זה עצוב מה שאת מספרת
הגעתי בסוף הדיון, אבל רק מבקשת להוסיף נקודת מבט נוספת. גם אני הייתי "אשה עובדת" מאז שזוכרת את עצמי. בשנים האחרונות לפני שנסענו לחו"ל עבדתי לעיתים 13 שעות במשרד, ועוד קצת בבית. אהבתי לעבוד, אהבתי להרגיש חיונית. לאחר שהגענו לכאן עבדתי קצת במשרה חלקית, ואז נולד בכורי. מהרגע שנולד לא חזרתי לעבוד בחוץ. ניסיתי להקים משהו מהבית, אבל הוא לא ממש זז למקומות שרציתי. עברו שנתיים וחצי מאז ואני כבר אמא לשניים - ולא רואה מתי חוזרת לעבוד. מאוד קשה לי עם זה. האמהות בתחילתה מילאה אותי, ועכשיו כבר פחות. מרגישה שחייבת "לצאת". בעלי בהפוך מבעלך - חושב שמה שאני עושה הוא חשוב. מאוד חשוב. לא נותן לי לרגע להרגיש "פחותה". עם זאת - חושב שאם חשוב לי לצאת לעבוד - אז זה חשוב! אבל מה בעצם אני רוצה להגיד? על אף שבעלי מחזק אותי, וגם הסביבה בה אני חיה לא רואה באופן שלילי נשים שלא חזרו לעבוד לאחר שילדו (רוב רובן של הנשים סביבי הן "כאלה"),אני מרגישה רע עם עצמי. אני "מחזיקה" פחות מעצמי. אני חושבת שהשנה-(נאמר גם שנתיים) הראשונות בבית עם בכורי היו נפלאות. עבורי עבורו ועבור כולנו כמשפחה. אבל זהו. "נגמר" לי. עם הקטן שנולד אני לא רוצה להיות שנתיים בבית. (ובטח שלא עם אלה שאחריו...). מרגישה שמתפספס לי משהו. שחסרה לי אנרגיה חיונית בזה שאני לא "בחוץ". וההרגשה הזאת לא באה מבחוץ, היא באה לגמרי מבפנים. מתוכי. שלא לדבר על השנים ה"ריקות" ברזומה, כשכן אחליט שאני יוצאת. נוכח העובדה שפה אין לנו "מערך תמיכה" משפחתי (עזרה עם הילדים) אז עוד יותר קשה לי לראות עצמי עובדת כשבעלי עובד גם הוא משרה מלאה. סתם מחשבות....
הגעתי בסוף הדיון, אבל רק מבקשת להוסיף נקודת מבט נוספת. גם אני הייתי "אשה עובדת" מאז שזוכרת את עצמי. בשנים האחרונות לפני שנסענו לחו"ל עבדתי לעיתים 13 שעות במשרד, ועוד קצת בבית. אהבתי לעבוד, אהבתי להרגיש חיונית. לאחר שהגענו לכאן עבדתי קצת במשרה חלקית, ואז נולד בכורי. מהרגע שנולד לא חזרתי לעבוד בחוץ. ניסיתי להקים משהו מהבית, אבל הוא לא ממש זז למקומות שרציתי. עברו שנתיים וחצי מאז ואני כבר אמא לשניים - ולא רואה מתי חוזרת לעבוד. מאוד קשה לי עם זה. האמהות בתחילתה מילאה אותי, ועכשיו כבר פחות. מרגישה שחייבת "לצאת". בעלי בהפוך מבעלך - חושב שמה שאני עושה הוא חשוב. מאוד חשוב. לא נותן לי לרגע להרגיש "פחותה". עם זאת - חושב שאם חשוב לי לצאת לעבוד - אז זה חשוב! אבל מה בעצם אני רוצה להגיד? על אף שבעלי מחזק אותי, וגם הסביבה בה אני חיה לא רואה באופן שלילי נשים שלא חזרו לעבוד לאחר שילדו (רוב רובן של הנשים סביבי הן "כאלה"),אני מרגישה רע עם עצמי. אני "מחזיקה" פחות מעצמי. אני חושבת שהשנה-(נאמר גם שנתיים) הראשונות בבית עם בכורי היו נפלאות. עבורי עבורו ועבור כולנו כמשפחה. אבל זהו. "נגמר" לי. עם הקטן שנולד אני לא רוצה להיות שנתיים בבית. (ובטח שלא עם אלה שאחריו...). מרגישה שמתפספס לי משהו. שחסרה לי אנרגיה חיונית בזה שאני לא "בחוץ". וההרגשה הזאת לא באה מבחוץ, היא באה לגמרי מבפנים. מתוכי. שלא לדבר על השנים ה"ריקות" ברזומה, כשכן אחליט שאני יוצאת. נוכח העובדה שפה אין לנו "מערך תמיכה" משפחתי (עזרה עם הילדים) אז עוד יותר קשה לי לראות עצמי עובדת כשבעלי עובד גם הוא משרה מלאה. סתם מחשבות....
ורד