טוב נו. אם את מתעקשת.
התיישבתי במיטה.
אני לא יודעת מה זה היה שהעיר אותי, ואומרים שאם אתה לא יודע ברגע הראשון לא תדע לעולם, אבל רב האנשים
עדיין מחפשים בכל מקרה. מצחיק, לא? השעון תקתק בשקט על השידה, הקיר היה אפוף צללים נעים שהטילו ענפי
העץ מחוץ לחלון. חשוך, אבל לא חשוך מדי בשבילי. תמיד הייתה לי ראיית לילה טובה. הצללים משכו אותי, היה משהו
מהפנט בתנועה שלהם על הקיר, משהו שמשך את עיני בחזרה אליהם בכל פעם שזזתי. חשתי צורך עז להצליף בזנבי,
כמו שטומיקו עושה כשהוא אורב למשהו קטן וחסר ישע. משהו חבט במזרון מאחורי.
אני בטוחה שקפצתי לגובה של לפחות שני מטרים באוויר מרוב הפתעה, ונחתתי על הרגליים, כל הארבע, סמורה כולי.
רגע- מה?
אל תאשימו אותי. אף פעם לא הייתי בשיא החדות המחשבתית שלי כשהעירו אותי משינה באמצע הלילה.
ובכל זאת, אתם חייבים להודות שארבע רגליים וזנב הם דברים שקשה לעכל בשלוש בלילה. אני די בטוחה
שהסתובבתי סביב עצמי בצורה מגוכחת לחלוטין במשך כדקה לפחות, בניסיון עקר לתפוס את הזנב שלי כדי להוכיח
לעצמי שהוא אמיתי. כמובן שלא הצלחתי. נדרש ניסיון כדי לתפוס את זנב. אפילו חתולים מבטן ומלידה מתקשים בזה
ולי היה וותק של בערך ארבע דקות שידעתי עליהן בתחום. כשנואשתי מהעניין התיישבתי על אחורי וצרחתי.
טוב, ניסיתי לצרוח. מה שיצא מהגרון שלי נשמע כמו חתול אומלל שהשאירו אותו בחוץ בגשם.
"אכפת לך להיות בשקט, בבקשה?"
בפעם השנייה בחמש דקות מצאתי את עצמי ממריאה לגובה נכבד מרוב בהלה, ואני רוצה להגיד לכם ששיער סמור זו
לא הרגשה טובה. קצת כמו החשמל הסטטי המעצבן הזה שחוטפים ממנו זרם ביום קיץ חם. נחתתי קמורה וסמורה
בחזרה על המיטה, המיטה שלי שפתאום הייתה מאוד גדולה ביחס אלי. איכשהו הצלחתי גם להסתובב. גם כחתול-
אממ, חתולה, לא הצלחתי לפענח איך חתולים עושים את זה. זה פשוט קרה.
בכל מקרה, עמדתי שם, נועצת עיניים בזוג עיניים צהובות זוהרות. ואז הבנתי על מה אני מסתכלת.
"טומיקו! אידיוט אחד, הפחדת אותי למוות!" התלוננתי ועיוויתי את האף כשהתלונה הפכה ליללה. העיניים מצמצו
באיטיות.
"את עדיין עושה המון רעש. זה באמת לא מקובל. לא מעורב בעניין אוכל ולא ריב, אין שום צורך לצעוק. את תעירי את
האנשים," הוא הסביר בשלווה. הוא הסביר! אני עומדת על המיטה עם ארבע רגליים וזנב ושפם לעזאזל, והחתול שלי
מרצה לי על נימוסים חתוליים! מי לעזאזל כותב פה את התסריט? אני גמרתי עם ההפקה הזאת!
בשלב הזה אני חושבת שדי איבדתי את זה. אם אני זוכרת נכון, ביליתי כמה דקות ביללות קורעות לב ובלעיסת כפתי
השמאלית. לאט לאט הלעיסה הפכה לליקוק. להפתעתי פעולת הניקיון הרגיעה אותי מאוד. בלי לשים לב מצאתי את
עצמי מנקה מאחורי אוזן אחת ואז מאחורי השנייה, עד שנרגעתי מספיק כדי לדבר שוב.
"טומיקו, אתה יודע מי אני, נכון?" שאלתי. הוא פקח עלי עין עצלה.
"נרגעת? כן, ברור שאני יודע. אני חתול," הוא ענה באדישות טיפוסית.
"נו?"
"נו מה?"
"מי אני?"
"את זנב ארוך."
"הא?"
"את זנב ארוך. זאת שתמיד מביאה את האוכל הנכון ואת הריבועים הקטנים שאני אוהב, וסלמון מהמקרר. זאת שנותנת
לי לכרסם את הכפה שלה ולישון במרבץ שלה. כמובן שאת חתולה עכשיו, אז דברים קצת השתנו." הוא מצמץ לעברי
באיטיות, במבט המרוצה שלו. התחשק לי לגרד מאחורי האוזן שלו, אבל זאת בעיה בלי אצבעות. כשחשבתי על זה,
באמת עשיתי את כל הדברים שהוא הזכיר, אבל לא חשבתי שכך הוא מגדיר אנשים.
"טומיקו- איך הפכתי לחתולה?" שאלתי. בלי לשים לב, התחלתי ללקק שוב כפה. אני מניחה שהייתי צריכה להיות יותר
מוטרדת מהעובדה הזו אבל אין לכם מושג כמה זה מרגיע.
"תמיד היית חתולה," הוא ענה. הורדתי את הכפה אל הסדין ותקעתי בו מבט.
"על מה אתה מדבר? עד שהלכתי לישון לא היו לי ארבע רגליים וזנב, טומיקו! ובטח שלא הייתה לי פרווה! בטח שלא-
טריקולורית. למה לעזאזל טריקולורית?" עכשיו כששמתי לב לזה הסתובבתי ובחנתי את הפרווה שעל הגב שלי באופן
מדוקדק יותר. היא הייתה ערבוביה של שחור, ג'ינג'י ולבן. "אם כבר חתולה, לא יכולתי לפחות להפוך לחתולה יפה?"
התלוננתי.
"אני חושב שהפרווה שלך בדיוק מתאימה," טומיקו ענה. צמצמתי עליו מבט.
"אם אתה קופץ עלי אני קורעת את האוזניים שלך. אני מזהירה אותך. אני אולי נראית כמו חתולה אבל עד כאן,"
הזהרתי אותו. הוא מצמץ והפנה את ראשו, מלקק כפה בארשת של חוסר אכפתיות.
"לא חשבתי על זה אפילו," הוא התגונן.
"אתה שוכח שאני מכירה אותך. מי לוקח אותך לווטרינר כל פעם אחרי שאתה חוטף נשיכות כי רדפת אחרי חתולות?"
הזכרתי לו.
"אני מעדיף לא לדבר על זה," הוא התעקש.
"בסדר, בוא נדבר על משהו אחר. איך לעזאזל הפכתי מאדם לחתול?"
