מחפשת תמונות של לידת בית לכתבה

[גרין טרה]

תודה תודה

 

[צימעס]

בדיוק השבוע יצא לי לכתוב איפשהו

למה בחרתי ללדת בבית. הנה אני מעתיקה: (מוזמנת לצטט) בחירתי בלידת בית נובעת מתפיסת עולמי. אני סומכת על הגוף שלי, סומכת על הגוף של ילדי, אני אופטימית, אני מאמינה ביכולותי. עבורי, לידה הינה אירוע מפתח בחיי היולדת והתינוק, בעל השפעה מכרעת על כל אחד מהם ועל הקשר ביניהם. לידה פיזיולוגית אינה רק "חוויה טובה" של היולדת כמו מסאז' ב 4 ידיים או קונצרט משובח. זו הפתיחה הנכונה לחייו של התינוק, התורמת לבריאותו הגופנית והנפשית. כמו כן, לידה אינה מקרה רפואי. אין בה חירום (מקרה חירום יכול להיות גם באמצע ארוחת צהריים – שכנתי נפטרה כך – זה לא גורם לי לאכול את כל ארוחותי בבי"ח). לידה היא כמו תבשיל – רוב טבחים עם עודף פרוטוקולים יקדיחו אותה. ילדתי בעבר בבית חולים (תאומים). הלידה היתה טובה כמעט בכל קנה מידה. לא בזה שלי. הלידה בבי"ח עם האשפוז שלאחריה היוו השפלה שלי ושל בן זוגי, זלזול בנו ובבחירותינו, ופלישה לתחום אחריותנו על ילדינו ע"י קבלת החלטות שנוגדות את שלנו, והחלתן על ילדינו למרות הוראותינו המפורשות. בעקבות תפיסת עולמי יחד עם ההתנסות הנ"ל, היה לי ברור שאת ילדי הבא אלד בבית.

 

[כרמית מ.]

כתבת יופי. מדויק.

 

[גרין טרה]

תודה ועוד משהו

קל לי להבין עד כמה לידת בית היא טבעית ונכונה לאמא או לזוג שחשים מספיק בטחון מחוץ לסיבה רפואית מנוכרת הייתי רוצה לדעת עוד למה לידת בית טובה לתינוק.

 

[mise]

כי

אמא וזוג שחשים מספיק בטחון משרים בטחון על התינוק ומכאן שלידת הבית מראש תהיה טובה לו יותר מלידת בי"ח. אמא שיולדת באוירה הנכונה, המעודדת הפרשת ההורמונים הנכונים, תשפיע על התינוק שלה טוב באמצעות שלווה ורגיעה להבדיל ממצב שבו היא במתח וחרדה מהבאות ומפרישה אדרנלין סותר לידה והורמוני מתח. תינוק שמתקבל לידיים אוהבות ומוכרות, באור עמום ואוירה נכונה, היישר לזרועות אמו יעבור אל העולם הזה מתוך הרחם באופן הנכון שבו צריך לקבל אורחים ולא באופן טראומתי, עם אורות בוהקים, קולות שונים ומשונים, ידיים קרות וזרות ומגע מנוכר. תינוק שחותכים לו את חבל הטבור כש'נגמר' לו הדופק זוכה ליותר דם, ליותר חמצן, שוב - למעבר חלק יותר ופחות טראומתי. (יש דיונים בפורום בנושא, אין לי זמן כרגע לחפש, אני מקלידה בקדחתנות כדי לפנות את המחשב). תינוק שלא מקבל מיד עם היוולדו חיסון נגד צהבת B (שההדבקה אליה היא באמצעות מזרק נגוע או יחסי מין פרועים, אין לי מושג איך תינוק בן יומו נמצא בקבוצת הסיכון הזו) שמשמעו לא רק דקירה, אלא הזרקת חלבונים זרים לגוף + פורמלין + אלומיניום וטפטוף חנקת הכסף לעיניו (חומר שורף מאוד..) יתנהג וירגיש אחרת מתינוק שכן קיבל (אני רק יכולה להניח איך זה להגיח לעולם עם ובלי כל אלו..) בטח יש עוד, כרגע לא עולה לי בראש. יש גם תימוכין וכו', אבל כמובן שלא צריך. כל אדם יכול לחשוב ובעיקר להרגיש איך זה עם ואיך זה בלי, איך הוא היה רוצה שיקבלו את פניו.

 

[כרמית מ.]

לגבי צהבת B

הסיבה שנותנים צהבת B לילודים, היא שאם האמא נשאית, התינוק עלול להדבק במעבר בתעלת הלידה, והדרך למנוע את זה היא חיסון מיד לאחר הלידה. למדינה, משום מה, יותר פשוט לחסן את כל התינוקות, מאשר לבדוק את האמהות, ולחסן רק תינוקות שאימותיהן נשאיות. לי, עדיף לבדוק את עצמי, ולחסן רק במקרה הצורך. עוד יתרונות לתינוק: הלידה בבית, בלידה שניה והלאה, בטוחה יותר - מה שכמובן משפיע על התינוק. לידה פיזיולוגית (גם בבי"ח, אבל יותר קשה ליישם בבי"ח) יותר טובה לתינוק: בלי סמים למיניהם. בלי אפידורל, שגורם לאמא להפריש פחות אנדרופינים, ולכן מפחית את שיכוך הכאבים של התינוק. לידה שמתרחשת בבית, ובה מופרשים ההורמונים הנכונים, היא לידה קצרה יותר (בממוצע) ועם פחות פוטנציאל סיבוכים - שמשפיעים כמובן על העובר. בלי הפרדה בין האם לתינוק, עם סיכויים טובים יותר להנקה חלקה (והתועלת לתינוק בהנקה חלקה, ברורה). בלי הפרדה כפויה של האב, ושל האחים (בהתאם להחלטות המשפחתיות של היולדת). אי-ההפרדה והחוויה הטובה של האם, גם מקטינות את הסיכון לדיכאון לאחר לידה (שהוא בעצם תגובת אבל של הגוף על ההפרדה, שמפורש ע"י הגוף כמות הילוד) - ואמא מתפקדת טובה יותר לתינוק. לידה במקום שבו החיידקים מוכרים, והתינוק כבר מקבל דרך השיליה, ואח"כ דרך הקולוסטרום והחלב, נוגדנים, וגם החיידקים פחות אלימים/עמידים לתרופות. בתנאי הבית, היולדת מפרישה אוקסיטוצין ברמות הגבוהות ביותר, מה שיוצר היקשרות (BONDING) טובה יותר עם התינוק, רגשות אמהיים חזקים יותר. הלידה בבית משמעה שאין צורך לטלטל ילוד, בנסיעה במכונית, על אי הנוחות והסיכון שבה, כבר בימים הראשונים להיוולדו. ובדרך כלל כל הטיפול בו, שנעשה בידיים אוהבות, ולא בידיים מנוסות-אך-סדרתיות של רופאים ואחיות בבי"ח, הוא עדין יותר ומתחשב יותר. צריך עוד סיבות???

 

[גרין טרה]

צהבת ואמירה חברתית

בקשר לצהבת - עשיתי תחקיר שקשור לכל נושא החיסונים. בין היתר ראיינתי רופאת משפחה שהגישה שלה מאוד "קונוונציונלית" והיא תומכת במדיניות החיסונים בישראל. אפילו היא אמרה שהזריקה נגד צהבת מסוג B מיותרת אם האמא לא נשאית. חשוב מאוד שנשים ידעו שהן יכולות להבדק ולהודיע בבית החולים שהן לא נשאיות ולחסוך לפחות את הזריקה הזאת. במצב כזה נראה לי שלצוות באמת לא יהיה מה לומר. בקשר לבחירה ללדת בבית - לדעתכן יש בה גם אמירה חברתית? אולי הצהרה פמניסטית (או פוסט פמיניסטית), אולי סמל סטטוס, אולי התרסה.

 

[כרמית מ.]

לצערי - לא

בעלות הנוכחית, ובמהלך שנדרש על מנת להגיע לבחירה בלידת בית, לידת בית היא נחלתה של שכבה קטנה, ויחסית אמידה (אני רחוקה מלהיות עשירה, אבל אני גם לא רעבה ללחם. אני יכולה לבנות לי סדרי עדיפויות שכוללים לידה, בלי לפגוע בילדים שלי) - עם כמה יוצאים מהכלל שאיתם עושים הסדרים מיוחדים. כמובן שאפשר גם ללדת בלי מיילדת, אבל זה סיפור נפרד. האמירה היחידה שאני רואה, היא זכותי לקבוע את חיי, כפי שאני רואה אותם, ולאו דווקא כפי שהממסד רואה אותם. לא כהתרסה, אלא פשוט כנתיב אחר. לגבי צהבת B: נכון שגם בבי"ח אפשר לבחור לא לעשות אותה. זה דורש לדעת מראש שהיא ניתנת, לבדוק את הנושא, ואת נושא הנשאות, ולדרוש את זה - לפעמים יספיק לומר את הבחירה, לפעמים יהיה צורך לריב עליה. מזל. (וגם תינוק שנולד בבית יכול לקבל את הזריקה, אם הוריו בוחרים בכך)

 

[סטיוויה]

לדעתי אין אמירה חברתית/פמיניסטית

ויותר מכך, אישה שבוחרת ללדת בבית מסיבות של התרסה או אמירה כלפי חוץ-טועה לדעתי. אילו הן בדיוק הסיבות הלא נכונות ללדת בבית. זה נכון שבחירה בלידת בית משקפת דרך חיים(ומכאן הרצון לחוות לידה כתהליך טבעי וזורם ולא כתהליך שמנותק מהמשפחה והחיים הרגילים). אם אישה יולדת בבית כדי להתפס או להוכיח שהיא "קולית",פמיניסטית,"מרדנית", "אמיצה ביחס ל..."-הרי שגם כאן היא מפספסת את הווית הלידה. היא שמה את עצמה שוב במקום של "אני מול כולם". הסיבה לבחירה בלידת בית צריכה להיות "אני עם עצמי".

 

[סוס של נייר]

דווקא בעיני כן

לא משום שאופן הלידה הוא פמניסטי כאקט בפני עצמו. אלא משום שהיכולת לשים את עצמך וצרכייך במרכז, דורשת מידה רבה של אסרטיביות. הבחירה לסמוך על גופך, היא בחירה בכח נשי. הבחירה לוותר על שירותי המערכת הרפואית, לא למצוא עצמך נתונה לחסדיהם של רופאים, ואפילו לא לראות בלידה אירוע רפואי, היא בחירה ממקום מועצם. ולא סתם מועצם. מועצם של אשה שבידי המערכת היא חפץ, היא מוחלשת ונתפשת כחולה ןלעיתים אף כמי שלא ניתן לסמוך על שיקול דעתה (מי אמר "אמבוש-סטריפינג? איזה תינוק קיבל תמ"ל במיגוד להוראות האם? שאמשיך?!). אני רואה בבחירה הזאת, חלק מתפיסת עולם של נטילת אחריות וכח, מקום שאלה נשללים באפן מובחן כלפי נשים.

 

[צימעס]

../images/Emo127.gif וגם

על דרך השלילה: הסירוב למסור את עצמי ותינוקי בידי מערכת פטרנליסטית שמתיחסת אלי כאל חפץ ומדברת לי מעל הראש. זו הנישה בה אני דורשת לעצמי הפסקה של החפצתי, כאשה.

 

[debby12]

בהחלט אמירה לדעתי

אני מסכימה לגמרי עם סוס של נייר. לדעתי זו אמירה של כוח נשי וחוסר הסכמה לוותר על תהליך הלידה כדי למסור אותו לצוותים רפואיים. אישית אני גם מוצאת צוותים רפואיים מאוד גבריים-שוביניסטיים-כוחניים (גם אם מדובר ברופאות נשים - ולפעמים אפילו יותר כשמדובר ברופאה אישה) -- מתייחסים לנשים כאל מפגרות, ואל יולדות עוד יותר כאל כאלה שהשילייה בלעה להן את המוח. מדברים ליולדות "מעל הראש" כאילו הן רהיט בחדר. לדעתי זו גם הצהרה על כך שלידה איננה מחלה ואיננה מצב חירום - וגם הצהרה של היולדת שהיא לא נכנעת למוסכמה החברתית של הפחד הנורא מפני לידה כחוויה מסוכנת-טראומטית-כואבת עד אימה.

 

[גרין טרה]

אם ככה, אז עוד שאלה

(אני מקווה שזה לא יותר מדי) שאלה לא5לה שכן חושבות שזאת אמירה חברתית: האם האמירה באה לידי בטוי גם בבחירות אחרות בחיים, כאלה שלא קשורות ללידה?

 

[צימעס]

אני

מחנכת את ילדי בבית. נושא אחר - מאז לידת ילדי (ואחרי חוויות זלזול של רופאים בי ובילדי), גם לבריאות שלי ושל ילדי אני מתיחסת אחרת. זה כולל מינימום מגע עם המערכת הרפואית, והעזרות בה בעיקר לאבחנה, ומעט להמלצת טיפול (שנשקלת בבית ולא בחדר הרופא). אנחנו לא מתריסנים גדולים. סתם שואלים שאלות ולפעמים מוצאים תשובות שאינן רווחות.

 

[debby12]

בהחלט בעוד בחירות

אני מגדירה את עצמי כפמיניסטית ובעלת חשיבה עצמאית. בחיים לא אעשה בחירה בלי לחשוב כי "ככה עושים כולם" או כי "ככה משרד הבריאות ממליץ". כשעומדות בפני החלטות לגבי בריאות או החיים בכלל - שלי ושל בנותי הקטינות - אני מעדיפה לקרוא את כל החומר בנושא ולקבל החלטה בעצמי. וזה כולל גם חומר שמשרד הבריאות או רופאים לא חושפים בפני [בעצם, אם חושבים עלה זה, ממילא אלה לא נוטים להסביר כלום - כך שממילא כל החומר שאני קוראת אני משיגה לבד]. באופן כללי אני סומכת על הגוף שלי ומנסה "ללכת איתו" ואני חושבת שזה משהו שמאפיין לידות בית. מזל גדול שהמציאו את האינטרנט שמאפשר גישה לאינסוף ידע. אני גם משתדלת להימנע מלקנות תכשירים או מוצרים של חברות שהמדיניות שלהן נוגדת את השקפת עולמי (למשל שעושות ניסויים בבעלי חיים, או חברות שקשורות לתמ"ל ועושות דברים מזעזעים כמו נסטלה).

 

[mamadan]

מי שחווה לידת בית בדרך כלל לא שואל

את זה.. זה כ"כ ברור שזה טוב לו, זה מדהים! אני אומרת לך, בלידה הראשונה שלי בביה"ח, הבכור שלי היה עלי ל-5 דקות אולי, ברגע שלקחו אותו הרגשתי כאילו מכניסים לי יד לבית החזה ושולפים את הלב שלי בעודי בחיים איך את חושבת שהוא הרגיש? הוא צרח בהיסטריה. כל היומיים ששהינו שם הייתי צריכה לעיתים להתחננן לראות אותו- כשהתינוקייה היתה סגורה. אין אדם בעולם שיכול לטעון שהרחקה של האם מהתינוק שלה מטיבות עם התינוק. זה גרם בעיות בהנקה, זה גרם היסטריה שלי, אין לי ספק שכל השעות לבד בתינוקיה גרמו לטראומה אצלו. מבחינת חווית התינוק זה הבדל מהותי.

 

[גרין טרה]

ל mamadan

באמת לא ילדתי בבית. לא ילדתי בכלל. הגעתי לנושא לידות הבית לגמרי במקרה וזה די תפס אותי, בעיקר כי "יש עם מי לדבר". הנשוא הזה מעניין אותי גם כאשה וגם בגלל שאני רואה אותו כחלק ממשהו הרבה יותר רחב ולכן אין לי בעיה להזדהות למרות שאני לא אמא (אבל כן נולדתי!)

 

[mamadan]

חלילה לא התכוונתי להשמע מתנשאת

אם זה מה שהשתמע - קבלי את התנצלותי הכנה! רק רציתי להסביר את ההרגשה שלי, שגם אחרי שילדתי כבר- בביה"ח לא חוויתי חוויה כזאת. ההזדהות והעיניין שלך בנושא לגיטמיים לגמרי ואני מעריכה זאת מאוד!

 

[גרין טרה]

כנראה שפמיניזם זה עניין של הגדרה

 

[רוני של יובל ומאיה]

אין לי תמונות (עדיין) אבל אני יכולה

לענות לך מדוע בחרתי בלידה בית (אם זה עדיין רלוונטי, השרשור יצא כזה ארוך...): ראשית כל, אני לא מרגישה שהבחירה שלי מהווה איזושהיא אמירה, לא פמיניסטית (אני בכלל לא בטוחה שאני פמיניסטית... לא אוהבת לשייך את עצמי לקבוצות כאלה), לא התרסה, ולא "דווקא" למשפחה. הבחירה שלי בלידה בית באה מתוך כך שאני מרגישה שזה הדבר שהכי מתאים לי כרגע, וברור לי שזה לא מתאים לכולם. ילדתי שתי ילדות בבית חולים, ולמרות שכביכול עברתי לידות לא מסובכות, לא מאוד התערבותיות, וכאלה שיכולות להיחשב ל"קלות", עדיין החוויה האישית שלי בדיעבד היא שלילית. שלילית בגלל שהלידה בבית החולים פשוט לא היתה *שלי*. אולי זו אני, ובגלל שלא התעקשתי ונלחמתי והבעתי את רצוני, ואולי זה בגלל המדיניות המוסדית - זה לא כל כך משנה למה. אני מרגישה שעייפתי מלהלחם בממסד. אני רוצה להיות במקום בו אני לא צריכה לריב עם אף אחד, לא צריכה להרגיש שעליי לבקש רשות בשביל לקום מהמיטה או לשנות תנוחות, או להכנס למקלחת, או לאכול סנדוויץ', ולא להתכונן ל"מה אעשה אם יגידו לי שאסור". בבית שלי - אף אחד לא יכול להגיד לי מה לעשות. אני הראשונה שלוקחת אחריות על עצמי, על ההריון, על הלידה, ועל התינוק. הנשים שבחרתי בהן לבצע את מעקב ההריון שלי וללוות את הלידה שלי באות בגישה שזהה לגישה שלי. הן תומכות כשצריך, ולוקחות דיסטנס כשצריך, ועם זאת הן שם גם בשביל לזהות סימני אזהרה ולכוון אותי לבחירות הנכונות במידה ויש צורך. אני סומכת עליהן שלא תתערבנה ותאמרנה לי מה לעשות, אבל אם יהיה מצב בו הן תצטרכנה לומר "רוני, את עכשיו צריכה לשנות תנוחה במיידי" או "את חייבת לצאת מהאמבטיה" או "את צריכה ללחוץ אותו החוצה מהר" - אז אני אסמוך עליהן ואדע שיש סיבה מצויינת לכך ואעשה מה שהן מבקשות. כמו שאני מכירה אותן (וכמו שסיכמנו בינינו), הן תמיד תשתפנה אותי ותסברנה לי מה הסיבות לפעולה זו או אחרת, והרשות שלי תמיד תתבקש. אין מצב שמישהו יפקע לי את המים בלי להגיד מראש ולשאול אם אני מסכימה ולהסביר מדוע זה נדרש, למשל. ואני מרגישה הכי בטוחה בבית שלי. לא מעט אני שומעת את המשפט "הייתי מתה ללדת בבית אבל אין לי אומץ" - אני מרגישה בדיוק הפוך: אין לי אומץ ללדת במקום אחר, שאינו ביתי. יצא לי קצת מבולבל וארוך... אני מקווה שהובנתי במקצת

כמובן שיש לי עוד המון מה להגיד, אבל נראה לי שמספיק