נמאס לי למצוא שמות להודעות.
מיתרית יקרה ונדירה, בואי נתחיל בהבחנת מושגים קטנה שאולי תעשה את הדיון הזה יעיל יותר. המושגים הם : בודהיזם, זן, טאואיזם. איני יודע מה את יודעת על כל אחד מהם, ולכן אומר רק מה שנחוץ לדעתי לצורך הדיון. הטאואיזם נולד בסין בערך באותה תקופה שבה הבודהיזם התגבש בהודו. יש לציין שהטאואיזם לא היה חדש לחלוטין, אלא כלל איסוף של גישות ותיקות קיימות והתייחס להיסטוריה הקדומה כאל תקופה ממנה יש ללמוד. הזן, לעומת שניהם, התפתח ביפן עם הגעתה של גישת הצ´אן הסינית (זן=צ´אן=מדיטציה) שמקורה במפגש היחודי שנוצר בסין בין הטאואיזם לבודהיזם. המפגש הזה נוצר בערך כ-800 שנה לאחר הולדת התורות הללו (כלומר, במאה ה-3 לספירה לערך), והחל להיות משמעותי במאה ה-5 לספירה. הבודהיזם, הוא, בעיני, דת. דת=חוק (מקור המילה בפרסית). הדרך הבודהיסטית מציבה את ההארה כפיתרון קיומי לבעיה שנתפסת בעיני הבודהיזם כבעית היסוד : הסבל עלי אדמות. הפתרון : שיחרור מ"עלי אדמות", חיים בעולם מרומם יותר מעולם האבק והסבל. חיים טהורים ומושלמים, שלמות בחיק הקיום. טאואיזם הוא פילוסופיה. כה אנרכיסטית, עד כי גובלת תמיד בשלילת עצמה. הבעיה הקיומית בעיני הטאואיזם היא : עצם המחשבה שיש בעיה קיומית... המחשבה הזו גורמת לנו להתמרד. לנסות לעצב את המציאות. כיוון שהמציאות היא האמת, היא זרימתו של היקום כולו, הרי אנו מתנגדים לכוחות אדירים ומזמינים לעצמנו רק צרות. הפתרון לכך הוא להתאחד עם הזרימה. זן מתקיים במקום בו שתי הגישות הללו נפגשות. הוא אינו דת, כי הוא אינו מכיל חוקים. הוא אינו פילוסופיה, כי הוא אינו מציג רעיונות ומשנה כלשהי. זן הוא (או היא) דרך. דרך לאן ? - זאת שאלה שבפירוש נחשבת לחסרת חשיבות. השיטה המסורתית לעסוק בזן היא דרך עשייה כלשהי. האופן בו עושים את העשייה משמעותי מאוד. הוא מתרגל את העושה באיכויות פעולה מיוחדות מאוד. החוויה הקשורה בעשייה הזו היא יחודית. כשהעשיה מסתיימת, נותר משהו מהאיכויות ומהחוויה במבצע; משהו שישפיע על חייו, בחלחול איטי ועמוק. באותה מידה, המשהו הזה יכול לשנות אדם ברגע מקצה לקצה. במיוחד לשם כך פותחו בזן שיטות מיוחדות, קיצוניות יותר, כמו הקואן (משפטים פאראדוקסליים בעיקר). אבל השינוי הקיצוני יכול להתרחש גם במזיגת תה לכוס. זן אינו עוסק בהתכחשות לאגו. הבודהיזם כן. טאואיזם גם כן, אם כי מתוך הבנה שונה, פחות מרירה. זן פשוט מציע דרך. משהו שאפשר לעשות כדי לגעת במציאות כפי שהיא. מה תגלי שם כשתיגעי בה ? - על שאלה זו אין איש יכול לענות לך. אין צורך שאיש יענה לך. אין טעם שאיש יענה לך. ההבנה הזו היא מעבר למילים, אי אפשר למסור אותה. אפשר רק לחוות אותה. המשפטים הבאים הינם דעתי האישית. הם לא היו זוכים לכל התייחסות מהזן. למיטב הבנתי. אין כאן עניין של וויתור על העצמיות, אלא הכרה בטבעה של העצמיות. העצמיות היא אמנם יחודית, אבל היא עדיין חלק מהשלם. בני האדם רואים את עצמם כמרכז העולם. כל אחד מאיתנו רואה את העולם דרך עיניו הפרטיות, כאילו הכל סובב סביבו. אבל לקיום יש ציר אחר, שכולנו סובבים אותו. התכחשות לציר הזה מזמנת התנגשויות רבות עם גורמים אחרים הנמצאים גם הם בתנועה סביב הציר. אני נפרד. אבל אני גם חלק. כשאני זוכר שאני חלק אני חושב במושגים של אנחנו. אני רואה תמונה שלמה, שבה הדברים משלימים זה את זה. כשאני חושב על עצמי כנפרד, אני רואה מתח. מאבקים, התנגדויות. אני ואת, אם אנחנו מתמודדים על אותה משרה, האם טוב שאני אתפוס אותה ? האם טוב שאת תתפסי אותה ? האם טוב שאף אחד משניינו לא יקבל אותה ? וכשאני חושב על אותה תמונה במושגים של אנחנו, אשמח אם כל אחד מאיתנו יקבל את המשרה, אשמח אם שניינו נקבל את המשרה, ואשמח לדעת שלשניינו תמצא תעסוקה הולמת בכל מקרה. לאכול ולשתות - הרי זה חלק מהסדר הטבעי. כשאני אוכל ואני נפרד, אני רואה כמה שהירקן והחקלאי דופקים אותי במחיר. כשאני אוכל ורואה את השלם, אני רואה כמה יפה שיש ירקן ויש חקלאי, כמה יפה שיש יצורים בבריאה שהופכים בתהליך מתמיד להיות הגוף שלי, וכמה יפה שאני יכול לאפשר לירקן ולחקלאי להתקיים באותו האופן באמצעות הכסף שאני משלם להם.