Misteriosa
New member
מה, כתוב לי שאני שעיר לעזאזל על המצח?!
אוקיי, לא ידעתי כל כך לאיזה פורום לשרשר אבל הנחתי שאני צריכה לקבל דיעה מקבוצת הגיל שלי. (אני בת 23). כל דיעה.
כמעט בכל מקום עבודה שעבדתי בו ואני עובדת מגיל צעיר ומחזיקה מעמד בכל עבודה לפחות שנה עד עכשיו 2 עבודות רציניות, האחת במוקד שירות לקוחות והנוכחית בבית חולים (קשור יותר ללימודים שלי) ועוד כמה עבודות בין לבין שהחלפתי לחופשת לידה וכדומה.
יש לי חברים מכל מקום עבודה שעבדתי בו וסה"כ אני מסתדרת עם הצוות.
בכל מקום היו מרוצים ממני סה"כ וקיבלתי מחמאות על התפקוד שלי אבל באותם המקומות תמיד היה מישהו שראה לנכון להרים עליי את הקול, לדבר עלי בהתנשאות, להשפיל אותי מול אנשים, כאילו יש בי משהו שמשדר את זה שמותר לצעוק עליי, שמותר לעשות ממני סמרטוט.
תבינו אני לא באה מגישה קורבנית, זה לא שצעקו עליי פעם אחת ובאתי לבכות פה כי אני נעלבת מעומק נשמתי, אני מבינה יפה מאוד שאנשים בעבודה, במיוחד בעתות לחץ נוטים להתפרץ ושחיכוכים כאלה בעבודה זה לפעמים חלק מהשגרה, יאללה, העברתי, סלחתי ושכחתי.
פעם אחת..
פעם שניה...
פעם שלישית אני מבקשת בטון רגוע וענייני לא לדבר אליי בצורה כזאת.
פעם רביעית רק מראים לך כמה ציפצפו עליך בפעם השלישית.
וזה לא שהבן אדם הזה הוא באותו תפקיד איתך שאת יכולה להיחשב כמתחרה פוטנציאלית שלו, זה לא שאת מתחתיו בסולם הדרגים שאת עשויה לאיים עליו, זה פשוט כל מני בעלי תפקידים מסביב.
ואוף באמת שכבר נמאס לי לנתח!!
אז אני לא נעלבת ולא עושה סיפור ומנסה להגיד לעצמי ש"אוקיי, זה חלק מהחיים, גם עם אנשים כאלה צריך להתמודד כשעולים מעלה מעלה בסולם הקריירה", "תתעלמי, יש אנשים שאי אפשר לשנות" וכדומה
אבל אחרי המון המון זמן פתאום את אומרת שדי, נמאס לך!!
ואת נמצאת במקום שאת הגעת אליו בכוחות עצמך, אין לך אבא/ אמא/ דוד מנהל מחלקה בחברה שיכול לחזק אותך, את לא באת בפרוטקציה שאת יושבת חזק גם אם תחזירי באותן הצעקות... כי אם תחזירי אז תסתכני בלאבד את המקום שלך, ראיתי אנשים שזה קרה להם, אחרי שהם השקיעו את עצמם במקום עבודה מסוים.
ונכון, יש כאלה שעובדים קשה מדי אז מתיישבים להם על הראש, אבל שוב, אני הרבה פעמים בתקופת מבחן ואני לא יכולה לבוא במשפטים כמו "קודם אני אעשה לעצמי קפה ואז אגש להכין את הדוח" ואזזז רק אשב על המצגת גם אם את כל אלה אני אספיק בהחלט לעשות לפני X זמן.
היום למשל, הוטלה עלי משימה מסוימת.
אמרתי שלפני שאבצע אותה יש לי משהו SOS לדקה הקרובה ואני מיד אתפנה אחריו ואבצע את המשימה, לא נתנו לי אפילו להסביר את עצמי וישר חטפתי מטר של צעקות, מול כל הצוות, מול הלקוחות.
אוקיי, יכול להיות שאני רגישה, אבל ראבק אני באמת מבקשת הרבה?? יחסי אנוש זה דבר כל כך ברור מאליו?? הרי גם אותי מעצבנים אלף פעם ביום, מעולם לא ראיתי לנכון להתפרץ על מישהו, אני סופרת עד 10 ועוזרת לבן אדם או מבצעת משימה שהוטלה עליי על הצד הטוב ביותר, בצורה הכי אדיבה שאני יכולה, כי ככה, חינכו אותי בבית, אולי זו הייתה טעות.
אני משדרת חולשה?
משהו בי מראה על חוסר ביטחון?
אולי אני לא בסדר? אם כן, במה?
למה יש אנשים שאף פעם לא מרימים עליהם את הקול ואם כן אז הם מחזירים פי 100 ועם זאת אף פעם לא נפגעים ולמה יש אחרים שכל פעם צועקים עליהם.. כאילו כתוב להם שהם השעיר לעזאזל?
אוקיי, לא ידעתי כל כך לאיזה פורום לשרשר אבל הנחתי שאני צריכה לקבל דיעה מקבוצת הגיל שלי. (אני בת 23). כל דיעה.
כמעט בכל מקום עבודה שעבדתי בו ואני עובדת מגיל צעיר ומחזיקה מעמד בכל עבודה לפחות שנה עד עכשיו 2 עבודות רציניות, האחת במוקד שירות לקוחות והנוכחית בבית חולים (קשור יותר ללימודים שלי) ועוד כמה עבודות בין לבין שהחלפתי לחופשת לידה וכדומה.
יש לי חברים מכל מקום עבודה שעבדתי בו וסה"כ אני מסתדרת עם הצוות.
בכל מקום היו מרוצים ממני סה"כ וקיבלתי מחמאות על התפקוד שלי אבל באותם המקומות תמיד היה מישהו שראה לנכון להרים עליי את הקול, לדבר עלי בהתנשאות, להשפיל אותי מול אנשים, כאילו יש בי משהו שמשדר את זה שמותר לצעוק עליי, שמותר לעשות ממני סמרטוט.
תבינו אני לא באה מגישה קורבנית, זה לא שצעקו עליי פעם אחת ובאתי לבכות פה כי אני נעלבת מעומק נשמתי, אני מבינה יפה מאוד שאנשים בעבודה, במיוחד בעתות לחץ נוטים להתפרץ ושחיכוכים כאלה בעבודה זה לפעמים חלק מהשגרה, יאללה, העברתי, סלחתי ושכחתי.
פעם אחת..
פעם שניה...
פעם שלישית אני מבקשת בטון רגוע וענייני לא לדבר אליי בצורה כזאת.
פעם רביעית רק מראים לך כמה ציפצפו עליך בפעם השלישית.
וזה לא שהבן אדם הזה הוא באותו תפקיד איתך שאת יכולה להיחשב כמתחרה פוטנציאלית שלו, זה לא שאת מתחתיו בסולם הדרגים שאת עשויה לאיים עליו, זה פשוט כל מני בעלי תפקידים מסביב.
ואוף באמת שכבר נמאס לי לנתח!!
אז אני לא נעלבת ולא עושה סיפור ומנסה להגיד לעצמי ש"אוקיי, זה חלק מהחיים, גם עם אנשים כאלה צריך להתמודד כשעולים מעלה מעלה בסולם הקריירה", "תתעלמי, יש אנשים שאי אפשר לשנות" וכדומה
אבל אחרי המון המון זמן פתאום את אומרת שדי, נמאס לך!!
ואת נמצאת במקום שאת הגעת אליו בכוחות עצמך, אין לך אבא/ אמא/ דוד מנהל מחלקה בחברה שיכול לחזק אותך, את לא באת בפרוטקציה שאת יושבת חזק גם אם תחזירי באותן הצעקות... כי אם תחזירי אז תסתכני בלאבד את המקום שלך, ראיתי אנשים שזה קרה להם, אחרי שהם השקיעו את עצמם במקום עבודה מסוים.
ונכון, יש כאלה שעובדים קשה מדי אז מתיישבים להם על הראש, אבל שוב, אני הרבה פעמים בתקופת מבחן ואני לא יכולה לבוא במשפטים כמו "קודם אני אעשה לעצמי קפה ואז אגש להכין את הדוח" ואזזז רק אשב על המצגת גם אם את כל אלה אני אספיק בהחלט לעשות לפני X זמן.
היום למשל, הוטלה עלי משימה מסוימת.
אמרתי שלפני שאבצע אותה יש לי משהו SOS לדקה הקרובה ואני מיד אתפנה אחריו ואבצע את המשימה, לא נתנו לי אפילו להסביר את עצמי וישר חטפתי מטר של צעקות, מול כל הצוות, מול הלקוחות.
אוקיי, יכול להיות שאני רגישה, אבל ראבק אני באמת מבקשת הרבה?? יחסי אנוש זה דבר כל כך ברור מאליו?? הרי גם אותי מעצבנים אלף פעם ביום, מעולם לא ראיתי לנכון להתפרץ על מישהו, אני סופרת עד 10 ועוזרת לבן אדם או מבצעת משימה שהוטלה עליי על הצד הטוב ביותר, בצורה הכי אדיבה שאני יכולה, כי ככה, חינכו אותי בבית, אולי זו הייתה טעות.
אני משדרת חולשה?
משהו בי מראה על חוסר ביטחון?
אולי אני לא בסדר? אם כן, במה?
למה יש אנשים שאף פעם לא מרימים עליהם את הקול ואם כן אז הם מחזירים פי 100 ועם זאת אף פעם לא נפגעים ולמה יש אחרים שכל פעם צועקים עליהם.. כאילו כתוב להם שהם השעיר לעזאזל?
