זה נגמר
נפרדנו. הוא רצה את התשובה הסופית עד להיום.
זה היה קשה, מלא בכי, מלא חיבוקים ונשיקות, מלא מילים יפות והבטחות לעתיד. אבל בסופו של דבר אני מרגישה שלוותר על האוניברסיטה זה משהו שאתחרט עליו כל חיי. מעבר לפן הלימודי יש בזה משהו מאוד מבגר ומעצב מבחינה אישית ואני חושבת שאני צריכה לעבור את זה.
הכי עצוב לי בעולם שהוא לא מוכן ולא רוצה לקחת חלק בתהליך הזה שלי. ואני מקווה שהוא יבין את זה והוא יהיה מוכן לנסות, כדי שנדע שגם אם זה לא יצליח בסוף אז לפחות ניסינו.
אני באמת רוצה להודות לכולכם שעזרתם לי והקדשתם לבעיה שלי מזמנכם. אין לכם מושג כמה עזרתם לי. עזרתם לי לקבל את האומץ הזה, ולהבין שאני לא מבקשת משהו בשמים, ושזה לגטימי להתעקש על מקצוע ומוסד לימודי אקדמאי. לפני זה חשבתי אולי הבעיה היא באמת בי. אולי אני לא רומנטית מספיק ולא מתחשבת במציאות.
וגם לאלה שהביעו עמדה שונה, עזרתםךלי להבין את הצד שלו, ושזה יכול להיות גם לא מופרך מצידו לבקש את זה.
באמת תודה לכולכם!!!
אני רוצה רק להגיד משהו להגנתו -
הוא כן תמך בי שאני אלמד ואהיה משכילה ואמצא מקצוע שאני אוהבת. הוא פשוט חשב שעל זה אפשר להתפשר ועל זוגיות ואהבה אי אפשר.
הוא אוהב אותי ממש והוא פשוט לא רואה את החיים שלו בלעדי (שזה קצת אבסורד לנוכח האולטימטום...) הוא באמת בחור טוב ואני לא רוצה שתחשבו עליו דברים רעים.
עכשיו רק נשאר לי לקוות שהוא יחליט לחזור ולא לוותר עלי וכן לנסות קשר חצי מרחוק. ובמקביל, למקרה שהוא ישאר נחוש בדעתו, אני צריכה להתגבר עליו. שזאת תהיה משימה קשה מאוד ומלווה בהמון כאב ודמעות.
שוב, תודה לכולכם. ולילה טוב...