טוב שאנחנו לא רגשניים. אבל אנא בלי גסות-רוח
אולי טוב שאנחנו לא סנטימנטליים, ומתייחסים לדברים שלאחרים הם מאד כואבים, במידה של רציונליות מרוחקת. אבל, מכאן ועד גסות-רוח וציניות צריך לשמור מרחק. לכתוב: "נועם לא מתנגד לכלום כמעט. מה'כפת לו? יהיה אוהל, לא יהיה אוהל... נהפוך הוא, יש אוהל, יש מחיאות כפיים..." זאת גם כתיבה שלא 'מגיעה' למי שמתמודד בדרכו עם מצב של בן בשבי כבר כמעט 3 שנים וחצי, מול ממשלה לא ממש מסייעת ואיכפתית, וגם ציניות שלא במקומה (לטעמי) וזאת גם לא האמת (ככל שאני יודע אותה). מישהו כאן יודע להסביר באמת מדוע נועם ואביבה ויואל (האח של גלעד) וישראל (בן-הדוד של נועם) ועוד בני-משפחה, עזבו את ירושלים ביום א', שהיה היום ה-1000 לשבי של גלעד ? הציניות שמביאה את המשפט "אולי גלעד חזר ולא סיפרו לי ?" היא ממש 'לא לענין'. ישנן סיבות (אני משער), שאולי דינה, או יונה1 או אני או קמנצינד לא היו מסכימים להן אילו ידענו אותן, שבגללן היו צריכים בני-משפחת שליט לעזוב את האוהל, וגם לדאוג לכך שהצעירים שבקשו בכל זאת להשאר בו, ילכו הביתה. אבל לכתוב מה שנכתב, כמו שנכתב, זה - בלשון המעטה מאופקת - לא ראוי ולא מנומס. אגב, כאליו לא לענין, אבל לדעתי מאד כן: כמה פעמים בשבועיים-שלושה האחרונים היה כל אחד מאתנו באוהל בירושלים, או באוהל במעבר-ארז ? כל מי שהיה (לא מאות פעמים, קמנצינד) יותר מפעם אחת (פעמיים ויותר) "שיצביע". כי אני לא בטוח שמי שנותנים כאן עצות לכל העולם ואשתו, ולאבא של גלעד ולאמא שלו, בעצמם - בגופם, בזמנם ובכספם - עשו משהו לטובת שחרורו של גלעד שליט, אפילו במקומות ובאופנים עליהם הם ממליצים. אז בואו לא נגזים בהשתלחויות, כל עוד אנחנו עצמנו מסתפקים רק או בעיקר בהקלדת הגיגינו. אל נהיה "שחקני-כדורסל" באמצעות מסך-הטלביזיה (עם שקית הפיצוחים וכוס-המשקה הצמודות), הקופצים מכורסותינו וצורחים על העשירייה במגרש, ועל השופטים גם, והמאמנים, בכל פעם שלדעתנו הם "פישלו". אנחנו משחקים טוב מהם ? אז בואו נראה את זה על המגרש האמיתי, ולא באמצעות מסכי הטלביזיה וצגי-המחשב.
