מה ואם ומתי לספר לילד מאומץ שיש לו אחות?

גילעד הי

לא משוכנעת לגבי טראומה מהיעלמות של מקור הכל אלא אם מדובר בתינוק שהושם בפח הזבל או בקרן רחוב ,ממש נזנח אל היקום.
ראה בקיבוצים בזמן הלינה המשותפת למשל-ברב שעות היום המטפלות היו עם הילדים והילדים טופלו בהרבה תשומת לב.[בהיסטוריה האישית שלי עזרה בבית תינוקות בקיבוץ. למרות העדר האימהות בשעות שבהן עבדתי ובשעות רבות אחרות - התפעלתי מאד ממידת תשומת הלב,וגם מהמידה של הרגיעה אצל רב רובם של התינוקות.]
כמו כן הרבה תינוקות לפני הגיל של "חרדת זרים" דווקא נענים בגופם לטיפול על ידי מבוגר שאינו אמא שלהם אם הוא נחווה על ידיהם כאוהד.
אני נשארת עם הfight ו flight .
נכון שאצל כל תינוק יש הסתגלות למעבר מסביבת הרחם לסביבת העולם החיצוני. לא בטוחה עד כמה בשלבים כל כך ראשוניים הוא מזהה שאמא שלו מסרה אותו ל"אימהות" אחרות.כי בכלל לא בטוח שהפנים טיפול טוב של אם. [כאמור מתייחסת לעזיבה בבית ילדים או מסירה לשירות למען הילד ולא לנטישה בקרן רחוב סואן-מאמינה שנטישה כזאת משאירה ועוד איך רישום לא פשוט אצל עולל שקשה לו מאד מבחינת הציוד המנטלי שלו לעבד את אותו רישום ואז זה עוד יותר קשה]
 

גילעד 63

New member
הי

עולה מדברייך, אם אני מבין נכון, בשלבים כל כך ראשוניים התינוק לא באמת מזהה את ההבדל בין אימו למישהי אחרת? אם זה היה נכון אז רק מאומצי בית ילדים שלא קיבלו טיפול טוב ומסור היו מציגים סימפטומים של טראומה ובעיות בתחום הנטישה ולא כך הוא הדבר.
דרך אגב, שיטת בתי הילדים והלינה המשותפת של פעם בקיבוצים הולידו דורות של מבוגרים עם בעיות נטישה קשות עד שהבינו שכדאי שהתינוקות האלה יהיו כמה שיותר עם אמא שלהם ושיש הבדל גדול בשביל תינוק בין מטפלת מסורה ככל שתהיה לאמא שלו.
הנחת היסוד שהתינוק לא מבדיל בשלב הזה מי מטפל בו היתה בבסיס גישת הclean break של האימוצים של פעם.
 
הי גלעד-מילות השיר ו...מנסה לעשות קצת סדר

האם את מקשיבה מילים ולחן: עידית אשל
האם את מקשיבה

איפה היית
כשבכיתי בלילה
אל תוך הכר?
רק כלב שנובח
וצרצר
עונים לי

מוקפת ילדים
אחרי כיבוי אורות
שוכבת במיטה
ומתחילות לי מחשבות
נאבקת בשדים
שמאחורי תריסים
בצללים על התקרה
איפה את עכשיו

האם את מקשיבה
האם את מקשיבה?

ספרי לי עוד סיפור
הייתי מבקשת
כמו דייג
פורשת את הרשת
מושכת זמן
שלא תלכי

עונה לך-
בעצמך אמרת שיש דברים שמתערבבים וקורים ביחד.
תראה,אני באמת לא בטוחה שבזיכרון התינוק -אמו שנטשה או ויתרה כאשר ננטש בשלבים מוקדמים.ונניח שבמשך חודש ילד היה אצל אמו הביולוגית עד שהחליטה סופית שלא מסוגלת לגדלו ומסרה אותו. האם נראה לך שאותו חודש היה חודש עם טיפול לעילא שהתינוק התגעגע אליו? בעיני סביר שאת הספקות המחלחלים והחרדות האם העבירה בדרכים לא מילוליות לתינוק ושלאו דווקא טיפלה בו באופן מיטבי.
בוודאי שתקופת ההעדר חרותה במאומצים.מהבחינה שהטיפול אז איננו אופטימאלי ובדרך כלל יש בסביבה הרבה מאד אחים ואחיות שתלויים בדמויות המבוגרות באופן מוחלט.התינוק אז נצרך להתארגנות והתמודדות מיוחדת וכאן הבריחה המלחמה והקיפאון שהזכרנו קודם.
סביר שישנו זיכרון מודחק או חצי מודחק מתקופת "החור השחור". אבל אינני בטוחה בכלל ששוכנת לה שם גם דמות האם שעזבה או אפילו אקט העזיבה.אני חושבת שיש זיכרון מתקופת הנטישה יותר מאשר מרגע הנטישה או מהדמות הנוטשת.אני מתכוונת כמובן רק לגיל תינוקות-זה אחרת לגמרי לגבי ילדים שנמסרים לאימוץ כבר גדולים.

הלינה הקיבוצית היתה סיטואציה שבה ילדים הכירו את אמא שלהם [מדברת על אחרי תקופת התינוקות] וידעו להתגעגע אליה בלילות,כשהתעוררו ויכלו לקרוא רק לשומרת.
זה שונה לגמרי בית ילדים ברי אימוץ שבדרך כלל לא היתה איזו דמות ממשית להתגעגע אליה.
 

יסמין@

New member
יש מחקרים

המראים שמגיל מסוים ואילך העוברים חשים וחווים בכל החושים: ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומגע. ומה הם חווים? למשל, הם טועמים את מה שהאם אוכלת ושותה, הם שומעים את קולה וכו' וכו'. אין לי זמן לחפש מאמרים אקדמיים ומחקרים בנושא, ולכן אסתפק ב-2 לינקים לכתבות.

יש מחקרים שכאשר התינוק נולד, הוא מזהה את קולה של אימו ומזהה הרבה ממה שחווה ברחם. ואת זה במיוחד מדגיש גילעד (לא רק, אבל נראה לי שבעיקר). חשבתי על דוגמה שתדגים: פונדקאית. ולא משנה אם היא נכנסת להריון מהביצית שלה או מביצית של אישה אחרת. העובר מתפתח ברחמה 9 חודשים. אוכל ושותה מה שהיא אוכלת ושותה. טועם את זה, מריח את זה, שומע את קולה. הוא בתוכה. הוא נולד, וכמה דקות אחר כך נותנים אותו לטיפולה של אימו (ולא משנה אם היא בעלת הביצית או לא). ומאותו רגע ואילך הוא יותר לא ייפגש עם הפונדקאית שהרתה וילדה אותו. כלומר, הוא נמסר לאישה שיש לה ריח אחר, טעם אחר, קול אחר וכו' וכו'. וזה נכון גם אם התינוק נוצר מהביצית של אימו. אבל הסביבה המוכרת לו היא דווקא הסביבה של הפונדקאית!

אנחנו כאן בפורום מדברות הרבה על התקופה שלאחר הלידה - השהות בבית הילדים. גילעד מדגיש דווקא את התקופה שמייד לאחר הלידה, בלי שום קשר למי התינוק מגיע: האם הוא מגיע לאימו הגנטית (שמהביצית שלה הוא נוצר) או מגיע לבית חולים או מגיע לבית הילדים. הוא נלקח מהאישה שהרתה וילדה אותו.

כלומר, לפי תפיסה זו, יש נתק ברצף גם אם התינוק מגיע מייד מייד מייד אחרי הלידה להוריו, וגם אם מדובר באימו ובאביו הגנטיים. כלומר הנתק ברצף אינו קשור אך ורק לשהות בבית הילדים והוא מתרחש לפי תפיסה זו גם אם התינוק אינו מטופל על ידי האישה שהרתה וילדה אותו (גם אם אינה אימו הגנטית).

אז יש כאן 2 טראומות
א) הפרידה מהאישה שהרתה וילדה - מי שמגיע מייד להוריו (הגנטיים או המאמצים, כמו באימוץ פתוח בארה"ב שהתינוק מועבר מייד להוריו המאמצים) אז קיימת הטראומה הזו בלבד
ב) השהות בבית הילדים = אם יש תקופה שבין הלידה להגעה להורים - טראומה 2.

גילעד לא צריך את עזרתי בניסוח דעתו. ניסיתי לפתח את הנושא - אני חושבת על כך. חשוב להדגיש, אני במצב של חשיבה על הנושא. מה שכתבתי לא בהכרח משקף לחלוטין ועד הסוף מה שאני חושבת. אני עכשיו בתהליך של גיבוש המחשבה, כלומר עוד אין לי משנה קבועה ומגובשת בנידון. ואולי לא צריך. ניסיתי ללכת עם הדעות של גילעד צעד קדימה (בדוגמה של המעבר של התינוק מהפונדקאית לאימו הגנטית או המאמצת). גילעד, מקווה שהבנתי את דבריך היטב.
 

יסמין@

New member
במחשבה שנייה

נכון לעכשיו, שיכנעתי את עצמי

אבל מוכנה להמשיך להקשיב, ללמוד ולחשוב עוד על הנושאים החשובים הללו.
 

KallaGLP

New member
נתק כזה קיים במקרים רבים מאוד בכל מקרה.

רוב היולדות מוסרות את התינוק מיד לאחר לידה לטיפולם של אנשים אחרים, רופאים ואחיות, הסבתא וכו', כדי להתאושש מהלידה. במקרים רבים לפחות כמה שעות אחרי לידה התינוק אינו נמצא בידיה של האם הביולוגית כלל. פירוש הדבר שתינוקות רבים רגילים לגמרי שלא נמסרו לאימוץ או לשום מקום אחר חווים טראומה, שהרי אין להם יכולת הערכת זמן וברגע שנותקו מאמם הביולוגית, גם חצי שעה זה נצח מבחינתם. אני לא מאמינה שתינוק שעובר מהפונדקאית להוריו מיד לאחר הלידה נמצא יותר בטראומה מכל תינוק ממוצע. מה שיוצר את הטראומה זו תקופה ללא מטפל עיקרי שיטפל בתינוק באהבה, ברוך ובתשומת לב של אם (או אב).
 

יסמין@

New member
ברור. ואם ניקח בחשבון

שיולדת נמצאת בממוצע 2-3 ימים בבית החולים (אם הכל הולך כשורה), וברוב בתי החולים יש תינוקייה, כלומר התינוקות נמצאים בתוך מיטות פלסטיק קטנות רוב שעות היום. ואם נוסיף לזה נשים שעברו ניתוח קיסרי, או פגים ששוהים באינקובטור כמה חודשים. ואם נוסיף לכך אימהות שיש להן דיכאון לאחר הלידה ולא יכולות לתפקד ולטפל. בקיצור, יש המון סוגים ודרגות של טראומות. נראה לי שרוב התינוקות חווים טראומה כזו או אחרת. אבל יש בכל זאת הבדלים. למשל, יש הבדל בין תינוק ששהה בתינוקייה במשך יומיים-שלושה ואחר לוקחים אותו הבייתה, לבין תינוק שעובר לבית ילדים. נראה לי שממש אין שום צורך להסביר את ההבדלים.
 

Daria34

New member
לפי מה שאני מבינה גם המעבר למטפלת

צמודה שהיא היא לא האמא שילדה משפיעה על הילד וזה לא משנה כמה תהיה חמה ומסורה
התינוק ירגיש בהבדל.
ישנה חשיבות מאוד גדולה לכול זה מאותן סיבות כצו שציינתי
כדי שלא נגיע למצב החברתי שאנו נמצאים בו עכשיו
שיוצרים תינוקות.
 

KallaGLP

New member
ברור, אני מסכימה שמעבר לבית הילדים

שבו אין משפחה ומטפל עיקרי זו הבעיה. אך אם התינוק מטופל מרגע לידתו על ידי מטפל עיקרי, גם לא ביולוגי (כולל אם הוא מאומץ מיד עם לידתו), אני לא מאמינה שהוא חווה טראומה מיוחדת, לפחות לא יותר מאשר תינוק ביולוגי ממוצע.
 

גילעד 63

New member
אני חושב

שתיארת את זה די מדויק. העניין עם הנתק מהיולדת הוא במקרים של מסירה לאימוץ, או להורים ביולוגיים במקרה פונדקאות או באם לא מתפקדת כמו דיכאון אחרי לידה וכו' הוא שהנתק לא "מתוקן" אחרי ההפרדה. היא נעלמת ולא חוזרת. משם יש את כל התסריטים הקיימים. כל פעם שהתינוק יגיע לסביבה קבועה הדואגת לצרכיו הוא יסתגל אליה וכאשר שוב ינותק ממנה יחווה שוב את הטראומה הזו של סכנה.
זה לא ייחודי רק למאומצים אלא גם לתינוקות ששהו זמן רב באינקובטור רק שאחרי כן הם חוזרים למשהו המוכר שהם מזהים אותו עוד לפני שנולדו.
הנקודה עם מאומצים היא שהנתק לא מתוקן אחרי כן בשום מקרה.
זה לא מוריד כהוא זה מחשיבות הטיפול המיטבי שיקבל אחרי כן, יחד עם זה הטראומה כבר קרתה וההשפעות שלה נרשמו. ככל שיהיו יותר טראומות ברצף כך ההשפעות יהיו יותר עמוקות ויותר ארוכות טווח.
אני חייב לציין שאני לא מביא כאן את דעתי האישית מתוך הגיגי ליבי, אלא מתוך דברים שקראתי, שמעתי ואספתי מחומר בתחום המקצועי.
 

יסמין@

New member
כן, ברור

(לפחות לי) שאתה לא מבטא את ההשקפות האישיות שלך בלבד שהגית בעצמך, אלא אתה מתבסס על מה שקראת ושמעת וגם חשבת ופיתחת בעצמך. כלומר, כמו בכל הפנמה של חומר, זה עובר דרך הפריזמה שלך אבל זה מבוסס על מחקרים, מאמרים, כתבות וכו' וכו'.
 

Daria34

New member
אחת מהסיבות להתנגדות לפונדקאיות להלן,

The wide spread accessibility to surrogacy harms the
currently existing social perceptions of the importance of the relationship
between the mother and the baby in her womb,and conveys a social message
that this relationship has no actual emotional and legal significance.As the use of
surrogacy increases,this message
will become stronger,will undermine the concept of
motherhood and will have a negative impact on the status of women
in relationship to their children.
The Kathryn Ames foundation for womens
Human rights.
ואני יכולה להשליך את זה גם את הנכתב לאימוץ וגם תרומות של זרע
וביצית.
 
לגבי המשפט

"אז רק מאומצי בית ילדים שלא קיבלו טיפול טוב ומסור היו מציגים סימפטומים של טראומה ובעיות בתחום הנטישה ולא כך הוא הדבר."
כדאי להביא בחשבון שדווקא הילדים שגדלו בבית ילדים בו העניקו טיפול טוב ומסור חוו נטישה נראית לעין כאשר נמסרו לאימוץ.

זיו גדלה עד גיל שלוש בבית ילדים מיטיב, ולפחות עבורה הייתה שם מסירות ופינוק, שגרמו לה להיות בטוחה באהבה שמגיעה לה. ואז באנו אנחנו....

כל תופעות חרדת הנטישה שאפשר לזהות אצלה יכולות להיות משוייכות ישירות לאותה קריעה בגיל שלוש, ודווקא בית הילדים המיטיב העצים את הבעיה, גם אם קודם לכן צימצם למינימום השפעות של 16 ימים לבד בבית החולים לאחר הלידה. העובדה שהיא עדין ילדה הבטוחה בזכותה לאהבה, נזקפת גם לזכותינו (אני מקווה) אך גם לזכות בית הילדים. הקריעה מבית הילדים הייתה מחוייבת המציאות, אך בה בעת גרמה לקרע בחייה, הבטוחים עד לאותו רגע, של זיו. אם חייה לא היו כה בטוחים עד לאותו רגע, יכול להיות שהשפעת הקריעה הייתה קטנה יותר (אבל אז היו השפעות של הזנחה במשך שלוש שנים, כך שהמאזן לא היה בהכרח יוצא חיובי יותר).
 

גילעד 63

New member
נגה

במקרה של זיו זה נשמע שהיא התמודדה עם טראומת ההפרדה הראשונה שלאחריה באו 16 הימים לבד בבית החולים. בלי ספק שזה השאיר רישום חזק. ההתייצבות בבית הילדים המיטיב דרשה ממנה הסתגלות משמעותית ואז שוב נתק ותלישה ושוב הסתגלות למקום מיטיב חדש. השתלשלות אירועים כזו בשלוש השנים הראשונות לחייה בלי ספק משאירה את רישומה על תפיסתה את העולם כמקום בטוח או לא מעבר לחרדות נטישה נראות בילדות.
 
הנקודה היא אחרת

הנקודה היא שילדים מאומצים שחיו בבית ילדים חווים נטישה בגיל מאחר יותר, כך שאי אפשר להסתמך על קיום חרדת נטישה אצל חלקם כהוכחה לכך שהיא שלהם נעוצה בלידה. הם עברו נטישה מהותית בגיל בו כבר היה להם קשר כלשהו לדמויות מטפלות.

16 הימים של זיו בבית החולים, דרך אגב, היו נדרשים (לפחות הימים הראשונים) לה גם אם לא הייתה מאומצת, אלא מוחזרת לזרועות אמה הביולוגית וחוזרת איתה לביתן המשותף. כך שאי-אימוץ לא היה חוסך לה זאת כלל.
 

טאשקה

New member
מסכימה. אכן הניתוק מבית הילדים הוא עוד נטישה

וטראומה די רצינית. הרי זה הדבר היחיד המוכר... ויש קושי רב לעבד את זה בגלל גילם הצעיר. הרי כשחושבים על זה, ניתוק כזה הוא טראומה בכל גיל
 

Daria34

New member
חייכנית, את עכשיו הבאת דוגמא לניסוי הכי אכזרי

ולא אנושי שעשו על ילדים בתקופת הלינה המשותפת בקיבוצים.
כמה קשיים רגשיים חוו בעקבות הריחוק מההורים הילדים הללו.
וכמובן מה הניתוק עשה לההורים עצמם גם.

שראיתי את הסרט "ילדי השמש" פשוט רעדתי.
 
למעלה