי חזק יותר, וריתק את ראשי לרצפה בזמן שהוא הזריק לי את מה שנשאר, היישר לתוך צווארי, ולפני שהספקתי לצרוח הכל נהייה שחור.
התעוררתי והרגשתי חנוק. אורות ריצדו על תקרת התא שלי. השתעלתי כמה פעמים, ריח עשן חנק אותי. משהו בוער. התרוממתי על ישבני וראיתי את דלת התא פתוחה, ואש תופת משתוללת בחוץ במסדרון. זה ריצ'רד. הוא חשב לקבור אותי תחת המבנה הבוער. הוא לא יכל להרוג אותי באופן אלים, אני יותר מדי יקר לו. נגמר לו רוב החומר המרדים שהיה אמור להרדים אותי לנצח, אז הוא ניסה לשרוף את הבניין יחד איתי. אבל לא נרדמתי למספיק זמן עד שהלהבות הגיעו אליי. ידעתי שזה נכון, ידעתי כי הכרתי כל כך טוב את המוח המטורף שלו.
קמתי על רגליי ונדחקתי החוצה מתאי. המסדרון היה רותח, וכל התאים בו היו פתוחים, ריצ'רד שחרר את כולם כנראה, לפני שפנה להצית את בית השמוגעים כולו. התחלתי לרוץ, בחליפת הרסן, בין להבות משתוללות. אני חייב לצאת מכאן בחיים, אחרת לא יהיה מי שיעצור את ריצ'רד להמית את לווייתו ההרסנית על כולנו...
הקטע הזה הוא אמור יחסית לבוא בסופו של סיפור, סוג של יריית פתיחה לאקט האחרון, כך שהשאלה היא מה יכול להוביל לסיטואציה, ופחות מה יכול לצאת ממנה.
כיוון אחד הוא שריצ'רד הוא בן אדם רגיל ואובדני בצורה חולנית, ואז הסיפור הוא בכלל לא סיפור פנטזייה, אלא סיפור רגיל עם אווירה אקזיסטנציאליסטית אלימה במיוחד. (למרות שאם תשאלו אותי, כל סיפור על מטורפים הוא שווה ערך לסיפור פנטזיה - בשניהם לוקחים את ההיגיון הטבעי, ומשבשים אותו במידה הנכונה)
כיוון שני הוא שריצ'רד הוא סוג של אל שמבקש למות, מה שטיפה בעייתי בהיותו בן-אלמוות. במקרה כזה הסיפור אכן נהייה פנטזיה, ואפשר להוסיף לו כל מני קטעים מגניבים של תיאולוגיה היפוטתית, אבל אז הוא קצת מאבד מהעניין של תהייות קיומיות, וגם יוצר מלא בעיות בעלילה כמו - למה הוא צריך את פרנק בשביל זה? ובכללי זה נהייה בכלל סיפור שונה לחלוטין.
כך או כך - איזה כיף זה מטורפים?
פסקה
"אני קוראת לך ה-אימא, תני לכוח שלך להאיר לנו את הדרך..." אמרה גאיה והטילה עוד קצת מהאבקה שבשקית שהחזיקה אל תוך המדורה. המדורה פלטה בתגובה ענן עשן ולריח שעמד באוויר הצטרף עוד מימד, משהו בין פלסטיק שרוף לבדיל מרותך. התחלתי להשתעל. גאיה הסתכלה עליי כאילו בדאגה אבל אני ידעתי שלא באמת אכפת לה. היא הייתה מעדיפה שאיחנק בשקט ולא אפריע לטקס המטופש שלה.
"את בסדר?" היא שאלה.
"אני בסדר גאיה." אמרתי, מדגישה את השם שלה, אולי ככה היא תבין שעליי היא לא יכולה לעבוד, שחיפשתי בגוגל ושאני יודעת שעד לפני שנה קראו לה בכלל יוליה. המשכתי להשתעל אבל גאיה כברהמשיכה לקרוא ל-אימא. נועה לא הסתובבה אליי אפילו.
 
"אני קוראת לך ה-אימא, תני לכוח שלך להאיר לנו את הדרך..." אמרה גאיה והטילה עוד קצת מהאבקה שבשקית שהחזיקה אל תוך המדורה. המדורה פלטה בתגובה ענן עשן ולריח שעמד באוויר הצטרף עוד מימד, משהו בין פלסטיק שרוף לבדיל מרותך. התחלתי להשתעל. גאיה הסתכלה עליי כאילו בדאגה אבל אני ידעתי שלא באמת אכפת לה. היא הייתה מעדיפה שאיחנק בשקט ולא אפריע לטקס המטופש שלה.
"את בסדר?" היא שאלה.
"אני בסדר גאיה." אמרתי, מדגישה את השם שלה, אולי ככה היא תבין שעליי היא לא יכולה לעבוד, שחיפשתי בגוגל ושאני יודעת שעד לפני שנה קראו לה בכלל יוליה. המשכתי להשתעל אבל גאיה כברהמשיכה לקרוא ל-אימא. נועה לא הסתובבה אליי אפילו.
 
עוץליגוץלי
New member
יתכן ששגיתי, יתכן שלא.
הבה נמתין לאצה או לסנאית, בכליהן הקסומים (תגידו, ההולצהנגר עדיין קיים?) הן יכולות לפרק פתילי הודעות, ולשזור אותם מחדש
כפי שגלורי כתבה, שמתי לב שבהתחלה היה פתיל נפרד לכל יום, ולכן הנחתי שזה הנוהל.
הבה נמתין לאצה או לסנאית, בכליהן הקסומים (תגידו, ההולצהנגר עדיין קיים?) הן יכולות לפרק פתילי הודעות, ולשזור אותם מחדש
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.