מבצע פסקה ביום - מאוחד!
- פותח הנושא אלודאה
- פורסם בתאריך
באיחור קל, אבל אף אחד לא שם לב אז...
הכל חושך. אין דבר חוץ מהחושך. שום צליל, שום מראה. אני מתגלגל ונהפך בחושך, אבל אין לאן, אני כולי החושך, אינני יכול להתגלגל בתוך עצמי. אבל אני רוצה, לזוז, לנוע, לפעול. אז אני מפריד את עצמי מהחושך. עכשיו יש חושך שהוא אני וחושך שאינו אני. אני מרחף ומתהפך בחושך. כן, ככה טוב. אבל עכשיו אני רואה שאי אפשר להבדיל ביני ובין החושך, צריך לשנות אותו. צריך שאני אהיה קיים בנפרד ממנו לגמריי. אז הפכתי את החושך למשהו שונה לגמריי. אז בנפץ אחד גדול, כזה שטלטל את המציאות כולה, הפכתי את הכל מלבדי לאור.
ויהי אור.
אור זה טוב. אני מתגלגל ונע באור. לא, זה לא טוב, חסר משהו. לאן אני מביט? זהו המרום או התחתית? זה שניהם. אי אפשר ככה, צריך להפריד ביניהם. אז בצעתי את הכל לשניים. חלק אחד היה למעלה, וחלק שני למטה. אבל שוב, לא היה אפשר להפריד ביניהם.
אז שיניתי גם אותם.
את הלמעלה הפכתי לחומר קל שמרחף מעל הכל, ואת הלמטה הפכתי למשהו נוטף, שזורם ומזדחל ומתערבל. אבל עדיין היה חסר משהו, אז שמתי גם משהו ביניהם, שיהיה לא למעלה ולא למטה, אלא מפריד בין השניים. עכשיו שוב אי אפשר להבדיל, אז נתתי למעלה צבע, ונתתי למטה אותו צבע, כך שיהיה אפשר להבדיל בין שניהם ובין מה שביניהם.
הנחתי לעצמי לשקוע למטה, אך לא מצאתי היכן לנוח ולשקוט. הלמטה התערבל ונע ללא נחת. אז הלמתי בו והוא נסוג, ומתוך הלא-כלום שנגלה יצקתי קרקע יציבה, ונתתי בה צבע אחר, להפרידה. שקט עכשיו. נשכבתי ושמעתי את הגלים מתנפצים על הקרקע. שמעתי את השמים גוהרים ממעל.שמעתי את הכל בעצם. כי הייתי הכל. גם הצללים ששמעתי, היו כאלה שאני יצרתי באין-משים. למה עשיתי זאת? אין לי תשובה.
אני קם ממשכבי ומבין כי להכל יש צורה חוץ מלי. אז אני מתרומם ומגבש לי גוף. אבל איך הוא יראה? בעצם אני יודע איך הוא יראה. יש תמונה המרחפת בדמיוני. זו תמונה של משהו, בשם ילד. אני הופך לדבר הזה, ופתאום יש לי משקל ואני נופל ארצה. פתאום אני צריך לנוע ולהרים את עצמי, ולא די במחשבה. אני קם ונישא מעל עצמי. זה מוחלט עכשיו, אני חושב. יש לגוף שלי גבולות משלו, אני כבר לא חלק מהכל.
הכל נראה לא מרוצה מזה. השמים התפתלו, הים שאג. אז הכתי בידי והקרקע תפחה וצמחה ממני והלאה, וכל הים התקבץ למקום אחד.
אחרי שלמטה נכשל גם למעלה החל להתמרד, הכחול החל לנטוף מטה, והחושך שב אליו. איני יכול לגעת בו. אני קטן מדי. אז הנפתי את ידיי וקבעתי ברקיע שני מאורות, אחד צהוב וחזק, והשני לבן וחלש, כדי להבדיל ביניהם, והם גירשו את החושך ושמרו שהרקיע לא ימרוד שנית.
אחרי זה הלכתי על העולם שלי. כבר לא הייתי חלק ממנו, אבל הוא כן היה שלי. במהרה מאסתי בכל מה שראיתי. הכל אותם צבעים, הכל אותן צורות. משהו בתוכי קמה ליותר. אבל מה? אילו דברים? אני יודע בעצם אילו דברים. אותו הילד בראשי מתאר תחושות של נחת מאין-כמותו. אני מציית לו. רגליי מתחילות לזרוע שדות ירוקים בכל צעד, ומבטי מעלה ומוריד את הקרקע, יוצר הרים ומצוקים, עמקים ונקיקים, מחילות ונחלים. אבל זה לא זה, זה עדיין לא בדיוק זה. אני חובט בקרקע באגרופי והארץ נאנחת ומוציאה מתוכה ובוכה יערות. הם יוצאים מן הנחלים והנקיקים, נערמים מעל גדות העמקים, גולשים במישורים ומטפסים על ההרים. עצים גבוהים ומרשימים, שדות עשב בצבעי ירוק רך, ועולמי נצבע בשלל צבעים. צבעים משונים, מוכרים, אך אינני זוכר מהיכן. צבעי ירוק רך, וירוק בהיר, עשבים בצבע כחול עמוק, ענפים לבנים, גבעות אדומות, וחומות, ולבנות וחיוורות. יערות טורקיז, ועצים עם ענפי להבה. כל כך יפה, כל כך מרשים.
המראה מנחם אותי.
אני מהלך בעולמי החדש והמהודר ומטפס מעלה אל ההר הגבוה ביותר. כשאני בראשו אני מבין שהוא לא מספיק גבוהה ופוקד עליו לטפס מעלה, עד שינשק לרקיע. עכשיו אני רואה את כל העולם שלי, והוא יפה כל כך. הים מסתחרר סביב הארץ, היא כולה משתרעת לרגליי, והמאור הגדול נח לו מעל פני המים, מטיל צלליות אדומות על היערות היפים שלי. הכל נראה כאילו הוא... בוער.
"לא"
אני קורא בפחד ומאיץ במאור הגדול עד שהוא שוקע, והארץ נראית שלמה שוב. אבל זה לא משנה, המראה נחקק לי בזיכרון, איך שכל היופי שיצרתי חרב בלי ששמתי לב. המחשבה טלטלה את כל הקיום שלי, גופי הגשמי רטט וכשל, וכאב נורא ומזעזע פרץ את שכר עיניי.
בכיתי, ובכיתי עוד, והרגשתי בודד.
לא רציתי שכל העולם שלי יחרב, פחדתי מזה מאוד. אבל למה? אני היחיד שכאן. כל זה הוא מעשה כפיי, ממי יש לי לפחד?
אבל משהו בתוכי כאילו התעקש - המקום הזה זקוק להגנה.
אז נשפתי מבין שפתיי והופיעו ציפורים שחגו מעל הכל, והשקיפו ממרום, ואז קראתי בשמות מוזרים, וכל שם יצר חיה אחרת. קראתי חזירים, וסנאים, זאבים ונחשים, דבורים ויונים, צפרגעים ונמלים, אריות וסוסים, לטאות ופילים. לא הצלחתי להפסיק לחשוב על עוד חיות, שונות ומשונות, שישוטתו בעולם שלי ויגנו עליו, ויזהירו אותי כשמשהו רע קורה בו. הם יהיו לי כמו עיניים, כן.
חשבתי על כל כך הרבה חיות, עד שסיימתי למנות את כולן חלף המאור הגדול פעמיים ברקיע.
עשיו זה מושלם.
אני פוסע בעולמי היפה והמוגן. נהנה ממראה הצמחים, מחברת החיות, מטעמם של הפירות שאני עצמי בראתי. ואני שלוו.
אבל מה זה? אני רואה כאן משהו מוזר. אני לא תכננתי את זה. מאין זה הגיע? הוא שכב שם על הרצפה, חיות הבריאה מתרחקות ממנו. הוא מקורבל בתוך עצמו, ישן. זה ילד. כמוני, אבל שונה. לא יכול להיות שהוא כמוני לחלוטין, אני הייתי הכל לפני שהיה כאן משהו.
הוא מתעורר. הוא מפהק ומשפשף את עיניו ומחייך אליי. הוא מכיר אותי, ואז אני יודע שגם אני מכיר אותו. אבל מאיפה?
"אֶלִי", הוא אומר ומגיש לי את ידו.
אני לוחץ אותה, מבלי לדעת למה.
הוא מסתכל סביבו. "אתה עשית את כל זה?"
אני מהנהן.
"זה מקסים", הוא אומר.
"איך הופעת כאן?", אני שואל.
"אני כאן כי אתה רצית אותי", אומר הוא, "כדי שיהיה לך עם מי לשחק".אני חושב ומבין שזה נכון. החיות היו נעימות אליי, אבל הן לא היו כמוני, לא באמת. הילד הזה, הוא כמוני.
"במה אתה רוצה לשחק?", הוא שואל.
אני מסתכל מסביב, ואומר, "מי עף יותר טוב", ואז אני ניתק מהקרקע ומרחף באוויר, עולה למעלה מעל לעצים וההרים והכל, כמעט נוגע ברקיע... ואלי משיג אותי ונוגע בו ראשון.
"אני עף יותר טוב ממך", הוא אומר לי, והוא צודק. אני רוצה שהוא יעוף יותר טוב ממני, אני רוצה שהוא יהיה טוב ממני בהכל, כדי שיהיה לי אתגר, אבל רק בקצת, כדי שגם אני אוכל לנצח לפעמים.
אני נהנה לשחק עם אלי. הזמן חולף מהר כשאנחנו ביחד, ואנחנו כל הזמן ביחד. המאורות מתחלפים כל כך הרבה שאני מפסיק לספור. אני ואלי עפים מעל הכל, יוצרים ארצות חדשות, חושבים ביחד על חיות מוזרות, בוראים צבעים של חשבתי עליהם לפני כן, מקימים הרים כבירים ביופיים, וחוצבים ימות שוקקי חיים. עוברים ימים רבים בלי שאנו מבחינים. קולות הצחוק והשעשוע שלנו נשמעים בכל הארץ כקול טפיחת הגלים על החוף - תמידי ורציף.
יום אחד, עם עליית המאור הגדול, אלי קורא לי למשחק מיוחד. במשחק הזה הוא לוקח עכבישים והם טווים לי קורים סביב העיניים. אני לא רואה. אני מפחד.
"אל תדאג, הכל עדיין קיים. זה רק נראה כמו חושך, אבל הוא איננו". אני נרגע ומרשה לו להוליך אותי בעולמנו. הזמן חולף, והוא לא מוכן להגיד לי איפה אנחנו. אחרי עוד זמן הוא מוריד לי את הקורים מהעיניים. אני מתמלא התרגשות לנוכח המראה שלפניי. אנחנו על קצה הארץ, על חוף הים. דרך אבן אפורה מובילה אל תוך הים, עמוק יותר ויותר, ובקצהה אי. סביב האי סרטוני אבן וגשרי אבן לבנה מזדקרים מתוך המים, עדינים אך מאיימים. על האי עצמו ישנו מצע של עשב תכול, וגדלים בו מני צמחים בצבעים מרהיבים כל כך, אני בעצמי לא הייתי בוחר טובים מהם. המאור הגדול על מעט מעל פני המים וגרם לכל האי לזרוח, ולכל הצמחים בו לזהור בחלקיהם הבהירים יותר כאילו כל צמח הוא מאור קטן משל עצמו.
"אתה יצרת את זה?"
הוא מהנהן, "בשבילך. בוא נלך לשם".
מקרוב האי נראה מרהיב כל-כך. שוב אותה התחושה, אין בכוחי להכיל את כל היופי הזה, אני כושל ובוכה. אני מסיים ואלי מרים אותי כל רגליי. "אני שמח שאתה אוהב את זה", הוא אומר ומחבק אותי. אני מחבק אותו חזרה, ושוב התחושה שאני לשאת ואני בוכה שוב.
"למה אתה בוכה?" הוא שואל.
"זה הנועם הזה", אני אומר, "השלווה הזו שחסרה לי כל כך, כאילו הייתה שלי פעם ונלקחה ממני, ובזה המעשה השבת לי אותה. ואני אוהב אותך על כך".
שבנו והתחבקנו. ואז, מבין המציאות, כמו אור מבין סדקיו של מערה אני שומע את זה.
"אריאל!"
אני ניתק מאלי ומסתובב ומביט ולא מבין מהיכן הרעש. אני נוסק לשמיים, אלי אחריי, ואני ורואה אנשים. אנשים אמיתיים. כמוני וכמו אלי, רק מבוגרים יותר. הם מסתובבים בעולם שלי ללא רשותי, הולכים וצועקים ומקימים רעש שאיני אוהב.
"אריאל!"
אבל הרעש הזה מוכר לי מה זו המילה הזו?
הכל חושך. אין דבר חוץ מהחושך. שום צליל, שום מראה. אני מתגלגל ונהפך בחושך, אבל אין לאן, אני כולי החושך, אינני יכול להתגלגל בתוך עצמי. אבל אני רוצה, לזוז, לנוע, לפעול. אז אני מפריד את עצמי מהחושך. עכשיו יש חושך שהוא אני וחושך שאינו אני. אני מרחף ומתהפך בחושך. כן, ככה טוב. אבל עכשיו אני רואה שאי אפשר להבדיל ביני ובין החושך, צריך לשנות אותו. צריך שאני אהיה קיים בנפרד ממנו לגמריי. אז הפכתי את החושך למשהו שונה לגמריי. אז בנפץ אחד גדול, כזה שטלטל את המציאות כולה, הפכתי את הכל מלבדי לאור.
ויהי אור.
אור זה טוב. אני מתגלגל ונע באור. לא, זה לא טוב, חסר משהו. לאן אני מביט? זהו המרום או התחתית? זה שניהם. אי אפשר ככה, צריך להפריד ביניהם. אז בצעתי את הכל לשניים. חלק אחד היה למעלה, וחלק שני למטה. אבל שוב, לא היה אפשר להפריד ביניהם.
אז שיניתי גם אותם.
את הלמעלה הפכתי לחומר קל שמרחף מעל הכל, ואת הלמטה הפכתי למשהו נוטף, שזורם ומזדחל ומתערבל. אבל עדיין היה חסר משהו, אז שמתי גם משהו ביניהם, שיהיה לא למעלה ולא למטה, אלא מפריד בין השניים. עכשיו שוב אי אפשר להבדיל, אז נתתי למעלה צבע, ונתתי למטה אותו צבע, כך שיהיה אפשר להבדיל בין שניהם ובין מה שביניהם.
הנחתי לעצמי לשקוע למטה, אך לא מצאתי היכן לנוח ולשקוט. הלמטה התערבל ונע ללא נחת. אז הלמתי בו והוא נסוג, ומתוך הלא-כלום שנגלה יצקתי קרקע יציבה, ונתתי בה צבע אחר, להפרידה. שקט עכשיו. נשכבתי ושמעתי את הגלים מתנפצים על הקרקע. שמעתי את השמים גוהרים ממעל.שמעתי את הכל בעצם. כי הייתי הכל. גם הצללים ששמעתי, היו כאלה שאני יצרתי באין-משים. למה עשיתי זאת? אין לי תשובה.
אני קם ממשכבי ומבין כי להכל יש צורה חוץ מלי. אז אני מתרומם ומגבש לי גוף. אבל איך הוא יראה? בעצם אני יודע איך הוא יראה. יש תמונה המרחפת בדמיוני. זו תמונה של משהו, בשם ילד. אני הופך לדבר הזה, ופתאום יש לי משקל ואני נופל ארצה. פתאום אני צריך לנוע ולהרים את עצמי, ולא די במחשבה. אני קם ונישא מעל עצמי. זה מוחלט עכשיו, אני חושב. יש לגוף שלי גבולות משלו, אני כבר לא חלק מהכל.
הכל נראה לא מרוצה מזה. השמים התפתלו, הים שאג. אז הכתי בידי והקרקע תפחה וצמחה ממני והלאה, וכל הים התקבץ למקום אחד.
אחרי שלמטה נכשל גם למעלה החל להתמרד, הכחול החל לנטוף מטה, והחושך שב אליו. איני יכול לגעת בו. אני קטן מדי. אז הנפתי את ידיי וקבעתי ברקיע שני מאורות, אחד צהוב וחזק, והשני לבן וחלש, כדי להבדיל ביניהם, והם גירשו את החושך ושמרו שהרקיע לא ימרוד שנית.
אחרי זה הלכתי על העולם שלי. כבר לא הייתי חלק ממנו, אבל הוא כן היה שלי. במהרה מאסתי בכל מה שראיתי. הכל אותם צבעים, הכל אותן צורות. משהו בתוכי קמה ליותר. אבל מה? אילו דברים? אני יודע בעצם אילו דברים. אותו הילד בראשי מתאר תחושות של נחת מאין-כמותו. אני מציית לו. רגליי מתחילות לזרוע שדות ירוקים בכל צעד, ומבטי מעלה ומוריד את הקרקע, יוצר הרים ומצוקים, עמקים ונקיקים, מחילות ונחלים. אבל זה לא זה, זה עדיין לא בדיוק זה. אני חובט בקרקע באגרופי והארץ נאנחת ומוציאה מתוכה ובוכה יערות. הם יוצאים מן הנחלים והנקיקים, נערמים מעל גדות העמקים, גולשים במישורים ומטפסים על ההרים. עצים גבוהים ומרשימים, שדות עשב בצבעי ירוק רך, ועולמי נצבע בשלל צבעים. צבעים משונים, מוכרים, אך אינני זוכר מהיכן. צבעי ירוק רך, וירוק בהיר, עשבים בצבע כחול עמוק, ענפים לבנים, גבעות אדומות, וחומות, ולבנות וחיוורות. יערות טורקיז, ועצים עם ענפי להבה. כל כך יפה, כל כך מרשים.
המראה מנחם אותי.
אני מהלך בעולמי החדש והמהודר ומטפס מעלה אל ההר הגבוה ביותר. כשאני בראשו אני מבין שהוא לא מספיק גבוהה ופוקד עליו לטפס מעלה, עד שינשק לרקיע. עכשיו אני רואה את כל העולם שלי, והוא יפה כל כך. הים מסתחרר סביב הארץ, היא כולה משתרעת לרגליי, והמאור הגדול נח לו מעל פני המים, מטיל צלליות אדומות על היערות היפים שלי. הכל נראה כאילו הוא... בוער.
"לא"
אני קורא בפחד ומאיץ במאור הגדול עד שהוא שוקע, והארץ נראית שלמה שוב. אבל זה לא משנה, המראה נחקק לי בזיכרון, איך שכל היופי שיצרתי חרב בלי ששמתי לב. המחשבה טלטלה את כל הקיום שלי, גופי הגשמי רטט וכשל, וכאב נורא ומזעזע פרץ את שכר עיניי.
בכיתי, ובכיתי עוד, והרגשתי בודד.
לא רציתי שכל העולם שלי יחרב, פחדתי מזה מאוד. אבל למה? אני היחיד שכאן. כל זה הוא מעשה כפיי, ממי יש לי לפחד?
אבל משהו בתוכי כאילו התעקש - המקום הזה זקוק להגנה.
אז נשפתי מבין שפתיי והופיעו ציפורים שחגו מעל הכל, והשקיפו ממרום, ואז קראתי בשמות מוזרים, וכל שם יצר חיה אחרת. קראתי חזירים, וסנאים, זאבים ונחשים, דבורים ויונים, צפרגעים ונמלים, אריות וסוסים, לטאות ופילים. לא הצלחתי להפסיק לחשוב על עוד חיות, שונות ומשונות, שישוטתו בעולם שלי ויגנו עליו, ויזהירו אותי כשמשהו רע קורה בו. הם יהיו לי כמו עיניים, כן.
חשבתי על כל כך הרבה חיות, עד שסיימתי למנות את כולן חלף המאור הגדול פעמיים ברקיע.
עשיו זה מושלם.
אני פוסע בעולמי היפה והמוגן. נהנה ממראה הצמחים, מחברת החיות, מטעמם של הפירות שאני עצמי בראתי. ואני שלוו.
אבל מה זה? אני רואה כאן משהו מוזר. אני לא תכננתי את זה. מאין זה הגיע? הוא שכב שם על הרצפה, חיות הבריאה מתרחקות ממנו. הוא מקורבל בתוך עצמו, ישן. זה ילד. כמוני, אבל שונה. לא יכול להיות שהוא כמוני לחלוטין, אני הייתי הכל לפני שהיה כאן משהו.
הוא מתעורר. הוא מפהק ומשפשף את עיניו ומחייך אליי. הוא מכיר אותי, ואז אני יודע שגם אני מכיר אותו. אבל מאיפה?
"אֶלִי", הוא אומר ומגיש לי את ידו.
אני לוחץ אותה, מבלי לדעת למה.
הוא מסתכל סביבו. "אתה עשית את כל זה?"
אני מהנהן.
"זה מקסים", הוא אומר.
"איך הופעת כאן?", אני שואל.
"אני כאן כי אתה רצית אותי", אומר הוא, "כדי שיהיה לך עם מי לשחק".אני חושב ומבין שזה נכון. החיות היו נעימות אליי, אבל הן לא היו כמוני, לא באמת. הילד הזה, הוא כמוני.
"במה אתה רוצה לשחק?", הוא שואל.
אני מסתכל מסביב, ואומר, "מי עף יותר טוב", ואז אני ניתק מהקרקע ומרחף באוויר, עולה למעלה מעל לעצים וההרים והכל, כמעט נוגע ברקיע... ואלי משיג אותי ונוגע בו ראשון.
"אני עף יותר טוב ממך", הוא אומר לי, והוא צודק. אני רוצה שהוא יעוף יותר טוב ממני, אני רוצה שהוא יהיה טוב ממני בהכל, כדי שיהיה לי אתגר, אבל רק בקצת, כדי שגם אני אוכל לנצח לפעמים.
אני נהנה לשחק עם אלי. הזמן חולף מהר כשאנחנו ביחד, ואנחנו כל הזמן ביחד. המאורות מתחלפים כל כך הרבה שאני מפסיק לספור. אני ואלי עפים מעל הכל, יוצרים ארצות חדשות, חושבים ביחד על חיות מוזרות, בוראים צבעים של חשבתי עליהם לפני כן, מקימים הרים כבירים ביופיים, וחוצבים ימות שוקקי חיים. עוברים ימים רבים בלי שאנו מבחינים. קולות הצחוק והשעשוע שלנו נשמעים בכל הארץ כקול טפיחת הגלים על החוף - תמידי ורציף.
יום אחד, עם עליית המאור הגדול, אלי קורא לי למשחק מיוחד. במשחק הזה הוא לוקח עכבישים והם טווים לי קורים סביב העיניים. אני לא רואה. אני מפחד.
"אל תדאג, הכל עדיין קיים. זה רק נראה כמו חושך, אבל הוא איננו". אני נרגע ומרשה לו להוליך אותי בעולמנו. הזמן חולף, והוא לא מוכן להגיד לי איפה אנחנו. אחרי עוד זמן הוא מוריד לי את הקורים מהעיניים. אני מתמלא התרגשות לנוכח המראה שלפניי. אנחנו על קצה הארץ, על חוף הים. דרך אבן אפורה מובילה אל תוך הים, עמוק יותר ויותר, ובקצהה אי. סביב האי סרטוני אבן וגשרי אבן לבנה מזדקרים מתוך המים, עדינים אך מאיימים. על האי עצמו ישנו מצע של עשב תכול, וגדלים בו מני צמחים בצבעים מרהיבים כל כך, אני בעצמי לא הייתי בוחר טובים מהם. המאור הגדול על מעט מעל פני המים וגרם לכל האי לזרוח, ולכל הצמחים בו לזהור בחלקיהם הבהירים יותר כאילו כל צמח הוא מאור קטן משל עצמו.
"אתה יצרת את זה?"
הוא מהנהן, "בשבילך. בוא נלך לשם".
מקרוב האי נראה מרהיב כל-כך. שוב אותה התחושה, אין בכוחי להכיל את כל היופי הזה, אני כושל ובוכה. אני מסיים ואלי מרים אותי כל רגליי. "אני שמח שאתה אוהב את זה", הוא אומר ומחבק אותי. אני מחבק אותו חזרה, ושוב התחושה שאני לשאת ואני בוכה שוב.
"למה אתה בוכה?" הוא שואל.
"זה הנועם הזה", אני אומר, "השלווה הזו שחסרה לי כל כך, כאילו הייתה שלי פעם ונלקחה ממני, ובזה המעשה השבת לי אותה. ואני אוהב אותך על כך".
שבנו והתחבקנו. ואז, מבין המציאות, כמו אור מבין סדקיו של מערה אני שומע את זה.
"אריאל!"
אני ניתק מאלי ומסתובב ומביט ולא מבין מהיכן הרעש. אני נוסק לשמיים, אלי אחריי, ואני ורואה אנשים. אנשים אמיתיים. כמוני וכמו אלי, רק מבוגרים יותר. הם מסתובבים בעולם שלי ללא רשותי, הולכים וצועקים ומקימים רעש שאיני אוהב.
"אריאל!"
אבל הרעש הזה מוכר לי מה זו המילה הזו?
זה גם יותר מפסקה, אבל אני לא מצליח לעצור!
זה לא משנה, אני לא אוהב את האנשים האלה. מי הם שיהלכו כך בעולמי מבלי שאסכים? אני מרים את ידי להטיל בהם את שחט הרקיע, אבל אלי תופס בי.
"אלה חברים שלך", הוא אומר.
"מאיפה אתה יודע?", אני שואל, אבל יודע את התשובה בעצם. הוא יודע, כי הוא חכם ממני. כי הוא טוב ממני בהכל רק בקצת.
"אתה צריך לחזור אליהם. הם דואגים לך. הם חושבים שאתה מת"
אני יודע שהוא צודק. אני גם יודע שזה אומר משהו רע, יש איזה טעם מר לרעיון.
"אבל זה אומר שאתה תפסיק להיות. אם אני אחזור להיות אחד מבני האדם"
הוא מחייך אליי, מחבק אותי ואומר לי "אני לא אפסיק להיות, אני אהיה קיים במקום אחר, מרוחק מפה. אתה מכיר את המקום הזה. זה המקום שבו אני ואתה גדלנו ביחד, מקום שנראה בדיוק כמו העולם שיצרנו לשנינו. אתה זוכר?"
גן-עדן, כן אני זוכר. אני זוכר את גן-עדן.
אני עוצם את עיניי ומרגיש את השמיים מתפוגגים. היערות נעלמים ברוח. אני כבר לא מרגיש את חיבוקו של אלי ואני נופל למטה. במהרה הכל חדל להיות. הפילים והצפרדעים, החיות והציפורים, הצמחים והעשבים, הצבעים והקרקע. הים מתערבל וכובש את הכל, ומסתער מעלה. הוא חובר לשמיים בתרועת ניצחון, ויחד הם משילים את צבעם, והכל נהיה שוב שחור. רק שחור מכל כיוון...
אבל זה רק נראה כמו חושך, הכל עדיין ישנו....
"מה לעזאזל זה היה עכשיו?", אני שמעתי קול. זו אורורוה.
"אריאל!", היא הבחינה בי ואני פקחתי את עיניי בזמן לראות אותה תופסת בי.
"מאיפה הופעת? אנחנו מחפשים אותך כבר כמה ימים. כולם חשבו שאתה מת", היא שחררה אגרוף לבטני, וזה כאב לי. כן, כאב, אני באמת חי.
"אני הייתי מת", אמרתי, קולי כבר אינו קולו של ילד, אני אינני כבר ילד. השלתי את הילד שבי מזמן, כשעזבתי את גן-עדן והצטרפתי לצבאות להילחם בגיהינום. עכשיו אני כבר מבוגר. בן 300 בשנות גן-עדן, בן 20 לכל היותר בשנות גיהינום.
"אבל אני חי עכשיו", אמרתי והתרוממתי. ראיתי את כל שאר חברי הפלוגה סביבי, מבטיהם היו תערובת של בלבול והקלה. אפילו אור-אל.
"איפה שלא היית, אני שמח שאת בחיים", אמר ואז שאג את הפקודות הרגילות להתאספות וחזרה. "יש לנו משימות לדאוג להן!", צרח.
כן, משימות, להגן על גן-עדן מפני הגיהינום הפולש. גן-העדן שבו גדלתי יחדיו עם אלי. איפה שחיה כל משפתחי, וכל היופי האינסופי שיכול הדמיון להכיל. גן-עדן עליו כולנו מגנים, ובו לעולם לא נוכל לדרוך שוב...
זה לא משנה, אני לא אוהב את האנשים האלה. מי הם שיהלכו כך בעולמי מבלי שאסכים? אני מרים את ידי להטיל בהם את שחט הרקיע, אבל אלי תופס בי.
"אלה חברים שלך", הוא אומר.
"מאיפה אתה יודע?", אני שואל, אבל יודע את התשובה בעצם. הוא יודע, כי הוא חכם ממני. כי הוא טוב ממני בהכל רק בקצת.
"אתה צריך לחזור אליהם. הם דואגים לך. הם חושבים שאתה מת"
אני יודע שהוא צודק. אני גם יודע שזה אומר משהו רע, יש איזה טעם מר לרעיון.
"אבל זה אומר שאתה תפסיק להיות. אם אני אחזור להיות אחד מבני האדם"
הוא מחייך אליי, מחבק אותי ואומר לי "אני לא אפסיק להיות, אני אהיה קיים במקום אחר, מרוחק מפה. אתה מכיר את המקום הזה. זה המקום שבו אני ואתה גדלנו ביחד, מקום שנראה בדיוק כמו העולם שיצרנו לשנינו. אתה זוכר?"
גן-עדן, כן אני זוכר. אני זוכר את גן-עדן.
אני עוצם את עיניי ומרגיש את השמיים מתפוגגים. היערות נעלמים ברוח. אני כבר לא מרגיש את חיבוקו של אלי ואני נופל למטה. במהרה הכל חדל להיות. הפילים והצפרדעים, החיות והציפורים, הצמחים והעשבים, הצבעים והקרקע. הים מתערבל וכובש את הכל, ומסתער מעלה. הוא חובר לשמיים בתרועת ניצחון, ויחד הם משילים את צבעם, והכל נהיה שוב שחור. רק שחור מכל כיוון...
אבל זה רק נראה כמו חושך, הכל עדיין ישנו....
"מה לעזאזל זה היה עכשיו?", אני שמעתי קול. זו אורורוה.
"אריאל!", היא הבחינה בי ואני פקחתי את עיניי בזמן לראות אותה תופסת בי.
"מאיפה הופעת? אנחנו מחפשים אותך כבר כמה ימים. כולם חשבו שאתה מת", היא שחררה אגרוף לבטני, וזה כאב לי. כן, כאב, אני באמת חי.
"אני הייתי מת", אמרתי, קולי כבר אינו קולו של ילד, אני אינני כבר ילד. השלתי את הילד שבי מזמן, כשעזבתי את גן-עדן והצטרפתי לצבאות להילחם בגיהינום. עכשיו אני כבר מבוגר. בן 300 בשנות גן-עדן, בן 20 לכל היותר בשנות גיהינום.
"אבל אני חי עכשיו", אמרתי והתרוממתי. ראיתי את כל שאר חברי הפלוגה סביבי, מבטיהם היו תערובת של בלבול והקלה. אפילו אור-אל.
"איפה שלא היית, אני שמח שאת בחיים", אמר ואז שאג את הפקודות הרגילות להתאספות וחזרה. "יש לנו משימות לדאוג להן!", צרח.
כן, משימות, להגן על גן-עדן מפני הגיהינום הפולש. גן-העדן שבו גדלתי יחדיו עם אלי. איפה שחיה כל משפתחי, וכל היופי האינסופי שיכול הדמיון להכיל. גן-עדן עליו כולנו מגנים, ובו לעולם לא נוכל לדרוך שוב...
מבצע פסקה אחת ביום: יום רביעי. join me.
יעקב הוביל את מוח עצם לעיר בדרך הצרה שהתפתלה בין העצים. היא הייתה הרבה פחות מאיימת בלי הנשק שלה- היא הייתה נמוכה ורזה מספיק כדי להיחשב לנער. הראש והידיים שלה היו נתונים בסד, ובכל זאת, היא לא הפסיקה לדבר.
"מה אתה עושה, שכיר, אתה הולך לראשי לקבל את הפרס שלך?"
"כן," אמר יעקב.
"אה אה. זה לא כדאי. אני אשתחרר ואז אני אלעס את העצמות שלך ואמצוץ את המעיים שלך ואני אשחק עם הצלעות שלך משחק שעוד לא המצאתי אבל אני אחשוב עליו עד אז."
הוא הביט בה. היא שלחה אליו חיוך מצהיב.
"יש לך מושג בכלל? אתה יכול לדמיין?"
"לא," אמר יעקב.
יעקב הוביל את מוח עצם לעיר בדרך הצרה שהתפתלה בין העצים. היא הייתה הרבה פחות מאיימת בלי הנשק שלה- היא הייתה נמוכה ורזה מספיק כדי להיחשב לנער. הראש והידיים שלה היו נתונים בסד, ובכל זאת, היא לא הפסיקה לדבר.
"מה אתה עושה, שכיר, אתה הולך לראשי לקבל את הפרס שלך?"
"כן," אמר יעקב.
"אה אה. זה לא כדאי. אני אשתחרר ואז אני אלעס את העצמות שלך ואמצוץ את המעיים שלך ואני אשחק עם הצלעות שלך משחק שעוד לא המצאתי אבל אני אחשוב עליו עד אז."
הוא הביט בה. היא שלחה אליו חיוך מצהיב.
"יש לך מושג בכלל? אתה יכול לדמיין?"
"לא," אמר יעקב.
אני בעד!
צריך לעשות מזה איזה פינה קבועה בפורום: "כתוב את שטותך כאן". מעין דיון, שכל מי שלא היה לו זמן לכתוב היום משהו חשוב ומטורף מאיזה סיפור בסקלה גדולה שנמצא במגירה, יזרוק לשם איזה פסקה קצרה וחסרת פשר, נטו בשביל לכתוב משהו באותו יום. היופי בזה הוא שאף אחד לא מצפה שזה יצא יפה, כי זה אמור להיכתב בפעם אחת, ללא עריכה. זה גם טוב, משום שזה מרגיל אותנו, הכותבים, לשגרה של כתיבה ועוזר לנו לחדד את יכולותנו מבלי להשקיע מאמץ בלוחמה במחסומי כתיבה.
השלב הבא כמובן, זה שנדע לעשות את זה גם בלי הדיון.
אהם אהם:
היום בדרך לחדר-כושר ניגשה אליי עטיפה של כיף-כף.
"שכחת את המפתחות בבית", היא אמרה לי.
"מאיפה את יודעת?", אני שאלתי.
אז העטיפה התרוממה והסתחררה באויר.
"כי אני עוקבת אחריך..."
תפסתי אותה וזרקתי אותה לפח. זה מה שחסר לי, עטיפה מדברת שמרגלת אחריי. המשכתי בדרכי מבלי לחשוב על כך יותר. באחד ממעברי החצייה הקבועים שלי מישהו בירך אותי בברכת "שלום אהוד". הסתכלתי מסביב על שאר חבריי למעבר החצייה. לא נראה כאילו מישהו מהם אמר את זה.
"כאן למעלה, אהוד"
הסתכלתי למקור הקול. זה היה עמוד חשמל.
"אני לא מדבר איתך", אמרתי בפסקנות.
"מה? למה?", הוא החל ליבב.
"כבר דיברנו על זה אלף פעם. עמודי חשמל לא אמורים לדבר, אז אני לא מדבר איתך"
"אבל, אבל"
"בלי אבל. יש פה מספיק עמודי חשמל שיארחו לך חברה, אני מחוץ לתחום"
"אבל חשבתי שאנחנו חברים...", דיבר העמוד והחל לבכות.
פניתי ממנו וראיתי שכל שאר האנשים במעבר החצייה תוקעים בי מבט פעור.
"אל תסתכלו עליי ככה, כבר שנה שאני מנסה לגרד אותו ממני", אמרתי וחציתי את הכביש ברוגז.
צריך לעשות מזה איזה פינה קבועה בפורום: "כתוב את שטותך כאן". מעין דיון, שכל מי שלא היה לו זמן לכתוב היום משהו חשוב ומטורף מאיזה סיפור בסקלה גדולה שנמצא במגירה, יזרוק לשם איזה פסקה קצרה וחסרת פשר, נטו בשביל לכתוב משהו באותו יום. היופי בזה הוא שאף אחד לא מצפה שזה יצא יפה, כי זה אמור להיכתב בפעם אחת, ללא עריכה. זה גם טוב, משום שזה מרגיל אותנו, הכותבים, לשגרה של כתיבה ועוזר לנו לחדד את יכולותנו מבלי להשקיע מאמץ בלוחמה במחסומי כתיבה.
השלב הבא כמובן, זה שנדע לעשות את זה גם בלי הדיון.
אהם אהם:
היום בדרך לחדר-כושר ניגשה אליי עטיפה של כיף-כף.
"שכחת את המפתחות בבית", היא אמרה לי.
"מאיפה את יודעת?", אני שאלתי.
אז העטיפה התרוממה והסתחררה באויר.
"כי אני עוקבת אחריך..."
תפסתי אותה וזרקתי אותה לפח. זה מה שחסר לי, עטיפה מדברת שמרגלת אחריי. המשכתי בדרכי מבלי לחשוב על כך יותר. באחד ממעברי החצייה הקבועים שלי מישהו בירך אותי בברכת "שלום אהוד". הסתכלתי מסביב על שאר חבריי למעבר החצייה. לא נראה כאילו מישהו מהם אמר את זה.
"כאן למעלה, אהוד"
הסתכלתי למקור הקול. זה היה עמוד חשמל.
"אני לא מדבר איתך", אמרתי בפסקנות.
"מה? למה?", הוא החל ליבב.
"כבר דיברנו על זה אלף פעם. עמודי חשמל לא אמורים לדבר, אז אני לא מדבר איתך"
"אבל, אבל"
"בלי אבל. יש פה מספיק עמודי חשמל שיארחו לך חברה, אני מחוץ לתחום"
"אבל חשבתי שאנחנו חברים...", דיבר העמוד והחל לבכות.
פניתי ממנו וראיתי שכל שאר האנשים במעבר החצייה תוקעים בי מבט פעור.
"אל תסתכלו עליי ככה, כבר שנה שאני מנסה לגרד אותו ממני", אמרתי וחציתי את הכביש ברוגז.
עוץליגוץלי
New member
יש! אני מקדים בשלושה ימים!
יוסי הביט מהגשר לעבר המים, הצחנה צורבת באפו והוא בולע בעיניו את הכל - ריצוד השמש על הגלים, הרציפים האפורים, העגורנים האדומים, ספינת המשא הירוקה, הסירות הכחולות, המשוטים הצבעוניים - כל סירה ומשוטיה הצבעוניים, המפרשים הלבנים, השמים הכחולים, והמים האפורים-חומים. הוא הסתכל על הסירות וניסה להבין מה בדיוק קורה שם.
 
מסירה אחת נישא קול "ויייי-חת, ו...יחד!" והמשוטים נעו בקצב אחיד. סירת מפרש כחולה עם שני תרנים כסופים ושלושה מפרשים לבנים נעה במהירות, מותירה לבן שובל מקציף במים העכורים. יוסי מצמץ בעיניו - הסירה לא שטה עם הרוח, אלא כמעט נגדה. הרוח נשבה מכוון ההר, אל הגשר והסירה, וזו התקדמה לעבר הגשר. יוסי נדהם. בכל שלוש עשרה שנות חייו, הוא לא ידע שסירת מפרש יכולה לנוע נגד הרוח. הוא הוקסם מהרעיון שלסירה יש רצון וכוון משלה, שהרוח לא שולטת בה. כמו הסירה של אלריק, נראה שהמפרשיות שטות לכוון שהמשיטים רוצים, ולא נסחפות עם הרוח כספינות הדרקון באותו הספר. הוא רצה לדעת עוד, להבין לאן הסירות שטות.
יוסי הביט מהגשר לעבר המים, הצחנה צורבת באפו והוא בולע בעיניו את הכל - ריצוד השמש על הגלים, הרציפים האפורים, העגורנים האדומים, ספינת המשא הירוקה, הסירות הכחולות, המשוטים הצבעוניים - כל סירה ומשוטיה הצבעוניים, המפרשים הלבנים, השמים הכחולים, והמים האפורים-חומים. הוא הסתכל על הסירות וניסה להבין מה בדיוק קורה שם.
 
מסירה אחת נישא קול "ויייי-חת, ו...יחד!" והמשוטים נעו בקצב אחיד. סירת מפרש כחולה עם שני תרנים כסופים ושלושה מפרשים לבנים נעה במהירות, מותירה לבן שובל מקציף במים העכורים. יוסי מצמץ בעיניו - הסירה לא שטה עם הרוח, אלא כמעט נגדה. הרוח נשבה מכוון ההר, אל הגשר והסירה, וזו התקדמה לעבר הגשר. יוסי נדהם. בכל שלוש עשרה שנות חייו, הוא לא ידע שסירת מפרש יכולה לנוע נגד הרוח. הוא הוקסם מהרעיון שלסירה יש רצון וכוון משלה, שהרוח לא שולטת בה. כמו הסירה של אלריק, נראה שהמפרשיות שטות לכוון שהמשיטים רוצים, ולא נסחפות עם הרוח כספינות הדרקון באותו הספר. הוא רצה לדעת עוד, להבין לאן הסירות שטות.
עוץליגוץלי
New member
התיחסות.
הסצנה המדוברת היא בישראל של סוף שנות השבעים. שלושת הספרים של "חרב השאול", "אבי סער" ו"מגילת החרבות" וגם סדרת נסיכי אמבר של זילזני, ספרי הרובוטים של אסימוב וכל מה שפורסם ב"פנטזיה 2000" משפיעים על העולם הפנימי של הגיבורים. הסיפור מסופר ב"גוף שלישי יודע כל" (לפחות יודע הכל על הגיבורים), ולכן התהיה של יוסי על כל רבדיה נכתבת.
 
הסצנה המדוברת היא בישראל של סוף שנות השבעים. שלושת הספרים של "חרב השאול", "אבי סער" ו"מגילת החרבות" וגם סדרת נסיכי אמבר של זילזני, ספרי הרובוטים של אסימוב וכל מה שפורסם ב"פנטזיה 2000" משפיעים על העולם הפנימי של הגיבורים. הסיפור מסופר ב"גוף שלישי יודע כל" (לפחות יודע הכל על הגיבורים), ולכן התהיה של יוסי על כל רבדיה נכתבת.
 
shiningSnow
New member
...
לאחר שנים של מאמץ, סוף סוף זה היה מוכן! המתקן שיהפוך אותי לגיבור ישראל. מיליארדר. נארץ על אנשים ואהוב הנשים. רציתי לסובב אותו בידי בחרדת קודש אך אצבעותי רעדו מהתלהבות ולכן התפשרתי על סיבובים סביבו. לא אסתכן בשבירתו דווקא ברגעי הניצחון. לא שהוא היה מאוד שביר, אך כמו שחכם סיני זקן אמר, 'רק טיפש לוקח סיכונים שחכם יכול להיחלץ מהם'. כל שנותר לי היה לקרוא לנולד בשם. שם כביר. שם אימתני שיגרום לאויבינו לברוח בבהלה. שם שיפיל את כולם לרגלי בהערצה. המתקן נועד לחבישה על הראש. צורתו הייתה כיפתית למדי, עם בליטות ספורות בלבד מכאן ומשם. כיפה. כן, כמו כיפת ברזל. תהיה כאן קונוטציה טובה. כמובן שמול המצאתי אותה כיפת ברזל תיחשב כאין וכאפס. הכיפה שלי היא ממש כיפת סופר דופר! אבל לא. השם הזה ילדותי מדי, מטופש. אף פעם לא הייתי טוב בשמות. אין ברירה, אאלץ לפנות לעזרתו של מאסטר ניימגנרטור. וייקרא שמה בישראל כיפת ראדראקת'בלומפק.
לאחר שנים של מאמץ, סוף סוף זה היה מוכן! המתקן שיהפוך אותי לגיבור ישראל. מיליארדר. נארץ על אנשים ואהוב הנשים. רציתי לסובב אותו בידי בחרדת קודש אך אצבעותי רעדו מהתלהבות ולכן התפשרתי על סיבובים סביבו. לא אסתכן בשבירתו דווקא ברגעי הניצחון. לא שהוא היה מאוד שביר, אך כמו שחכם סיני זקן אמר, 'רק טיפש לוקח סיכונים שחכם יכול להיחלץ מהם'. כל שנותר לי היה לקרוא לנולד בשם. שם כביר. שם אימתני שיגרום לאויבינו לברוח בבהלה. שם שיפיל את כולם לרגלי בהערצה. המתקן נועד לחבישה על הראש. צורתו הייתה כיפתית למדי, עם בליטות ספורות בלבד מכאן ומשם. כיפה. כן, כמו כיפת ברזל. תהיה כאן קונוטציה טובה. כמובן שמול המצאתי אותה כיפת ברזל תיחשב כאין וכאפס. הכיפה שלי היא ממש כיפת סופר דופר! אבל לא. השם הזה ילדותי מדי, מטופש. אף פעם לא הייתי טוב בשמות. אין ברירה, אאלץ לפנות לעזרתו של מאסטר ניימגנרטור. וייקרא שמה בישראל כיפת ראדראקת'בלומפק.
shiningSnow
New member
אוף. פספסתי שגיאה מביכה. *נערץ על אנשים*
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.