מה ואם ומתי לספר לילד מאומץ שיש לו אחות?

גילעד 63

New member
תגובת fight or flight

היא תגובה של המערכת שלנו לאיום מיידי וקצר מועד. היא מאופיינת בהפרשה מאסיבית ומיידית של אפינפרין בגוף כדי להתמודד עם סכנה מיידית.
מה שאת מדברת עליו הוא בנייה והשתרשות של דפוסי תגובה והתנהגות של תינוקות שאינם מקבלים מענה ראוי למצוקה ברמות שונות. אני מניח שחלק מהמצוקות האלה נתפסות מבחינת התינוק כקשות אבל אני לא חושב שהמערכת הפיזיולוגית שלהם מפעילה את מערכת הfight or flight שלהם. זו מערכת ששמורה לדעתי למצבי "חירום".
 

זואילי

New member
מערכת ff

מופעלת גם מהמחשבה.
לא בהכרח מאיום ממשי כאן ועכשיו.
גירוי גם במחשבה יכול להתבטא במוח כמאיים ואז מפעיל את המע' הסימפטטית שיוצרת את תגובת ה FF.
 

גילעד 63

New member
את מדייקת את זה

בעצם כל אירוע שנתפס על ידי המוח שאיום ממשי כאן ועכשיו גם אם הוא מדומין. לראיה, קרבנות טראומה רבים מספיק שיחשבו על האירוע שעברו המערכת שלהם כאילו חווה זאת מחדש. צודקת.
 

זואילי

New member
נכון.


ה - פריז הוא קיפאון, להיעלם, להסוות.
 
פה אני לא מסכימה בכלל עם הנחותיך גילעד.

דמה את עצמך תינוק,בן חודש,בבית ילדים.
דמה שבלילה אתה....מרטיב ומלכלך טיטול [במקרה הטוב-טיטול. בהרבה בתי ילדים במזרח אירופה לא משתמשים בטיטולים אלא לתינוק הספיציפי רגע לפני שעומד להיפגש עם הוריו לתמיד. טיטולים שמורים לרגעים חגיגיים...]
איך אתה מרגיש ומה אתה עושה?האם אתה יכול לומר לעצמך "עוד מעט תזרח השמש ומישהו יעיר את כולם ובהזדמנות יגש אלי,יבחין במצבי ויעזור לי?"בטח שלא.
אתה יכול לנחם את עצמך ב"אין דבר. אני מכיר את זה כבר. זה בסך הכל זה...וזה...וניתן לשטיפה מהגוף"?בטח שלא.
הנקודה שאני מנסה לומר כאן היא שלתינוק אין שפה לחשוב בה ואין לו דרך "לקחת בפרופורציה", וכל אי נעימות מביאה אותו למצב קיצון כי הוא לא יכול לשרת את עצמן ולהקל על עצמו ב כ ל ל.
ולכן כל קושי הוא מצב חירום עבורו. מצב של סוף העולם.מלאני קליין דיברה אפילו על חרדת אניהילציה במצבי הקושי. חרדה קיומית שאופפת את כולו.
ואז הוא בוחר בין לסמן לעולם בכל כוח ריאותיו שהוא קיים ולא טוב לו [fight ]
או להתקפל. זה לא כמו שכתבת "אני אחכה לי בשקט ואולי בסוף מישהו יגש אלי" -כי יכולת המחשבה הזאת עדיין איננה קיימת. אלא הגוף עצמו פשוט ככל האפשר מתאיין [מלשון אין] כדי כמה שפחות לחוש את האי נוחות.וזה ה flight
כך שלא כמו שתיארת "חלק מהמצוקות נתפסות כקשות". מצוקה = קושי עצום עבור התינוק,מתוך חוסר האונים וחוסר הכלים המוחלט להתמודד לבד.ובהחלט שהקושי מכניס למצב חירום דרמטי את העולל
שאפילו עדיין משולל דמיון לנחם את עצמו שבסוף יהיה טוב.
 

גילעד 63

New member
preaching to the quire

אני בכלל מסכים איתך שיש מצב שתינוקות בבית ילדים חווים שוב ושוב טראומה. הדיון על רמת המצוקה למול התגובה הוא לא העניין.
אני בכלל טוען שבבית ילדים שבו הטיפול אינו מיטבי ונגרמים מצבים ברמות חומרה שונות בין אם מופעל מנגנון FFF או לא, זה לא משנה. ככה או ככה מדובר בטראומה על טראומה על טראומה.
כל זה מעלה את השאלה האם רק ילדי בית ילדים מפגינים את הסימפטומים האלה וכל העבודה שנעשתה בעשר פלוס השנים האחרונות על מאומצים בתסריטים שונים, ולא בהכרח מבתי ילדים, מראה שהפגנת הסימפטומים לא שמורה רק למאומצי בתי ילדים, יש מצב שמאומצי בתי ילדים מצבם חמור מאלה שלא שהו בבית ילדים ולא חוו טראומה על טראומה.
 

יסמין@

New member
האם במחקרים אלו

חקרו גם תינוקות שנימסרו ממש אחרי הלידה להוריהם (הגנטיים או המאמצים)? בארה"ב הרי זה קיים באימוץ פתוח, כשההורים נמצאים בחדר הלידה ומקבלים את התינוק מייד לאחר שהוא נולד. ובארץ, באימוץ סגור, יש מקרים שמקבלים תינוקות בני כמה ימים. אני מכירה אישה שעוד הספיקה לערוך לבנה את ברית המילה.
 

טאשקה

New member
לדעתי לא מדובר דווקא ברגע הנטישה עצמו שגורם

לתינוק לדפוס תגובה מסויים כלפי הסביבה. מדובר בתהליך שקורה לאורך השנה-שנתיים הראשונות בו בונה התינוק מה שנקרא "מודל עבודה פנימי", כלומר מסגל לעצמו דפוסי תגובה אופייניים לעולם. אם חובה התינוק טיפול מסור ואהבה רוב הזמן - יפתח "מודל עבודה פנימי" תקין, אם לעומת זאת החוויה שלו היא לרוב של טיפול לקוי משהו, הלבד, התחושה שהוא צריך להתמודד לבדו עם העולם בהיותו כ"כ קטן היא זו שמולידה את מה שנקרא " חרדת נטישה" ואת כל ההתנהגויות שקשורות לזה.
מעבר לזה עצם הידיעה שיש "הורים אחרים" שלמעשה נטשו אותו מוסיפה לתחושה זו.
 

גילעד 63

New member
אם כך היה הדבר

אז מאומץ שנמסר זמן קצר מאד אחרי לידתו למשפחה אוהבת ומטפלת לא אמור להפגין סימפטומים של טראומה או חרדות נטישה וכו',
אבל מה לעשות, לא כך הוא הדבר. פעם חשבו ככה היום כבר מבינים שזה לא עובד ככה. עצם הניתוק הבלתי הפיך מהדבר היחיד המוכר והבטוח, המעבר לידיים זרות לחלוטין והצורך בהסתגלות ללא מוכר למרות היותו מיטבי בפעולות ובכוונה עושה את שלו.
לגבי עצם הידיעה, לאיזו תקופה את מתכוונת שבה יש את הידיעה? האם את אומרת בעצם שאם באופן תיאורטי הילד לא היה יודע לעולם שהיו הורים אחרים אז חרדת הנטישה שלו היתה קטנה וקלה יותר?
 

טאשקה

New member
השאלה היא מהו זמן קצר ומה קרה בזמן הקצר הזה

אם עברו מס חודשים בין הלידה לאימוץ ובחודשים האלה חווה התינוק משהו שנחווה אצלו כהתמודדות לבד מול העולם כשהוא כה רך, קטן וחסר אונים לחלוטין זה בהחלט ישאיר חותם כלשהו. מאחר ובגיל זה הוא אכן חסר אונים או כלים להתמודדות עצמית תירשם חוויה זו כטראומה, אם כי פחותה יחסית לתינוק ששהה במצב זה לתקופה ארוכה יותר.
אם כי כנראה זה בכל זאת טראומה רצינית.
לעומת זאת אם בתקופה זו זכה התינוק לטיפול נאות, הטראומה תשתווצר מעצם המעבר לידיים זרות/אחרות תהיה פחותה עוד יותר. גם פה לדעתי העוצמה היא תלוית גיל. ושוב, לדעתי תהיה פה טראומה זמנית ולאו דווקא משהו שיהיה חלק מאישיות הילד בעתיד ( בתנאי שהילד בן מס חודשים בעת המסירה).
אם לעומת זאת נמסר התינוק ימים ספורים אחרי לידה אין סיבה שיחווה משהו שירשם אצלו כנטישה.

לגבי עצם הידיעה של הילד שהוא מאומץ, שוב, נראה לי שאומנם זה לא מה שיצור את חרדת הנטישה, אך יוסיף על הקושי ויגביר את חרדת הנטישה (בתור ילד). לעומת זאת זה דווקא יקל על ההבנה של העצמי בתור מתבגר ובוגר.
לכן במקרה והילד שאומץ הוא לא בן יומו עדיף שידע ויגדל עם הידיעה כמשהו מובן מאליו.
אם לא הייתה שם חרדת נטישה מלכתחילה הידיעה בכל זאת תיצור קושי כלשהו ובלבול.
בעולם שלנו כמעט אין דבר שאפשר להסתיר לאורך זמן, אך אם היה מתאפשר הדבר לא הייתי בכלל מספרת לילד שאומץ כשהיה בן יומו שהוא מאומץ וגם לא לילד שהגיע בגיל מס חודשים ובוודאות זכה לטיפול מירבי לפני מסירתו. רק בשביל לחסוך את הטראומה או הקושי שנגרם מעצם הידיעה.

זו רק דעתי.
 

גילעד 63

New member
כמובן שכל אחד זכאי לדעתו

יחד עם זה, הראיות מדברות אחרת. המוני מאומצים שאומצו כתינוקות בני יומם מפגינים את כל ה"סימפטומים" בנושאי טראומה וחרדות נטישה וכו'.
לגבי הגילוי, פעם באמת חשבו ככה כשכל האימוצים היו אימוצים סגורים וברגע שנמסר התינוק סוגרים את הדלת על מה שהיה באופן הרמטי. הורים מאמצים בארה"ב בשנות החמישים והשישים קיבלו ייעוץ לא לספר לילד כי התינוק לא זוכר כלום והעיקר זה הטיפול הנאות והאהבה שיעניקו לו. בעשרים שנים האחרונות כל אלה שהיו אז הסמכות בעניין מכים על חטא למול האפקטים של ההתעלמות מנסיבות הגעתם של הילדים האלה לעולם ותליית הכל בטיפול נאות ואהבה.
אני מציע שתצפי בקישור ששמתי בשרשור הזה לראיון עם ננסי וורייר שכתבה את primal wound לפני הרבה שנים כשאז הרעיון הזה עוד נחשב לפריצת דרך.
משהו במערכת ובמוח של התינוק זוכר את מה שהיה וגם את מי שהיתה והיעדר חיבור לשם בהמשך יוצר נתק ברצף הקיומי והזהותי שלו שיש לו השלכות לא פשוטות בהרבה מקרים.
 

Angelina68

New member
וואו, איזה יופי של תובנות


תודה למגיבים, למדתי הרבה. אני חושבת שמה שגילעד אמר לגבי, לא לתת לזה מעמד קליל אלא להתייחס ברצינות לזה שהוא עבר חוויה רעה אבל שאפשר לתקן אותה, אני אאמץ בעתיד במידה ואדרש לכך.

לגבי מה שגלי כתבה, זו היתה התובנה הבאה שלי, קרי, שלא רק מאומצים עוברים את אותן החרדות. אני זוכרת את עצמי בגיל שש, כיתה א', חוזרת מבית הספר ואין אף אחד בבית ואני בהסטריה ששכחו אותי, ללא שום נטישה מוקדמת (למרות שהחוויה ללכת ולחזור לבד לבית הספר לא היתה ראוייה לדעתי). אני גם זוכרת שבגיל מאוחר יותר לא רציתי למות אבל פחדתי מהמוות בצורה קיצונית (ולא, לא חוויתי מוות במשפחה), כנראה שלבים שכל ילד, מאומץ אם לאו עובר.

פשוט קיוויתי, בצורה נואשת, שיש דרך להבהיר להם מלבד הל"הראות" כיוון שאני מוצאת את עצמי חושבת כל הזמן, עקב עיסוקי עם בעלי חיים, שלו רק יכלו להבין אותנו לא היו חרדים כל כך כל פעם שהם מוצאים מחזקתם של הבעלים או נשארים לבד בבית.

כנראה שההבנה לא קשורה במקומות שאינסטינקטים היוליים שולטים.

שוב תודה לתגובות ומה שגלעד כתב בהחלט ראוי למקום של כבוד במאמרים
 

גלי 10

New member
מבט אחר על "אני רוצה למות"

גם הבן שלי (בן רבע לשבע) אומר בשנה האחרונה "אני רוצה למות". זה הצטרף ל "זה היום הגרוע ביותר בחיי" ודומים לו. בהתחלה ממש נבהלתי, ואז שמתי לב שזה מאוד מושפע:
א. מהנטייה שלו לדרמה (אישיות דרמטית למדי)
ב. מהנטייה של חברתו הקרובה לדרמה (היא אפילו יותר טובה בזה ממנו).
ג. מהטלוויזיה (האשם העיקרי לדעתי הוא בובספוג).
בפעמים הראשונות שוחחתי איתו, אבל אחר כך התחלתי להתייחס לזה בהומור, וההתבטאויות האלה פחתו באופן משמעותי.
רוצה לציין שמדובר בבן ביולוגי (אנחנו לפני משפט לגבי הקטנצ'יק המאומץ
) אבל אני לא חושבת שיש הבדל בבהלה ובחשש של אם ששומעת את ילדה מתבטא כך, בים אם מאומץ ובין אם ביולוגי.
חזקי ואמצי
 
לי קשה לשייך

"אני רוצה למות" להומור,או להתייחס לזה בהומור.
לי זה נראה מצביע על מצוקה כל שהיא שקשה/לא יודעים לבטאה בדרך אחרת.
מאד חשובה האינטונציה [שאי אפשר להעביר בכתיבה פה...]. היא אומרת הרבה מאד. אכן לפעמים במערכונים אפשר לשמוע מישהי אומרת בטון מוגזם "אוף בא לי למות מזה..." וזה באמת אחרת.
אבל אישית לא הייתי רוצה לעשות את הטעות שבה הילד שלי יתכוון למשהו שמציק לו ואני אתייחס בהומור...
אני מגיבה כמובן ממרחק לדברייך כי אני לא מכירה אתכם ואת הנסיבות.
 

גלי 10

New member
ברור, ברור


קודם כל חייבים להתייחס ברצינות, וכך עשיתי גם אני. אפילו הלכתי לייעוץ אצל פסיכולוגית ילדים. מה שניסיתי להגיד, שאם/כאשר זה חוזר, כדאי לבדוק אם יש לזה גם סיבות פחות חמורות/קשות. אצלי זה יסוד אישיותי דרמטי, כמו שציינתי, שמושפע מאוד מהסובבים ומהטלוויזיה. לדוגמה, אני גיליתי שאמירה קשה כמו "זה היום הגרוע בחיי" היא ציטוט נאמן למקור של בובספוג בכמה וכמה פרקים...
 
למעלה