כן, לדעתי בהכללה כמובן, אחד הגורמים להשאר בזוגיות שהיא לא טובה הוא הפחד מבדידות, הפחד מלהמשיך את החיים לבד.
לבד אישית, לבד רגשית, לבד כלכלית, לבד חברתית.
זה לא כזה פשוט לצאת שוב לעולם בחוסר ידיעה וחוסר וודאות ושאף אחד לא יכול להבטיח לך ששם בעתיד תמצאי את המשלימים הללו של הזוגיות (ואפילו הקלוקלת) שהייתה לך.
מקיאוולי אמר שעדיף להצטער שעשית משהו מלהצטער שלא עשית
כשאני התגרשתי אמרתי שאני מעדיף לקחת סיכון ולא לחיות כל החיים בתחושת פספוס. ניסיתי ללמוד כמה שיותר ולתכנן כמה שאפשר. בדיעבד בחלק מהתחומים הצלחתי מעל המצופה ובחלק מתחת. אי אפשר לדעת מה יהיה אבל חשוב להאמין בדרך ואז אפשר להתגבר על הקשיים.
אבל זה יכול גם לעבוד כך:
פלוני אלמוני אחר יגיד אותו משפט בדיוק: "אני מעדיף לקחת סיכון ולא לחיות כל החיים בתחושת פספוס", אבל הוא יתכוון לכך שהחליט לקחת סיכון ולנסות לגשר ו"להשלים" עם בת זוגו.
 
כמובן שהכל תלוי ב"תנאי הפתיחה" והאם יש באמת "מה להציל".
לדעתי זה נכון כשמתלבטים בין שתי אפשרויות שקולות שאין דרך רציונלית לבחור אחת. כלומר, שלאף אחת מהן אין יתרון מובהק על השנייה ואף אחת מהן לא נושאת סיכון גדול משמעותית מהשנייה.
אני חושבת שאת צודקת, באמת רוב הדיאטות נדונות לכשלון, כי לא באמת מטפלים בסוגיות העומק שגורמות לאנשים לאכול דברים שעושים להם רע בלי להצליח להשתלט על עצמם. זה נכון, כל החלטה שטחית, ברמת "אם נרצה מספיק חזק ונשתדל נורא נורא - אז נצליח!", אין לה שום סיכוי, כי אנחנו בני אדם ולא נועדנו לחיות בכלא שבו שומרים ומקפידים כל שנייה על כל צעד הכי קטן אחרת אוי ואבוי. זה לא חיים זה.
 
אז איך בכל זאת מצליחים בדיאטה? הולכים לעומק. הופכים את השינוי לדרך חיים. נכנסים לתוך מערכת היחסים עם אוכל והזנה, מנתחים את השדים שיושבים שם, מתיידדים איתם. מתיידדים עם הגוף. מגלים דרכים חדשות ונעימות להיטיב איתו. אם יש שם רצון להרס עצמי, עושים את העבודה הנפשית - עם תרפיסט אם צריך - כדי להבין ולהשתחרר מזה. בתהליך ארוך ועמוק מכירים את הגוף מחדש, משחררים הרגלים מיותרים, לומדים טכניקות ומתכונים, מתרגלים מודעות עצמית ותיעול של דחפים הרסניים למטרות בונות, ועם הזמן ה"דיאטה" הופכת לדרך חדשה לחיות.
 
אז ככה בדיוק בזוגיות
בגדול זה הפחד מהלא ידוע. ואני כותבת את זה כגרושה בלי ילדים. אף אחד לא מבטיח לך שאחרי הגירושין הדברים יהיו יותר טובים. ואז את שואל את עצמך האם כדאי לעבור את הטראומה הזאת של הגירושין רק כדי לגלות שכל מה שהשגת זה שהחלפת את בעיות שיש לך עכשיו בבעיות אחרות?
אני אדם מאד החלטי, טיפוס של הכל או לא כלום ומעדיפה לסבול לבד מאשר לסבול עם/בגלל מישהו. בשבילי לפחות הדברים יותר טובים אחרי הגירושין ולו רק כי לפחות עכשיו יש לי תקווה. כנשואה לאדם שהתברר שהוא לא מה שחשבתי, הייתי מיואשת. האם זה מה שמחכה לי עד סוף ימיי? לא תודה. אז יש קשיים, ויש דאגות ואני קמה בבוקר הרבה יותר מאושר כיום. אבל זה לא בהכרח ככה לכולן.
יש כל מיני סיבות שאנשים נשארים בקשר רע, לא רק סיבה אחת
לפעמים זה פשוט עניינים כלכליים. לפעמים נוחות, אנשים שהרימו ידיים. לפעמים אידיאולוגיה שלא מפרקים משפחה, לא עושים את זה לילדים וכיו"ב. והרבה פעמים מה שכתבו פה, הפחד מההליך עצמו והפחד ממה שיהיה אחר כך. אוסיף גם את הפחד מתגובת הסביבה, מה יגידו ההורים, מה יגידו החברים, מה יקרה לילדים בבי"ס...
זה ששמעת על מישהו ש... עוד לא אומר שזה מה שבדרך כלל קורה. כשמתחילים לבדוק בפרטים מתגלה בדרך כלל אמת אחרת לחלוטין. למשל מאד שכיח לשמוע שדירושין פוגעים בילדים. בכל המחקרים שראיתי, בלי יוצא מהכלל, משווים מדדים של ילדים גרושים לממוצע באוכלוסייה. זה בולשיט. צריך להשוות לפי העניין לילדים ממשפחות עם בעיות. אני די בטוחה שאם ישוו כך יגלו שלילדים של הורים גרושים ביצועים יותר טובים בלימודים או בנטיה להתמכרות או דברים אחרים. גם אגב, כשבודקים בעיות של ילדים להורים גרושים, אז מתברר שהבעיות הן אצל אותם ילדים שההורים משתמשים בהם ככלי במאבק בינהם ומרעילים אותם אחד נגד השנייה והילדים סובלים. זה לא מעיד על הגירושין, זה מעיד על הורים דפוקים בראש שאם היה תלוי בי, הייתי משליכה לכלא כי הם מוכנים להקריב את הילדים שלהם במאבק בבן הזוג.