לוטה בערפל
New member
מזוכיזם או פחדנות?
מה יש בנו שתמיד גורם לנו לרצות את אלו שקשה לנו להשיגם? מה יש בנו שגורם לנו להמשך דווקא לאותו טיפוס שאנו יודעים שלא יעשה לנו טוב, שיפגע, שלא יעריך ובכל זאת, זה הטיפוס שאנו מתאהבים בו? מה יש בנו שאנו רוצים דווקא את טיפוס המניאק או הביצ'ית? למה כשבא לנו משו טוב, שאם אנו מביטים בצורה אובייקטיבית עליו, מהצד, הוא בעצם כל מה שחיפשנו, אבל בכל זאת אנו לא רוצים אותו, או בורחים ממנו? למה מה שבא לנו בקלות אין אנו מעריכים? למה שמרעיפים עלינו אהבה, שכל מה שרוצים זה שיהיה לנו טוב,אנו מחפשים את מניעים הנסתרים או לחילופין מחפשים את כל הסיבות לברוח? לא בכדי קראתי בשם שקראתי לפוסט-כי איני יודעת אם המזוכיזם החבוי בכל אחד ואחת מאיתנו גורם לנו דווקא להימשך לאותם טיפוסים שלא טובים לנו, או שאנו פשוט פחדני אושר,קרי, מפחדים להיות מאושרים ומחפשים אחר הדברים שאנו יודעים היטב בתוכנו, שלא יעשו אותנו מאושרים? האם כדי להיות מאושרים אנו צריכים אומץ? או פשוט לא ללכת אחרי מה שהלב מכתיב, אלא לעשות "רשימת מכולת" קרה וללכת להיכן שאנו יודעים שיעשו לנו טוב ולהתעלם מנהיית הלב? אולי זה עניין של בשלות ריגשית, או אולי אפילו בשלות של גיל למרות שלדעתי גיל אינו פאקטור, אך האם בבגרותנו אנו נמשכים לטיפוסים אחרים מאשר בצעירותינו? כי אני יודעת שאצלי למשל, כל הזמן אני נמשכת לאותו טייפ של גבר, אותו סוג מסויים של גברים שעושה לי את זה, הן בויזואליות וביחוד בראש. אז מה אתם? מזוכיסטים? פחדני אושר? או אף לא אף אחד משני הדברים, אלא טיפוסים בעלי רשימת מכולת כזו או אחרת? אגב, זה לא משנה אם אתם נשואים, או במערכת יחסים כזו או אחרת-אני מדברת בשורה התחתונה מי הטיפוס שגורם לכם לפרפרים בבטן. (וכבוד על הסופיות!!) וזה שיר, שתמיד גורם ללב שלי להתהפך-הוא הוקדש לי בזמנו על ידי מישהו שאינלו מושג כנראה מה הוא עבורי, והוא נעלם מחיי,כנראה סופית.
מה יש בנו שתמיד גורם לנו לרצות את אלו שקשה לנו להשיגם? מה יש בנו שגורם לנו להמשך דווקא לאותו טיפוס שאנו יודעים שלא יעשה לנו טוב, שיפגע, שלא יעריך ובכל זאת, זה הטיפוס שאנו מתאהבים בו? מה יש בנו שאנו רוצים דווקא את טיפוס המניאק או הביצ'ית? למה כשבא לנו משו טוב, שאם אנו מביטים בצורה אובייקטיבית עליו, מהצד, הוא בעצם כל מה שחיפשנו, אבל בכל זאת אנו לא רוצים אותו, או בורחים ממנו? למה מה שבא לנו בקלות אין אנו מעריכים? למה שמרעיפים עלינו אהבה, שכל מה שרוצים זה שיהיה לנו טוב,אנו מחפשים את מניעים הנסתרים או לחילופין מחפשים את כל הסיבות לברוח? לא בכדי קראתי בשם שקראתי לפוסט-כי איני יודעת אם המזוכיזם החבוי בכל אחד ואחת מאיתנו גורם לנו דווקא להימשך לאותם טיפוסים שלא טובים לנו, או שאנו פשוט פחדני אושר,קרי, מפחדים להיות מאושרים ומחפשים אחר הדברים שאנו יודעים היטב בתוכנו, שלא יעשו אותנו מאושרים? האם כדי להיות מאושרים אנו צריכים אומץ? או פשוט לא ללכת אחרי מה שהלב מכתיב, אלא לעשות "רשימת מכולת" קרה וללכת להיכן שאנו יודעים שיעשו לנו טוב ולהתעלם מנהיית הלב? אולי זה עניין של בשלות ריגשית, או אולי אפילו בשלות של גיל למרות שלדעתי גיל אינו פאקטור, אך האם בבגרותנו אנו נמשכים לטיפוסים אחרים מאשר בצעירותינו? כי אני יודעת שאצלי למשל, כל הזמן אני נמשכת לאותו טייפ של גבר, אותו סוג מסויים של גברים שעושה לי את זה, הן בויזואליות וביחוד בראש. אז מה אתם? מזוכיסטים? פחדני אושר? או אף לא אף אחד משני הדברים, אלא טיפוסים בעלי רשימת מכולת כזו או אחרת? אגב, זה לא משנה אם אתם נשואים, או במערכת יחסים כזו או אחרת-אני מדברת בשורה התחתונה מי הטיפוס שגורם לכם לפרפרים בבטן. (וכבוד על הסופיות!!) וזה שיר, שתמיד גורם ללב שלי להתהפך-הוא הוקדש לי בזמנו על ידי מישהו שאינלו מושג כנראה מה הוא עבורי, והוא נעלם מחיי,כנראה סופית.
