מה ואם ומתי לספר לילד מאומץ שיש לו אחות?

מה ואם ומתי לספר לילד מאומץ שיש לו אחות?

לי ולבעלי בן יחיד, מאומץ מחו"ל. הילד בן 5 וחודשיים, ומחר הוא איתנו בדיוק 3 שנים (כלומר מגיל שנתיים וחודשיים).
הסתגלותו וחוכמתו מדהימים. בתחילה, ועד לפני כשנה, הוא זכר המון דברים מעברו - הוא ננטש בלידתו וגדל בבית ילדים, ומדי פעם היה מעלה דברים שהוא זוכר ("פעם כשהייתי קטן..." תמיד ככה זה היה מתחיל - "היתה לי מיטה עם סורגים והיו הרבה ילדים בחדר", או: "הילדים שם היו מרביצים והיה ילד שנשך אותי" - ואכן בקבוצתו היה ילד שנשך גם אותי! בקיצור, זיכרון מדהים!).
אני חשה שזכרונו מתחיל להתפוגג, אבל עם גדילתו מתחילות לעלות ולהתנסח תהיות שונות, ולאחרונה בתדירות גבוהה, מדי כמה ימים. אני בדרך-כלל מחכה שהוא ישאל ואז אני עונה. הוא יודע כמובן שהוא ילד מאומץ, שהוא גדל בתוך בטן של אשה אחרת, שהוא בא מארץ אחרת. ושאנחנו ההורים שלו, שמגדלים ואוהבים אותו. לפעמים יש התפרצויות זעם, הרבה היה סביב יום המשפחה. לפני כמה ימים הגעתי לאסוף אותו מהגן, ואמנם הוא לא נשאר אחרון, אך הייתי בין ההורים האחרונים שבאו. כשהגעתי ראיתי שהוא לא במצב רוח טוב, ובדרך הביתה כבר היתה התפרצות שנמשכה שעות ארוכות, עד הערב. הוא אמר שהוא רוצה למות, שההורים שלו מתים, שאנחנו לא ההורים האמיתיים שלו, וחזר על כך הרבה פעמים. לאחר שנרגע והיה במצב רוח טוב, וברגע אינטימי - שאלתי אותו אם קרה משהו היום בגן או אם מישהו אמר משהו, והוא ענה: "כן. X (הסייעת) אמרה לי משהו שהוא נכון" - אבל לא הסכים לומר לי מה הדבר בשום אופן. לפני השינה, הרגשתי שאני חייבת להגיב על דבריו. אם לא אגיב הוא יגדל לחשוב שהוריו מתו - וזה לא נכון. שאלתי אם זה מה שהוא חושב, והוא אמר שכן. אמרתי לו שהם לא מתים ואם הוא רוצה לדעת אני יכולה להגיד לו מה שאני יודעת. הוא רצה. אמרתי שעל אבא שלו - ותיקנתי: או, האיש שלו נולדת - אני לא יודעת שום דבר. אבל האשה שילדה אותו חיה ונמצאת בארץ שממנה הוא בא. היא ילדה אותו, אבל מסיבה שאני לא יודעת (ואני באמת לא יודעת) היא לא יכלה לגדל אותו ודאגה שיהיה מקום שכן יוכל לדאוג לו ולגדל אותו.
וכאן באה ההתלבטות: אני יודעת שיש לו גם אחות-למחצה גדולה ממנו, מאותה אמא אך לא מאותו אבא, שלא נמסרה לאימוץ ולא ברור לי אם היא גדלה עם אמה או עם סבתה. כמובן שאין שום קשר עם המשפחה הביולוגית. כבר היתה בעבר הזדמנות שהוא שאל אם יש לו אחים או אחיות, ובהזדמנות אחרת אמר שהוא היה רוצה משפחה גדולה. איכשהו הצלחתי אז להתחמק מתשובה. אבל השאלה נשארה פתוחה, ואני לא בטוחה שהוא בגיל המתאים לספר לו על זה. מצד שני, אני לא רוצה לשקר וכשיגדל יגלה ששיקרתי כי אז לא יאמין יותר לכלום (ובצדק). העיקרון שמנחה אותי: לא לשקר. להגיד את האמת בצורה מתאימה, גם אם אמת חלקית.
האם לדעתכם כדאי/רצוי לספר לו בתקופה זו ובגילו על קיומה של אחות? נראה לי מוקדם מדי להבין כזה דבר (אחות מאותה אמא/אשה אך לא מאותו אבא.. הוא בסה"כ בן 5).
מצד שני, אם ישאל אותי שוב אני מרגישה שאני צריכה להיות מוכנה עם תשובה שתתאים לו וגם לי וגם למציאות האמיתית...
הבוקר, שאלתי את הסייעת מה קרה בגן והיא סיפרה: משראה שהוא נשאר בין האחרונים בגן, הילד דאג ושאל אותה: "למה אמא שלי עוד לא מגיעה?", והסייעת (שהיא חדשה יחסית ולא ידעה שהוא מאומץ) אמרה בצחוק: "מקסימום אתה תבוא לעשות שבת אצלי, אני אקח אותך אלי". זה כנראה היה הטריגר להתפרצות, שהמחיש עד כמה נשאר בו המקום הפגיע והלא בטוח. אני תוהה מה תעשה לו הידיעה שלאמו הביולוגית (אני לא משתמשת איתו במונח הזה כמובן) יש ילדה שאותה היא לא מסרה לאימוץ...
אשמח לשמוע עצות. וסליחה על אריכות הדברים... קשה לצמצם את סערת הרגשות לכמה פסקאות..
 
הסערה שלך ממש מובנת

לדעתי
אם ילד שואל -חשוב באמת לענות אמת.אבל לא הייתי בכלל נכנסת לעניין אחות למחצה.אחות היא אחות היא אחות.[כל כך הרבה פעמים לאם הביולוגית המוסרת לאימוץ ילדים מגברים שונים...זו מציאות ידועה.]
כאשר מופיעה שאלה לגבי אח או אחות ויודעים שקיימים- אפשר לענות שנמסר לך שאכן קיימת אחות,שחיה בארץ מולדתו ,שאינך יודעת היכן בדיוק. אם ישאל אם יוכל להקים איתה קשר תוכלי לומר שכאשר יגדל ,אם ירצה,אפשר יהיה לנסות לחפשה אבל הדרך לכך אפשרית רק בזמן שבו יהיה גדול.
דיברת על אמת חלקית. אני מסכימה איתך ומגדירה את החלקיות שנדמה לי שאפשרית כעת לעיכול- כן,נמסר לך שיש אחות. לא,את לא יודעת היכן היא גדלה. [וזה בעצם נכון. אמה?...סבתה?....] וכאמור ממש לא חשוב לומר שהיא חצי אחות.
באופן מעניין התייחסתי במדור היעוץ של העיתון האחרון "מדברים אימוץ" לעניין דומה-אחות שיודעים שקיימת ומאומצת במשפחה אחרת בישראל-האם לספר ,האם להפגיש. ודעתי שם נחרצת לחיוב.

הילד שלך מאד מאד חמוד- רואים דרך הדברים. והוא מספר לך [לפחות בינתיים....] הרבה ממה שעובר עליו. זה נחמד.
הייתי מחבקת אותו על כך שהוא רוצה משפחה גדולה,ואומרת לו שגם את תשמחי מאד להיות סבתא להרבה נכדים....
 
ולגבי "אני רוצה למות"

אם זה ביטוי חד פעמי,שקשור אך ורק ליום ההוא שבו דיבר על ההורים המתים ,והוא נרגע כפי שציינת - אוקיי.
אם מופיע שוב-כדאי להתייעץ באופן מאד פרטי.[כדי להבין לעומק ,ולעזור עזרה נכונה ומתאימה.].
 

Angelina68

New member
חרדת נטישה

אני קוראת שוב ושוב שאחת התופעות הנפוצות, גם לאחר שנים בחיק המשפחה שהילדים פוחדים שהשהות שלהם היא ארעית ושהם עלולים לחזור לחיק המשפחה.
למעט אהבה, עקביות וזמן האם יש דברים שניתן להגיד להם, לחזור עליהם כדי שיטמע בהם שהם כאן לתמיד?
האם ההסבר על בית הילדים משם הגיעו והחזרה על כך שהוא מאומץ מעצים את החרדות?ל אני כמובן 100 אחוז בעד לספר לילד שהוא מאומץ השאלה מה אפשר לעשות כדי לצמצם את חרדות הנטישה
מלבד שלושת הדברים שציינתי.

חייכנית האם את יכולה לכוון אותי לקריאה בנושא או לשתף מתובנותייך?

יום נפלא לכולם
 
אהבה ,עיקביות...

אנ'גלינה אמרת דברים חשובים ביותר.
לפעמים יש אשליה כשקוראים ספרי הדרכה או אפילו כשקוראים בפורום שיש מלה,משפט, אמירה שאם נגיד הם יהיו מן אמירת קסם נגד חרדה.
בניסיון שלי זה לא ממש ככה. כן,ישנן המון מילות הסבר שחשוב לומר-על עצם האימוץ,למשל והפורום הוא כבר מדריך טוב אם רק מסתכלים בחיפוש תחת "סיפור האימוץ".אבל לגבי העובדה שאיננו נוטשים...לדעתי,זה לא ממש מה שאומרים אלא בעיקר ההתנהלות העקבית והיציבה שנוסכת תחושת עוגן מעבר למילים.
זה קשב עדין ומותאם .אני נזכרת שכשהבן שלי היה לא שקט בהתחלה והיה לו קשה להרדם,שמתי לב שאם הוא משעין ראש כשאני מחזיקה אותו על כתף ימין שלי דווקא ואני מלטפת לו את הצוואר-הוא מיד נרגע.
הקשבה מותאמת מתכנה באנגלית attunement .קשב מותאם לצרכי הילד שלנו הוא עניין שמשתכללים בו מיום ליום כשהילד איתנו.
ועוד משהו שחשוב לדעת-לא הכל נוכל לחסוך מהילדים שלנו.במידה לא מעטה בדיקות הבטחון והאמון שלהם באחרים הם ימשיכו לעשות גם לגבי דמויות מעבר לנו.
מצידנו-חשוב שנפנה מבט אל עצמנו-עד כמה אנחנו עקביים איתם,
עד כמה גם מבחינת מצב הרוח הם לא יראו דמות הפכפכה,
עד כמה סדר היום של המשפחה הוא עניין ידוע ,
איך אנחנו עצמנו מנהלים את הדאגות והחרדות שלנו מבלי להעבירם במבטים ובמילים לילדים....

בנוסף לא מתלהבת להחיל את חרדת הנטישה לגבי כל מאומץ באשר הוא.סיפור העבר המורכב,והדרך שבה כל ילד מקבל את הסיפור ,כמו גם המשפחה המאמצת עצמה- הם שונים כל כך ממקרה למקרה.
מה שכן-חשוב בעיני לראות באמת איך מרגישים הילדים לגבי אימוצם,לעומק. הן בעזרת אינטואיציות הוריות ואימהיות,והן בהתייעצות חיצונית.

בכל זאת שבוע הספר עכשיו,אולי מישהו אחר יוכל להפנותך לספר טוב.אני מכירה הרבה מאד ספרים.אך כאמור בנושא זה חשובה ומשמעוית יותר בעיני עבודה ישירה עם הנפשות הפועלות...
 

גילעד 63

New member
אנג'לינה

אני חושב שכדי לפעול נכון למול התופעה הזו חשוב להבין מאיפה היא באה ולא רק ברמה הפשטנית שנראית לנו מאד הגיונית, הילד ננטש ולכן חושש מנטישה. צריך להבין על איזו "מערכת" נפלה ההתרחשות של הנטישה בתחילת החיים. מערכת מאד "פרימיטיבית" שמעבדת רגשות ותחושות בלבד בלי מלים כדי לסדר אותן ובלי תפיסת זמן וסדר כרונולוגי של ההתרחשות. בנוסף לזה ההתרחשות "נרשמת" במערכת כאירוע/ים טראומטי מסכן חיים, לפעמים בלי קשר לעובדה שבפועל ברוב הפעמים לרגע לא היתה סכנה ממשית אמיתית. מבחינת התינוק הוא היה בסכנה. תוסיפי על זה את העובדה שתינוק הוא חסר אונים לחלוטין למול ההתרחשות הזו ובסיכום העניין מקבלים אירוע מאד חזק שבזמן מאוחר יותר אין גישה לזכרון הזה. כלומר, יש את חווית ההשפעה של האירוע בלי זכרון של האירוע עצמו שזה כשלעצמו יכול להיות משהו מאד מתסכל.
המוח של התינוק/ילד לומד להגן על המערכת כדי שאירוע כזה לא יקרה שוב וכל טריגר של משהו שאפילו דומה מרחוק לאירוע ההוא מפעיל משהו שכאילו אומר "הנה זה קורה שוב" וכל המערכת נכנסת ללחץ כאילו האירוע קורה שוב ומגיבה כאילו הוא אכן קורה שוב. הילד לא יודע למה זה קורה לו ולמה הוא מרגיש כמו שהוא מרגיש ומאד קשה לו להסביר את התחושה לעצמו ובטח ובטח למישהו אחר היות שאין מלים שמחוברות לתחושה והתחושה מאד מאד חזקה ולא תמיד נראית כאילו קשורה למציאות, אבל צריך להבין שכשילד נמצא במצב הזה וחווה את זה אין משמעות לזמן. במצב הזה שלוש דקות נחוות כנצח שבמהלכו הילד חווה רק את התגובה של המערכת שלו ולא בהכרח את המחשבה המודעת "הנה שוב נוטשים אותי", לרוב הילד רק חווה את התגובה הרגשית והרבה פעמים גם הפיזית לזכרון הלא מודע הזה. זו מצוקה מאד קשה שהילד לא מבין למה היא קורית ולמתבונן מהצד זה נראה כמהומה רבה על לא דבר. מה קרה? כולה שתי דקות. לראיה במקרה הזה הסייעת התלוצצה שהוא יבוא אליה לשבת כי נראה לה טריוואלי לחלוטין פרק הזמן שעבר עד שאמא אכן הגיעה לאסוף אותו.
שתי תגובות אפשריות למצב הזה אצל הילדים. האחת הצפה של העניין החוצה שייצא הרבה פעמים בכעס גדול או בחרדה נראית לעין. אני באופן אישי חושב שאלה דווקא הביטויים הטובים כי הם בחוץ והילד מציף את מה שהוא מרגיש וככה יותר קל לראות את זה ולהתמודד עם זה.
לאורך זמן מה שקורה, והרבה פעמים בלי שהמאומץ עצמו אפילו מודע לזה, נבנים דפוסים של "התנהלות" פנימית למול התרחשויות כאלה שהאמת היא שדי נפוצות בחיים. התפתחות של דריכות מתמדת שלרוב המאומץ אפילו לא מודע לה ולוקח איתו לחיים הבוגרים שלו ומשכלל אותה.
החוויה שנולדת עם הטראומה הראשונה ומקבלת חיזוק כל פעם שקורה אירוע מהסוג הזה היא בגדול שהעולם הוא לא מקום בטוח ושמערכות היחסים, בעיקר הקרובות והרגשיות אינן מקום בטוח. כדוגמא, לפני זמן במהלך סשן טיפולי התבקשתי לדמיין את עצמי במקום בטוח. סביבה שיכולתי לסדר בדמיון איך שרציתי שבה אני מרגיש לחלוטין בטוח. המוח המודע שלי אמר "מה הבעיה? תן לי חצי דקה ואני מביא לך את זה" והופתעתי למדי לגלות כמה מקומות הייתי צריך לעבור בראש כדי לנטרל את תחושת הדריכות שישבה בבסיס החוויה שלי את עצמי. זו לא תחושה חזקה במיוחד, יותר כמו איזה משהו ברקע שרק כשאתה ממש שם לב אליו אתה נהיה מודע לקיומו המתמיד ולחלק שלו בעיצוב החוויה שלך את עצמך מול העולם.
אז מה עושים?
מכאן אני מדבר מתוך ההבנה האישית שלי, האינטואיציה שלי, וכל מה שלמדתי על זה פלוס החוויה האישית שלי.
אני חושב שקודם כל צריך באמת ללמוד את כל מה שקשור לזה כדי להיות מסוגלים כאילו להיכנס לראש שלו ולהבין את החוויה ובעיקר את עצמתה וההשפעות שלה באירועים מהסוג הזה. לא לעשות טריוויאליזציה של התחושות בבחינת "הכל בסדר לא קרה כלום אמא פה".
שנית, מתוך ההבנה הזו של החוויה שלו, לספק סביבה ומסרים "בטוחים" ועקביים במושגים שלו, ולא רק במושגים שלנו ולחבר את זה עד כמה שאפשר לתחושות פיזיות ורגשות. לחבר דיבור למגע, לחבר רגעים של רוגע של הילד לסביבה שלו, כאילו בבחינת הפיכה של "כשאני כאן אני בטוח" ל"כשאני מרגיש בטוח אני כאן".
לתת תיקוף לתחושות האלה כשהן עולות ולעזור לו לתמלל את התחושות, ובנוסף נראה לי נכון "לוודא התאוששות", כלומר להציף ולתמלל גם את התחושות זמן מה אחרי האירוע, כאילו להראות את המעבר מהמצוקה לביטחון. אני חושב שזה יכול מאד לעזור לילד ללמוד שאפשר לצאת מה"פינה" הזו וזה יכול להיות כלי חזק מאד כנגד תחושת חוסר האונים המוחלט שהיה בבסיס החוויה הראשונית ההיא. נראה לי שזה גם יכול לחזק את הקשר עם ההורה שבעצם עוזר לו לצאת מהפינה ומהמצוקה. המסר הוא כאילו "זה בסדר להרגיש כמו שהרגשת ואפשר לצאת מהמקום הזה".
לטווח הארוך אני חושב שאחד הדברים החשובים הוא לא להשלות את עצמנו שזה ייעלם אם רק נאהב אותו מספיק. זה לא קשור לאהבה. זה תמיד יהיה שם ברמה כזו או אחרת והרבה פעמים במקום מאד לא מודע שמעצב דפוסים בעיקר בתחום של מערכות יחסים רגשיות שחושפות את המאומץ ל"איום האיראני" של נטישה אפשרית.
אני באמת חושב שאם מאומץ יגיע לגיל בגרות עם הכלים הנכונים והמודעות ההדרגתית לאיך המערכת שלו למדה לעבוד כתוצאה ממה שקרה ממש בהתחלה, הוא יוכל לעזור לעצמו "להקשיב" פחות ופחות ל"קציני היחידה לאבטחה ולוחמה בנטישה" שהוקמה ביום שהוא ננטש בפעם הראשונה ולחוות את העולם, או לפחות את הסביבה הקרובה לו כמקום בטוח.
 

יסמין@

New member
ישר למאמרי הפורום!

אתה מסביר כל כך ברור ורהוט הסברים חשובים כל כך!!!
תודה
 
WOW גילעד, ריגשת מאד. אין עליך. מסכימה כל כך

היטבת לבטא במילותיך הרגישות את אחת הסוגיות המרכזיות והכי חשובות באופן בו עלינו להבין את ילדינו ולנסות להיות שם עבורם.
תודה.
 
הי גלעד

הניסוח המילימטרי שלך מיוחד במינו. שאפו על היכולת לתאר תהליך פנימי שקורה לך.
מבקשת הבהרה. כתבת-
"שתי תגובות אפשריות למצב הזה אצל הילדים. האחת הצפה של העניין החוצה....."
אבל נדמה לי שלא פירטת את השניה. [לוקחת את האפשרות שלא ראיתי נכון].
יכול להבהיר?
ת ו ד ה.
 

גילעד 63

New member
הי

קודם כל תודה. שנית, לא תיארתי תהליך שקורה לי. מה שכתבתי היה בתגובה לסיפור של הולי ווד על הבן שלה. זה מביא אותי להבהרה. קראתי שוב את מה שכתבתי ובאמת נראה אפילו לי כאילו דילגתי על האפשרות השנייה. בעצם, בהמשך של הכתוב אני די מתאר את האפשרות השנייה ואני חושב דווקא שזה מה שקרה לי כילד במקרים כאלה. לא זכורות לי סצינות של חרדה או כעס מופגנים ולפי עדויות של ההורים שלי אכן לא היו כאלה. מה שאני כן זוכר זה שבאופן הדרגתי למדי מילדות מאוחרת דרך גיל ההתבגרות התפתחו דפוסים פנימיים מסוימים כנראה כמנגנון הגנה בפני החוויה הזו. זו האפשרות השנייה בעצם שהיא בעיני הפחות טובה מבחינת קשר הורה-ילד ובטח ובטח מבחינת הילד עצמו. הילד מפנים את התחושה, סופג אותה ומפתח לבדו בינו לבין עצמו את דרך ההתמודדות שלו עם זה כשכלפי חוץ כאילו הכל בסדר. אני אפילו זוכר מקרה או שניים בשנים האחרונות של היסודי שפה ושם "התפלקו" החרדה או הכעס החוצה לזמן קצר ומייד הייתי אוסף את עצמי חזרה פנימה. שלא יראו חלילה
זה המצב היותר "מסוכן" לדעתי, כי הוא בונה ומחזק דפוסים פנימיים שמשתרשים ונשארים שם להרבה זמן וכל העניין מעובד רק בין הילד לבין עצמו. לא נראה לי בריא במיוחד

מקווה שזה הבהיר.
 
בהחלט הבהיר ,וההבנה שלך מקבילה מאד

לספרות מחקרית שקיימת לגבי 2 איסטרטגיות בולטות בילדים מאומצים- האחת מכונה החצנה של התנהגות השניה-הפנמה. ושתי האיסטרטגיות האלה יכולות לנבוע מ-2 איסטרטגיות קדומות ביותר של fight או flight לנוכח קשיים בתקופת העדר האם הפרטית,הרגישה לצרכים.
אפשר היה אז [כתינוקות ופעוטות] או לצעוק מלוא הריאות ולנסות כך לעורר תשומת לב מהסביבה לרעב/צמא/רטיבות ולכלוך וכו [=fight] או להתקפל בתוך עצמו ולהיסוג כדי כמה שפחות להרגיש מועקה,כאב,חוסר,סבל.[=flight]
 

גילעד 63

New member
יופי

כמו שאמרתי, מה שאני כותב זו תערובת של למידה, הבנה, אינטואיציה וחוויה אישית. מין מעורב פרדס חנה כזה

דרך אגב, ראיתי מישהו לא מזמן שמדבר על תגובות נוספות לטראומה מעבר לfight or flight. מאד מעניין. אולי גם אותך יעניין.
 
כן זה נכון.

אבל קיפאון הוא מצב נקודתי ולא שורה של התנהגויות מדידות ,כאלה שמופיעות במחקרים במסגרת ה fight or flight.
אגב,אני זוכרת היטב איך הילד שלי ,שדווקא התרשמתי מאד מדרך טיפוחו בבית הילדים ,היה במשך זמן רב בתקופה הראשונה פ ת א ו ם קופא על מקומו באמצע התנועה[למשך 10 שניות בערך],ולא בסיטואציה טראומטית אלא באמצע פעילות שגרתית,כולל משחק...אחר כך זה עבר לו.אני חשבתי שמשתכזר משהו ושאין לי דרך לדעת מה בדיוק...
 

Daria34

New member
חייכנית,תבהירי לי בבקשה,את אומרת "לנוכח קשיים

בתקופת העדר האם הפרטית,הרגישה לצרכיים"
האם את חושבת שתגובות שכאלו באים רק מילדים שחוו תקופה
שאין להם דמות רגישה לצרכיים שלהם,וילד למשל שאומץ כבר בגיל של
כמה ימים לא היה מפתח מודים של החצנה והפנמה?
או בכלל תגובות כמו שגילעד מתאר שמאפיינים ילדים שאומצו.
 
דריה

החצנה והפנמה הם סגנונות התמודדות שלא אופייניים רק למאומצים.את אולי קראת למשל על אישיות אקסטרוורטית ואישיות אינטרוורטית-שזה די דומה וכאמור ללא קשר למאומצים דווקא.
כוונתי היתה שבבית הילדים ,היכן שלא כל צרכי הילד ממולאים ,ולאו דווקא במיידיות ,על מנת להתמודד עם מצבי מצוקה התינוק בוחר במצבי fight או flight מגיל קטן ביותר ומצבים אלה מתקבעים באופן שכשהילדים שלנו כבר איתנו ונקלעים למצב מצוקה בגן למשל- סביר שייסוגו לדרך ההתמודדות הראשונית שהכירו ונטמעה בהם -הלחימה או הנסיגה.
 

גילעד 63

New member
אני חושב

שמתערבבים בשיחה הזו שני דברים שהם לא אותו דבר. הם בהחלט קשורים אחד לשני ואני מניח שבהרבה אחד מתיישב על השני, אבל מדובר בשני נושאים נפרדים.
האחד הוא הטראומה הראשונית. ההפרדה הראשונית הפתאומית מבחינת התינוק של ה"היעלמות" של מקור הכל בשבילו המוכר לו עוד מלפני שיצא לאויר העולם. מקור חיים ובטחון שבעצם נתפס על ידי התינוק כחלק ממנו ולא כמשהו נפרד ממנו. האירוע הזה שנתפס כסכנה קיומית. הטראומה הזו משאירה את אותותיה ברמה כזו או אחרת ובצורה כזו או אחרת בהתאם לעצמתה הנתפסת. בכל מקרה תפיסת ה"אירוע" כמסכן קיום היא הגורם לתגובות הקיצוניות הנחוות לאחר מכן בהופעת הטריגרים המתאימים. מדובר לא רק בתגובה רגשית אלא ממש בתגובה פיזית. תגובות הfight/flight/freeze האלה מאופיינות בהפרשה של אדרנלין בגוף בעיקר לגפיים. תגובה הישרדותית לחלוטין וזאת בנוסף כנראה לתגובה הרגשית המשוייכת לזה, פחד, בהלה, חוסר אונים, תסכול וכו'.
על זה מתיישב הרבה פעמים (במקרים של תקופות בבית ילדים) מה שאת מדברת עליו שאני מניח שמחמיר את המצב במקרים רבים. חזרה על מצבי מצוקה שאינם מקבלים מענה וכתוצאה מכך פיתוח דפוסים של התמודדות עם המצבים האלה, כאשר לאורך זמן אין את הדמות האחת שהיא attuned לצרכיו של התינוק והם אינם מתמלאים והרבה פעמים באופן עקבי. במצבים האלה אני חושב שהתינוקות יתחלקו כמו שאת מתארת לשתי קבוצות עיקריות. ה"מפגינים" שירימו עצרת מחאה קולנית ובלתי מתפשרת כשהם לא מקבלים את מה שהם צריכים, ולעומתם ה"פולנים" שינקטו בגישה של "לא חשוב, אני אשב לי כאן בשקט לבד בחושך עד שמישהו ישים לב אלי"
אלה דפוסים שאם יימשכו מספיק זמן אכן יכולים להתקבע. אני מניח שיש איזשהו קשר בין סוג האישיות (אקסטרוורטית או אינטרוורטית) לסוג הטקטיקה שנוקט התינוק אל מול מצבים מתמשכים כאלה.
האנלוגיה היחידה שעלתה לי הבוקר היא של המשחק הזה שאחד צריך להעביר לקבוצה מילה או מושג בפנטומימה והם צריכים לנחש. במשחק הזה הרבה פעמים מתגלים שני הטיפוסים שאת מדברת עליהם. אלה שככל שרמת התסכול עולה מזה שחבריו לקבוצה לא מצליחים לנחש, תעלה האינטנסיביות שבה הוא יפעל כדי לקדם את העניין. למול אלה שככל שלא מצליח להם יילכו ויתקפלו פנימה עד ייאוש מוחלט. עכשיו תארי לך משחק כזה כשמבחינת זה שמעביר את המילה או המושג חייו תלויים ביכולתו לעשות זאת. זה הופך את ה"משחק" הזה למאד מאד אינטנסיבי.
 
למעלה