מדע בדיוני קליל ופשוט?
- פותח הנושא the guest14
- פורסם בתאריך
לא בהכרח
בשנות העשרים לא יכולת לסיים תיכון מכובד בארצות דוברות האנגלית בלי לשלוט על בוריין ביוונית ולטינית, היום לא מצפים מתלמידים בתיכון שישננו טבלאות של הטיות פעלים (או לוחות לוגריתמים) ולעומת זאת הם נדרשים לדעת יותר מדעי המחשב. אבל אם אותו תלמיד תיכון של תחילת המאה העשרים היה נפגש אם אבות אבותיו הם היו המומים מהחינוך הלקוי שלו שלא הכין אותו לרכב על סוס, או לירות בחץ וקשת (פעם דרישה בחוק הבריטי).
 
אני לא חושבת שצריך ללעוס לילדים כל דבר ולרפד את דרכם בעולם. אבל מצד שני לא צריך בכוונה להערים מכשולים מלאכותיים (מקלחת במים קרים כל בוקר!) כי זה "בונה אופי"
 
מעבר לזה, אני חושבת שגם ילדים וגם מבוגרים זכאים לשעות של פנאי ושעשוע, ובשעות האלה לא רק שיש להם זכות לבחור בכל עיסוק שמהנה אותם, אלא שבעיסוקים האלה יש גם תועלת.
בשנות העשרים לא יכולת לסיים תיכון מכובד בארצות דוברות האנגלית בלי לשלוט על בוריין ביוונית ולטינית, היום לא מצפים מתלמידים בתיכון שישננו טבלאות של הטיות פעלים (או לוחות לוגריתמים) ולעומת זאת הם נדרשים לדעת יותר מדעי המחשב. אבל אם אותו תלמיד תיכון של תחילת המאה העשרים היה נפגש אם אבות אבותיו הם היו המומים מהחינוך הלקוי שלו שלא הכין אותו לרכב על סוס, או לירות בחץ וקשת (פעם דרישה בחוק הבריטי).
 
אני לא חושבת שצריך ללעוס לילדים כל דבר ולרפד את דרכם בעולם. אבל מצד שני לא צריך בכוונה להערים מכשולים מלאכותיים (מקלחת במים קרים כל בוקר!) כי זה "בונה אופי"
 
מעבר לזה, אני חושבת שגם ילדים וגם מבוגרים זכאים לשעות של פנאי ושעשוע, ובשעות האלה לא רק שיש להם זכות לבחור בכל עיסוק שמהנה אותם, אלא שבעיסוקים האלה יש גם תועלת.
כי זה לא נחוץ. יש תרגומים טובים. אבל עוד יש מוסדות אקדמיים
כמו אוקספורד, שמחייבים לאטינית כדי להתקבל לכמה תחומים (כמו חוק קלאסי).
בשעתו אגב לימודי חוק היו סטנדרטיים - בלי קשר למקצוע האמיתי. בלשנים למשל למדו משפטים. התואר LL.D היה נפוץ מאוד. אולי דומה למה שנקרא אצל בחורי ישיבה 'פילפול' - הדיון בסוגיות בגמרא כדרך לפיתוח החשיבה והלוגיקה.
 
לוחות לא צריך כי יש מחשבונים.
 
רכיבה על סוסים לדעתי דבר חשוב. יכולה לשפר לא מעט (ומשמשת בתרפיה לנוער בעייתי). מצער שיש רק בביה"ס פרטי.
 
השאלה שוב אם היום המחשבה היא שצריך *להקל* עליהם, שלא יסבלו כמו שאנחנו סבלנו.
 
משום מה, רובינו לא מביאים בחשבון את האפשרות שנעשינו למה שאנחנו *בזכות* אותו הסבל, ולא בגלל היעדרו.
 
כמו אוקספורד, שמחייבים לאטינית כדי להתקבל לכמה תחומים (כמו חוק קלאסי).
בשעתו אגב לימודי חוק היו סטנדרטיים - בלי קשר למקצוע האמיתי. בלשנים למשל למדו משפטים. התואר LL.D היה נפוץ מאוד. אולי דומה למה שנקרא אצל בחורי ישיבה 'פילפול' - הדיון בסוגיות בגמרא כדרך לפיתוח החשיבה והלוגיקה.
 
לוחות לא צריך כי יש מחשבונים.
 
רכיבה על סוסים לדעתי דבר חשוב. יכולה לשפר לא מעט (ומשמשת בתרפיה לנוער בעייתי). מצער שיש רק בביה"ס פרטי.
 
השאלה שוב אם היום המחשבה היא שצריך *להקל* עליהם, שלא יסבלו כמו שאנחנו סבלנו.
 
משום מה, רובינו לא מביאים בחשבון את האפשרות שנעשינו למה שאנחנו *בזכות* אותו הסבל, ולא בגלל היעדרו.
 
בוא נצא רגע מהז'אנר
קח לדוגמא את החטא ועונשו של דוסטויבסקי - ככל הנראה יצירת מופת אבל תפקידה העיקרי בחינוך של מרבית בוגרי התיכון בישראל הוא להרחיק אותם מספרות רוסית לנצח ולרוב גם ממותחנים מורכבים יותר מאשר של רם אורן.
עכשיו תאר לעצמך אם במקום "יצירת המופת" המופלאה הזו היו מלמדים ספר אחד של טאנה פרנץ' - מה זה היה יכול לעשות להרגלי הקריאה של הנוער של היום ולז'אנר של מותחנים פסיכלוגים מורכבים, תאר לעצמך שמקום השירה (האיומה) של ביאליק שפשוט לא רלוונטית לתלמיד תיכון של היום היו מלמדים משוררים רלוונטים עם אוצר דימויים שקרוב לזה של הקורא אשר בכלל יצליח להבין מה זה העניין הזה עם "שירה".
מעט אנשים הם אצני מרתון מטבעם - רוב האנשים יעדיפו להתקע מול הטלויזיה ולראות האח הגדול - ולכן אם אתה כן רוצה לעודד אותם לפעילות תרבותית מעט יותר מורכבת אתה חייב לתת להם "גלגלי עזר" על מנת להציג להם את היופי שבדבר ומשם הם ימשיכו לבד.
ודוגמא אחרונה - אתה יודע כמה כיף למורים לספרות עכשיו ללמד את הטרגדיות היווניות הקלאסיות אחרי שהילדים נחשפו למיתוסים הבסיסיים דרך "משפחת זגורי" פתאום התרגום "העתיק" הוא כבר לא מחסום וגם לא השפה הערכאית - והחומר הזה עובר, בדיוק כמו שייקספיר שכמעט תמיד עובד אם אתה מצליח לחבר אותם לסיפור.
קח לדוגמא את החטא ועונשו של דוסטויבסקי - ככל הנראה יצירת מופת אבל תפקידה העיקרי בחינוך של מרבית בוגרי התיכון בישראל הוא להרחיק אותם מספרות רוסית לנצח ולרוב גם ממותחנים מורכבים יותר מאשר של רם אורן.
עכשיו תאר לעצמך אם במקום "יצירת המופת" המופלאה הזו היו מלמדים ספר אחד של טאנה פרנץ' - מה זה היה יכול לעשות להרגלי הקריאה של הנוער של היום ולז'אנר של מותחנים פסיכלוגים מורכבים, תאר לעצמך שמקום השירה (האיומה) של ביאליק שפשוט לא רלוונטית לתלמיד תיכון של היום היו מלמדים משוררים רלוונטים עם אוצר דימויים שקרוב לזה של הקורא אשר בכלל יצליח להבין מה זה העניין הזה עם "שירה".
מעט אנשים הם אצני מרתון מטבעם - רוב האנשים יעדיפו להתקע מול הטלויזיה ולראות האח הגדול - ולכן אם אתה כן רוצה לעודד אותם לפעילות תרבותית מעט יותר מורכבת אתה חייב לתת להם "גלגלי עזר" על מנת להציג להם את היופי שבדבר ומשם הם ימשיכו לבד.
ודוגמא אחרונה - אתה יודע כמה כיף למורים לספרות עכשיו ללמד את הטרגדיות היווניות הקלאסיות אחרי שהילדים נחשפו למיתוסים הבסיסיים דרך "משפחת זגורי" פתאום התרגום "העתיק" הוא כבר לא מחסום וגם לא השפה הערכאית - והחומר הזה עובר, בדיוק כמו שייקספיר שכמעט תמיד עובד אם אתה מצליח לחבר אותם לסיפור.
אני לא חושבת שהיצירה היא הבעיה היחידה
אלא גם איך שמלמדים אותה.
 
אחרי שלומדים 3 פעמים בחמש שנים את אותם שירים של ביאליק ואז מגלים בספרית בית הספר ספר לימוד על ביאליק שהמורות פשוט מדקלמות ממנו כל שיעור, נראה לך שתרחוש כבוד כלשהו למשורר? הוא יראה לך נגיש? אנשים לומדים שירי ביאליק לא בשביל החוויה התרבותית אלא בשביל בחינות הבגרות. כמה אנשים כאן התאהבו ביצירה כלשהי שהם למדו בבית הספר והמשיכו איתה אחר כך מחוץ למערכת החינוך? היחידה שהתאהבתי בה היתה לאה גולדברג ואם אני לא טועה היא בכלל לא הופיעה בבגרות שלי [ואני עוד למדתי ספרות מורחב]. את שייקספיר הכרתי עוד קודם. את "מאדם בוברי" קראתי קודם, נראה לך ש"אנטיגונה" גרמה לי לרוץ ולקרוא את סופוקלס? זה לא היה משנה גם אם זה היה מופיע בצורת קומיקס.
 
ביאליק לא ממש רלוונטי היום, כמה בני נוער היום מבינים על מה הוא מדבר באמת מבלי הסבר מפורט על ההיסטוריה שלו? אין חוויות משותפות. זה הבעיה העיקרית עם הגדרת ביאליק כ"המשורר הלאומי". הוא צריך להתעלות מעל תקופת הזמן שהוא כתב בה וזה פשוט לא קורה. ולועסים אותו כל כך במערכת החינוך שהוא הפך למאוס והשירים היחידים שלו שאנשים זוכרים אלו שירי הילדים ו"עטור מצחך זהב שחור".
אבל קחו את יונתן גפן ופתאום יש לאן להתחבר. כי יונתן גפן הוא צבר ויחסית לביאליק הוא קרוב בחוויות שלו לתיכוניסט הממוצע.
 
בעיה נוספת היא שמלמדים את היצירות מחוץ להקשר שלהן. יופי שאתה מלמד את "החטא ועונשו" אבל היצירה הזאת לא צמחה בריק. ורק בגלל שיצירה כלשהי זכתה בפרס נובל או נחשבת לקלסיקה או שעגנון כתב אותה זה לא מספיק כדי שאנשים ירגישו מחוברים אליה היום.
אם תתיחסו לשייקספיר או לטרגדיות היווניות כאל טלנובלות פתאום הם יהפכו להרבה יותר מושכות והשפה הגבוהה לא תהווה מכשול. אנשים צופים בארץ בטלנובלות בספרדית ובקוריאנית והשפה הזרה לא דוחה אותם, להיפך בהרבה מקרים הם לומדים אותה.
אלא גם איך שמלמדים אותה.
 
אחרי שלומדים 3 פעמים בחמש שנים את אותם שירים של ביאליק ואז מגלים בספרית בית הספר ספר לימוד על ביאליק שהמורות פשוט מדקלמות ממנו כל שיעור, נראה לך שתרחוש כבוד כלשהו למשורר? הוא יראה לך נגיש? אנשים לומדים שירי ביאליק לא בשביל החוויה התרבותית אלא בשביל בחינות הבגרות. כמה אנשים כאן התאהבו ביצירה כלשהי שהם למדו בבית הספר והמשיכו איתה אחר כך מחוץ למערכת החינוך? היחידה שהתאהבתי בה היתה לאה גולדברג ואם אני לא טועה היא בכלל לא הופיעה בבגרות שלי [ואני עוד למדתי ספרות מורחב]. את שייקספיר הכרתי עוד קודם. את "מאדם בוברי" קראתי קודם, נראה לך ש"אנטיגונה" גרמה לי לרוץ ולקרוא את סופוקלס? זה לא היה משנה גם אם זה היה מופיע בצורת קומיקס.
 
ביאליק לא ממש רלוונטי היום, כמה בני נוער היום מבינים על מה הוא מדבר באמת מבלי הסבר מפורט על ההיסטוריה שלו? אין חוויות משותפות. זה הבעיה העיקרית עם הגדרת ביאליק כ"המשורר הלאומי". הוא צריך להתעלות מעל תקופת הזמן שהוא כתב בה וזה פשוט לא קורה. ולועסים אותו כל כך במערכת החינוך שהוא הפך למאוס והשירים היחידים שלו שאנשים זוכרים אלו שירי הילדים ו"עטור מצחך זהב שחור".
אבל קחו את יונתן גפן ופתאום יש לאן להתחבר. כי יונתן גפן הוא צבר ויחסית לביאליק הוא קרוב בחוויות שלו לתיכוניסט הממוצע.
 
בעיה נוספת היא שמלמדים את היצירות מחוץ להקשר שלהן. יופי שאתה מלמד את "החטא ועונשו" אבל היצירה הזאת לא צמחה בריק. ורק בגלל שיצירה כלשהי זכתה בפרס נובל או נחשבת לקלסיקה או שעגנון כתב אותה זה לא מספיק כדי שאנשים ירגישו מחוברים אליה היום.
אם תתיחסו לשייקספיר או לטרגדיות היווניות כאל טלנובלות פתאום הם יהפכו להרבה יותר מושכות והשפה הגבוהה לא תהווה מכשול. אנשים צופים בארץ בטלנובלות בספרדית ובקוריאנית והשפה הזרה לא דוחה אותם, להיפך בהרבה מקרים הם לומדים אותה.
שיעורי ספרות זה היה דבר נורא
אני ממש סבלתי משיעמום בשיעורים האלה. גם המורה שלנו היתה די הזויה. כששמעתי שבעוד מקומות יש מורות הזויות לגמרי במקצוע הזה, אז הבנתי שאולי זה תנאי מקדים כדי להתאים למקצוע....
למדנו כמעט שנה שלמה בתיכון את שירת ימי הביניים וזה היה פשוט נורא, זאת היתה התעללות מתמשכת. למדנו עוד כל מיני דברים לא מעניינים, וזה גם הועבר בצורה גרועה.
זה פשוט 2-3 שבועיות במשך 3 שנים של התעללות בתלמידים (וזאת עוד היתה כתה מדעית), וזה היה פשוט חסר כל תועלת. שיעורי ספרות בתיכונים פשוט לא רלוונטיים לזמננו וחבל כי אפשר להעביר את זה
אחרת לחלוטין, עם תכנים מעניינים ורלוונטיים. במקום לגרום לתלמידים להנות מהמקצוע גורמים להם לסלידה מזה.
אני ממש סבלתי משיעמום בשיעורים האלה. גם המורה שלנו היתה די הזויה. כששמעתי שבעוד מקומות יש מורות הזויות לגמרי במקצוע הזה, אז הבנתי שאולי זה תנאי מקדים כדי להתאים למקצוע....
למדנו כמעט שנה שלמה בתיכון את שירת ימי הביניים וזה היה פשוט נורא, זאת היתה התעללות מתמשכת. למדנו עוד כל מיני דברים לא מעניינים, וזה גם הועבר בצורה גרועה.
זה פשוט 2-3 שבועיות במשך 3 שנים של התעללות בתלמידים (וזאת עוד היתה כתה מדעית), וזה היה פשוט חסר כל תועלת. שיעורי ספרות בתיכונים פשוט לא רלוונטיים לזמננו וחבל כי אפשר להעביר את זה
אחרת לחלוטין, עם תכנים מעניינים ורלוונטיים. במקום לגרום לתלמידים להנות מהמקצוע גורמים להם לסלידה מזה.
אמנם לא ישבתי וקראתי סיפורים שלו מעבר לכך, אבל נהניתי ללמוד אותם ואני זוכרת אותם לטובה עד היום. אבל זה היה די חריג בנוף... רוב הזמן ממש לא אהבתי את שיעורי הספרות אף שהייתי לא רעה בהם.
 
לביאליק יש למשל שירי ילדים נגישים מאוד וגם שירים שהולחנו שקל יחסית להבין ("הכניסיני תחת כנפך") אבל כשלומדים את הפואמות הכבדות שלו, כל מיני תוכחות חברתיות על חברה שונה לגמרי, זה פשוט לא עובד ולא מדבר לאף אחד. אני זוכרת במעומעם שלמדנו את "מאחורי הגדר" וזה היה נורא.
 
אגב, מעולם לא למדתי את אותם שירים/סיפורים שוב ושוב וגם לא גיליתי (לצערי) את הספר שהמורות משתמשות בו (חבל, היה יכול לעזור לי). מאז ומעולם הייתי תולעת ספרים (לשירה אני פחות מתחברת) אבל בשיעורי ספרות למדו סיפורים משעממים להחריד. "אבא גוריו", למשל, היה נורא. לא הצלחתי לקרוא אותו בשום פנים ואופן. אגב, ארז טל התראיין לקובי מידן ב"אנשים בלילה" וסיפר שהוא היה תולעת ספרים עד השלב שבו הכריחו אותו לקרוא ספרים שלא אהב בשיעורי ספרות וזה פשוט "תקע" אותו, ובמעין דווקאיזם, מרד נעורים או אולי חוסר היכולת לקרוא את מה שאני צריך אז אני לא אקרא שום דבר אחר, הוא פשוט נטש בבת אחת את עולם הקריאה.
 
זו הבעיה, שמרוב שרוצים ללמד "קלאסיקות" דוחפים לתלמידים לגרון יצירות ספרותיות שלא מתאימות להם, לא מעניינות אותם ולא מדברות אליהם, והם לומדים אותן מתוך כפייה וחוסר עניין. כל הזמן מדברים על שינוי תכנית הלימודים וניסיון להרחיב אותה ולגוון ולהתקרב לתלמידים וכו', אבל בלי לוותר על ה"קלאסיקות" אז בסופו של דבר יוצא שעדיין דוחפים לתלמידים לגרון יצירות ארכאיות שלא רלוונטיות לחייהם, והתוצאות בהתאם.
"החורף הגיע הכינו תפוחי אדמה"
זה הדבר היחיד שנשאר לי מכל לימודי הביאליק בבית הספר והמשפט שהבהיר לי באופן סופי עד כמה מיותר ללמד אותו היום
גם אני, בתור אדם קורא, פשוט סבלתי בשיעורי הספרות - משש שנות חטיבה ותיכון 3 הדברים היחידים שמהם באמת נהנתי היו המלט, אנטיגונה וסיפור קצר של גי דה - מופאסן (המחרוזת). הסופרים הרוסיים פשוט הרגו אותי (החטא וענשו עליו כתבתי למעלה ומועקה של צ'כוב - אשר עד עכשיו אני מחפש את הגאון שהחליט שסיפור על בייביסיטר (אומנת) שחונקת את התינוק הבוכה הוא סיפור מתאים ללמד ילדים בני 15- 16.
ומה שהכי מעצבן היה שהיינו חברה שקוראת - כולם סביבנו קראו - ספרות טובה ורלוונטית הרבה יותר ממה שלמדנו בשיעורי הספרות - ואשר לרוב המורות לא הכירו.
זה הדבר היחיד שנשאר לי מכל לימודי הביאליק בבית הספר והמשפט שהבהיר לי באופן סופי עד כמה מיותר ללמד אותו היום
גם אני, בתור אדם קורא, פשוט סבלתי בשיעורי הספרות - משש שנות חטיבה ותיכון 3 הדברים היחידים שמהם באמת נהנתי היו המלט, אנטיגונה וסיפור קצר של גי דה - מופאסן (המחרוזת). הסופרים הרוסיים פשוט הרגו אותי (החטא וענשו עליו כתבתי למעלה ומועקה של צ'כוב - אשר עד עכשיו אני מחפש את הגאון שהחליט שסיפור על בייביסיטר (אומנת) שחונקת את התינוק הבוכה הוא סיפור מתאים ללמד ילדים בני 15- 16.
ומה שהכי מעצבן היה שהיינו חברה שקוראת - כולם סביבנו קראו - ספרות טובה ורלוונטית הרבה יותר ממה שלמדנו בשיעורי הספרות - ואשר לרוב המורות לא הכירו.
על שירים שמדברים על זה שנגמרה לו המוזה ואין לו חשק לכתוב וקיללנו אותו בשקט. לא בא לך לכתוב - אל תכתוב למה אני צריכה להיענש בגלל זה?
הסיפור "לישון" של צ'כוב היה מזעזע עם זאת אני זוכרת שאחרי הלידה, אני וחברה שלי שוחחנו בטלפון על קשיי ההסתגלות לאימהות והיא שאלה אותי את זוכרת את הסיפור "לישון" של צ'כוב - אז עכשיו אני מבינה את הסיפור, טוב זה היה אחרי כמה לילות ללא שינה (אל דאגה לתינוק ולאם שלום).
אני זוכרת שהכריחו אותנו לקרוא את "במשעול הצר" של קבק וזה היה באמת סיוט - תלמידה אחת רק צלחה את הספר ופשוט הכינה תקצירים לכולם.
לעומת זאת הספרים שקראנו באמת היו טובים - למרות שבזמנו לא קראתי פנטזיה אבל קראנו ספרים יפים. אני זוכרת קראנו נשים קטנות, עשו בי כרצונכם, כמעיין המתבגר ועוד ועוד.
אני מניח שמי שכתב או בחר את תוכנית הלימודים היו אמהות צעירות
שבחרו את מה שעניין אותן אז בלי להתחשב בכלל במה שאמור / עשוי לעניין את קהל היעד.
בשירת ימי הביניים בכלל - למדנו את השירה הדתית שהיתה לחלוטין לא רלוונטית ולא מעניינת (כל מיני כיסופים לא"י דמיונית)
בעוד שמי שטרח לדפדף הלאה בספר מצא שם שירים אירוטיים מדהימים ושירי ערגה לשווארמה (באמת) שאם מישהו היה טורח ללמד אותם למרות המבוכה - שיעורי ספרות היו מצליחים להשיג את מטרתם.
שבחרו את מה שעניין אותן אז בלי להתחשב בכלל במה שאמור / עשוי לעניין את קהל היעד.
בשירת ימי הביניים בכלל - למדנו את השירה הדתית שהיתה לחלוטין לא רלוונטית ולא מעניינת (כל מיני כיסופים לא"י דמיונית)
בעוד שמי שטרח לדפדף הלאה בספר מצא שם שירים אירוטיים מדהימים ושירי ערגה לשווארמה (באמת) שאם מישהו היה טורח ללמד אותם למרות המבוכה - שיעורי ספרות היו מצליחים להשיג את מטרתם.
מה שצריך כדי לאהוב את אבא גוריו
הוא לב קר, אכזר וקשוח. (טוב, אני מגזים קצת. אפקט דרמטי וכולי)
בקריאה הראשונה של הספר בשיעורי ספרות באמת שנאתי אותו, כי לכאורה אבא גוריו הוא גיבור הספר (השם שלו על העטיפה!) ולכן הזדהיתי איתו ולקרוא על הסבל שהוא עובר היה עינוי.
בקריאה שניה הבנתי שמה שצריך לעשות זה להפסיק להזדהות איתו. מדובר במישהו שהתעשר בצורה לא חוקית (ככל הנראה) תוך כדי מלחמה, חינך את הבנות שלו ממש ממש גרוע, ועכשיו מקבל עונש על זה. ברגע שמפסיקים לנסות להזדהות עם דמויות הספר משתפר פלאים. ולגבי רסטיניאק, אותו הדבר - מפסיקים לנסות לרצות שהוא יהיה מוסרי וטוב ומתחילים לקרוא בצורה מנותקת רק כדי לראות את המציאות כפי שהסופר רואה אותה, המציאות בה אנשים טובים נתקעים ואנשים שאפתנים וחסרי עכבות עולים למעלה. מסתבר שזה לא ספר על מה צריך להיות, אלא ספר על מה שקורה בשטח.
זה סוג מאוד שונה של קריאה, אבל חייבים ללמוד את זה, כי זה פותח פתח להמון ספרים מעולים שקשה לקרוא בצורה אחרת (למשל, the magicians שהזכרתי למעלה).
הוא לב קר, אכזר וקשוח. (טוב, אני מגזים קצת. אפקט דרמטי וכולי)
בקריאה הראשונה של הספר בשיעורי ספרות באמת שנאתי אותו, כי לכאורה אבא גוריו הוא גיבור הספר (השם שלו על העטיפה!) ולכן הזדהיתי איתו ולקרוא על הסבל שהוא עובר היה עינוי.
בקריאה שניה הבנתי שמה שצריך לעשות זה להפסיק להזדהות איתו. מדובר במישהו שהתעשר בצורה לא חוקית (ככל הנראה) תוך כדי מלחמה, חינך את הבנות שלו ממש ממש גרוע, ועכשיו מקבל עונש על זה. ברגע שמפסיקים לנסות להזדהות עם דמויות הספר משתפר פלאים. ולגבי רסטיניאק, אותו הדבר - מפסיקים לנסות לרצות שהוא יהיה מוסרי וטוב ומתחילים לקרוא בצורה מנותקת רק כדי לראות את המציאות כפי שהסופר רואה אותה, המציאות בה אנשים טובים נתקעים ואנשים שאפתנים וחסרי עכבות עולים למעלה. מסתבר שזה לא ספר על מה צריך להיות, אלא ספר על מה שקורה בשטח.
זה סוג מאוד שונה של קריאה, אבל חייבים ללמוד את זה, כי זה פותח פתח להמון ספרים מעולים שקשה לקרוא בצורה אחרת (למשל, the magicians שהזכרתי למעלה).
את הדמות אתה מתכוון, כנראה; אני מדברת על הספר
ששעמם אותי לא בגלל העלילה אלא דווקא בגלל אי-העלילה והתיאורים הבלתי נגמרים שהלאו אותי נורא. אני חושבת שאפילו לא הגעתי לשלב שבו קורה משהו מהותי בעלילה. זה פשוט סגנון כתיבה שאני לא סובלת (או ליתר דיוק, סובלת ממנו עד מאוד
).
ששעמם אותי לא בגלל העלילה אלא דווקא בגלל אי-העלילה והתיאורים הבלתי נגמרים שהלאו אותי נורא. אני חושבת שאפילו לא הגעתי לשלב שבו קורה משהו מהותי בעלילה. זה פשוט סגנון כתיבה שאני לא סובלת (או ליתר דיוק, סובלת ממנו עד מאוד
אבא גוריו
זכור לי לרעה למרות שהוא היה ספר קצת יחסית. הבנתי שלסופר יש ביקורת חריפה מאוד על החברה הצרפתית של תקופתו, ולכן כל הדמויות רעות, עלובות ומגעילות. מה שלא הבנתי זה למה אנחנו, שלא במאה ה-18 ולא בצרפת צריכים לקרוא את הביקורת הלא רלוונטית הזאת. לעומת זאת ג'יין אוסטן מעבירה ביקורת לא פחות חריפה על החברה האנגלית של תקופתה וזה תענוג לקרוא - בזכות ההומור, החמלה וגם בזכות הסוף הטוב שהיא מסדרת תמיד לכל הגיבורות שלה. מצד שני, אם היינו לומדים את זה בשיעורי ספרות ייתכן שהייתי שונאת גם את אוסטן.
 
אני גם מאוד סבלתי מהזר ("חטפתי מכת שמש אז הרגתי ערבי, וזה שאני לא בוכה בהלוויה של אבא שלי בכלל לא קשור לזה שאני פסיכופת") אבל מישהו פה בפורום כתב בעבר שהוא התאהב בו אז כנראה שבאמת זה עניין של טעם.
 
זכור לי לרעה למרות שהוא היה ספר קצת יחסית. הבנתי שלסופר יש ביקורת חריפה מאוד על החברה הצרפתית של תקופתו, ולכן כל הדמויות רעות, עלובות ומגעילות. מה שלא הבנתי זה למה אנחנו, שלא במאה ה-18 ולא בצרפת צריכים לקרוא את הביקורת הלא רלוונטית הזאת. לעומת זאת ג'יין אוסטן מעבירה ביקורת לא פחות חריפה על החברה האנגלית של תקופתה וזה תענוג לקרוא - בזכות ההומור, החמלה וגם בזכות הסוף הטוב שהיא מסדרת תמיד לכל הגיבורות שלה. מצד שני, אם היינו לומדים את זה בשיעורי ספרות ייתכן שהייתי שונאת גם את אוסטן.
 
אני גם מאוד סבלתי מהזר ("חטפתי מכת שמש אז הרגתי ערבי, וזה שאני לא בוכה בהלוויה של אבא שלי בכלל לא קשור לזה שאני פסיכופת") אבל מישהו פה בפורום כתב בעבר שהוא התאהב בו אז כנראה שבאמת זה עניין של טעם.
 
אין לי מושג איזו ביקורת הייתה לסופר כי לא הצלחתי לקרוא...
זה פשוט היה מטרחן ומ-ש-ע-מ-ם עד דמעות. מהספרים שכל עמוד היה כמו לטפס הר.
מ"הזר" דווקא לא סבלתי, ולו רק כי הצלחתי לקרוא אותו, כנראה...
 
כאמור, הבעיה שלי עם חלק ניכר מהתכנים לא הייתה שלא התחברתי לתוכן, אלא שלא הצלחתי להגיע לשלב התוכן... (וזו לא הייתה בעיה טכנית, הייתי תולעת ספרים, כאמור).
זה פשוט היה מטרחן ומ-ש-ע-מ-ם עד דמעות. מהספרים שכל עמוד היה כמו לטפס הר.
מ"הזר" דווקא לא סבלתי, ולו רק כי הצלחתי לקרוא אותו, כנראה...
 
כאמור, הבעיה שלי עם חלק ניכר מהתכנים לא הייתה שלא התחברתי לתוכן, אלא שלא הצלחתי להגיע לשלב התוכן... (וזו לא הייתה בעיה טכנית, הייתי תולעת ספרים, כאמור).
בשבילי ביאליק מאוד רלוונטי יונתן גפן אדם גס רוח שיכור ומסומ
מבחינתי ביאליק מאוד רלוונטי
התנגדותי לדת האורתודוקסטית באה קודם כל וראשית לכל מהשיר "המתמיד" שהוא אסמכתא נגד אורח החיים
של תלמיד ישיבה
והשיר "בת הרב" מאוד אקטואלי לכל אלה שאורזים חפצים ומחפשים שלווה ובטחון במדינות רחוקות.
ו"על השחיתה" זו תזכורת לכל אלה שמשתקעים בגרמניה
ולגבי יונתן גפן המתנשא המאנפף המתקיים על אנפוף וריקנות וכולו נהנתנות הוא לא
מדבר אלי אפילו לשניה הוא ובנו הצרצר
מבחינתי ביאליק מאוד רלוונטי
התנגדותי לדת האורתודוקסטית באה קודם כל וראשית לכל מהשיר "המתמיד" שהוא אסמכתא נגד אורח החיים
של תלמיד ישיבה
והשיר "בת הרב" מאוד אקטואלי לכל אלה שאורזים חפצים ומחפשים שלווה ובטחון במדינות רחוקות.
ו"על השחיתה" זו תזכורת לכל אלה שמשתקעים בגרמניה
ולגבי יונתן גפן המתנשא המאנפף המתקיים על אנפוף וריקנות וכולו נהנתנות הוא לא
מדבר אלי אפילו לשניה הוא ובנו הצרצר
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.