שאלתי שוב את הפסיכולוג
אם הכוונה במצב אקוטי היא שצריך לאשפז אדם בדחיפות נכון שבזמן הפינוי לאשפוז אין טעם בשלב הזה להתחיל בשיחות. מקומן של השיחות הוא בשלב מאוחר יותר. אבל גם אין טעם לדחוף להם תרופות. למשל פסח ליכטנברג בסוטריה מושיב את הפציינטים, מרגיע אותם, מחבק אותם מסביר להם שהם נמצאים במקום מוגן, מייצר אווירה נעימה. נטען שזה עדיף מתרופות שיוציאו את הפציינטים מכלל תודעה וזה משפיע פלאים. אגב, תרופות לא משפיעות במהירות אלא אם כן, נותנים כמות גדולה של תרופות מסוגים שונים אבל לא רוצים להגיע לתוצאה של השפעה כזאת על התודעה.
אם יש סיכון אובדנות אז צריך לשמור על האדם ולאו דווקא לתת לו תרופות.
אם הכוונה במצב אקוטי הוא דיכאון מאוד חמור אז שיחות יכולות לעזור. טענה לפיה בדיכאון חמור אין טעם אפילו להתחיל שיחות כי אין סיכוי שהם יעזרו גם סותרת את הניסיון שלו וגם לא מוכרת לו מחקרית. להיפך, יש מחקריפם שבמפורש כותבים שטיפול פסיכולוגי יכול להועיל גם בדיכאון הכי חמור והויכוח הוא האם הוא יותר יעיל מתרופות או פחות יעיל מתרופות. אבל, לא מוכרת לי טענה מחקרית שטיפול פסיכולוגי במצב כזה לא יעיל בכלל. אפילו נטען שלא אושש שתרופות יותר יעילות מטיפול פסיכולוגי ואפילו יש תמיכה מחקרית שפסיכותרפיה יותר יעילה מתרופות גם בדיכאון הכי חמור.
מעבר לכך, אין אינדיקציה בדברי "נוצה בלבן" שהיא בכלל בדיכאון קל וחומר שהיא בדיכאון מהסוג הכי חמור. מה שכן היד קלה על הדק התרופות בשל הטיה ביולוגית ופרמקולוגית כך שממהרים להציע טיפול תרופתי כהצעה ראשונה על כל פיפס, גם במקרים שאפילו לא ברור אם בכלל יש כאן דיכאון. גם בהנחה שיש דיכאון נטען שאין טעם להתחיל עם תרופות כטיפול הראשון.