מחשבות על הערכה עצמית
ועל העולם המודרני. כמה שרשורים והדברים שקורים לי בחיים מזה עוד מעט שנתיים, עושים לי לחשוב. שמתי לב, שאצל הרבה נשים שלא עובדות מחוץ לבית, נפגעת ההערכה העצמית. אני יכולה לספר לגבי עצמי - שמאז שחזרתי לעבודה אחרי הלידה, והפחתתי את מספר השעות, הפכתי, כך נדמה לי ל"סחורה פגומה" בעיני המעביד שלי. בשלב הראשון זה היה פשוט מעליב, כי יש לי את אותם כשרונות שהיו לי קודם, ויש לי את אותן תכונות שהפכו אותי קודם לכן ל"דבר הטוב הבא", ולמעשה - הפכתי בעיני עצמי לאדם שלם יותר - מה שאמור לשמח את מי שקוצר את פירות השלמות שלי - והינה - מסתבר שאני לא משהו משהו. אז בהתחלה זה היה סתם מעליב, אבל עם הזמן, וההכרה הזו היכתה בי ממש לאחרונה - זה החל לפגוע בבטחון המקצועי שלי. וזה נורא ואיום - במיוחד בהתחשב בכך שעד לא מזמן, וגם היום ברגעי חסד - אני בטוחה שאני באמת מצויינת במה שאני עושה. ליד כל זה, אני קוראת עכשיו את "האוהל האדום" ומתעסקת בכלל בחיבור לכל מיני צדדים נשיים אצלי, וכל זה - מביא אותי למחשבות נוגות לגבי הכיוון שלקחה החברה שלנו - מבחינת ההערכה להורות. כשאני בודקת בכנות, ביני לביני, אני חושבת שההורות היא הדבר הכי מסובך, חשוב, יפה, מאתגר ומחייב מחשבה ונכונות רגשית שעשיתי מימיי. יש לי הרגשה - שגם לא יהיו הרבה דברים אחרים שיתחרו בו בעתיד מן הבחינות הנ"ל (ואני נוקטת בלשון זהירה). ועדיין - איכשהו, חברתית, זה אחד הדברים הפחות מוערכים. כל אחד נורא גאה בילדים שלו אם הם הופכים להיות אנשים נהדרים, טובים, סקרנים, נדיבים וכו' - אבל אף אחד לא חושב שהדרך לשם - והאופן בו הם מגיעים למקומות האלה - ראוי להערכה. ואני באמת לא מבינה את זה. גם לגבי עצמי - איך הבטחון שלי נפגע - כאשר ברור לי שמה שאני עושה הוא הרבה פחות שווה ממה שאני עושה בבית, וכאשר ברור לי (לפחות ב- 90%...) שכל "חטאי" הוא בהפיכתי לאמא ובכך שמקום העבודה שינה מיקום בסדרי העדיפויות שלי. למה זה כל כך משפיע על התפיסה שלי את עצמי? אני מבינה נשים שרוצות לעבוד מחוץ לבית. אני לחלוטין בעד בחירה חופשית לפי מה שטוב לכל אחד ואחת. אבל מה שאני לא מבינה זה למה שומעים כל כך הרבה על בני זוג שמתוסכלים מזה שנשותיהן "סתם יושבות בבית"? למה המסרים שמקבלות נשים שמגדולת את ילדיהן במקום לצאת לעבוד - הם מסרים של תבוסתנות, הערכה נמוכה וכו'? מה צריך שיקרה על מנת שאנשים יראו את הדברים כמו שהם - וייזכרו כמה זה קשה לגדל ילד כך שגם יהיה מאושר, וגם יהפוך לבנאדם הנהדר שאתם מאחלים לו שיהיה? מה צריך שיעקרה על מנת שאמא, שיושבת עם ילדה בבית, תוכל להגיד לעצמה "וואו! אני עושה משהו ממש ממש חושוב"?! סתם. מחשבות.
ועל העולם המודרני. כמה שרשורים והדברים שקורים לי בחיים מזה עוד מעט שנתיים, עושים לי לחשוב. שמתי לב, שאצל הרבה נשים שלא עובדות מחוץ לבית, נפגעת ההערכה העצמית. אני יכולה לספר לגבי עצמי - שמאז שחזרתי לעבודה אחרי הלידה, והפחתתי את מספר השעות, הפכתי, כך נדמה לי ל"סחורה פגומה" בעיני המעביד שלי. בשלב הראשון זה היה פשוט מעליב, כי יש לי את אותם כשרונות שהיו לי קודם, ויש לי את אותן תכונות שהפכו אותי קודם לכן ל"דבר הטוב הבא", ולמעשה - הפכתי בעיני עצמי לאדם שלם יותר - מה שאמור לשמח את מי שקוצר את פירות השלמות שלי - והינה - מסתבר שאני לא משהו משהו. אז בהתחלה זה היה סתם מעליב, אבל עם הזמן, וההכרה הזו היכתה בי ממש לאחרונה - זה החל לפגוע בבטחון המקצועי שלי. וזה נורא ואיום - במיוחד בהתחשב בכך שעד לא מזמן, וגם היום ברגעי חסד - אני בטוחה שאני באמת מצויינת במה שאני עושה. ליד כל זה, אני קוראת עכשיו את "האוהל האדום" ומתעסקת בכלל בחיבור לכל מיני צדדים נשיים אצלי, וכל זה - מביא אותי למחשבות נוגות לגבי הכיוון שלקחה החברה שלנו - מבחינת ההערכה להורות. כשאני בודקת בכנות, ביני לביני, אני חושבת שההורות היא הדבר הכי מסובך, חשוב, יפה, מאתגר ומחייב מחשבה ונכונות רגשית שעשיתי מימיי. יש לי הרגשה - שגם לא יהיו הרבה דברים אחרים שיתחרו בו בעתיד מן הבחינות הנ"ל (ואני נוקטת בלשון זהירה). ועדיין - איכשהו, חברתית, זה אחד הדברים הפחות מוערכים. כל אחד נורא גאה בילדים שלו אם הם הופכים להיות אנשים נהדרים, טובים, סקרנים, נדיבים וכו' - אבל אף אחד לא חושב שהדרך לשם - והאופן בו הם מגיעים למקומות האלה - ראוי להערכה. ואני באמת לא מבינה את זה. גם לגבי עצמי - איך הבטחון שלי נפגע - כאשר ברור לי שמה שאני עושה הוא הרבה פחות שווה ממה שאני עושה בבית, וכאשר ברור לי (לפחות ב- 90%...) שכל "חטאי" הוא בהפיכתי לאמא ובכך שמקום העבודה שינה מיקום בסדרי העדיפויות שלי. למה זה כל כך משפיע על התפיסה שלי את עצמי? אני מבינה נשים שרוצות לעבוד מחוץ לבית. אני לחלוטין בעד בחירה חופשית לפי מה שטוב לכל אחד ואחת. אבל מה שאני לא מבינה זה למה שומעים כל כך הרבה על בני זוג שמתוסכלים מזה שנשותיהן "סתם יושבות בבית"? למה המסרים שמקבלות נשים שמגדולת את ילדיהן במקום לצאת לעבוד - הם מסרים של תבוסתנות, הערכה נמוכה וכו'? מה צריך שיקרה על מנת שאנשים יראו את הדברים כמו שהם - וייזכרו כמה זה קשה לגדל ילד כך שגם יהיה מאושר, וגם יהפוך לבנאדם הנהדר שאתם מאחלים לו שיהיה? מה צריך שיעקרה על מנת שאמא, שיושבת עם ילדה בבית, תוכל להגיד לעצמה "וואו! אני עושה משהו ממש ממש חושוב"?! סתם. מחשבות.
