רצון
להיות קרוב, רצון להתקדם לעבר מטרה יוצרים משיכה לאותו אובייקט. כח הרצון הקולקטיבי, מפגיש אנשים באותן נקודות זמן וחלל.. הם נמשכים אחד אל השני מתוך התכווננות עדינה, שלא ניתנת להסבר שיניח את הדעת. ואז אנחנו מגדירים את הפגישות האלו בתור צירוף מקרים, בלי לדעת שבתת-מודע התכוונו לשם. עצם ההתכוונות שלנו לאובייקט, נועדה למילוי סיפוק, השאלה נניח שהגענו למושא הערצתנו או משיכתנו אנחנו מרוצים ? הדרך מאירה פנים לכוונה לא אנוכית, ובשביל כזאת כוונה, אני מאמין שצריך לאבד חשיבות עצמית ורצון לסיפוקים מידיים, על מנת להגיע עמוק יותר לרגע הזה.