יש בזה משהו
ללא ספק הפחד שלנו מלהזדקן הוא פחד קמאי והוא קיים תמיד - כמו הפחד למות, אבל אנחנו, מהיותנו צעירים ובריאים מעדיפים שלא לחשוב עליו. אם היינו מבלים כל יום במחשבה שיום אחד נזדקן ונחלה וונהיה לבד ובסוף נמות, אני חושבת ששיעור ההתאבדויות היה הרבה יותר גבוה ושיעור הנישואים הרבה יותר נמוך. אני יודעת היום שאחת המחשבות שהכי מצמררות אותי היא להסתכל על בעלי לעתיד ולחשוב שיום אחד, עוד כמה עשרות שנים אני או הוא נישאר לבד, בלי השני. זו מחשבה איומה. מה שאתה אומר לגבי ילדים שכן דואגים להוריהם הוא נכון, אני ראיתי את זה עם שני ההורים שלי שסעדו את ההורים שלהם. אני מקבלת את זה כחלק ממציאות החיים, אבל אני יכולה להגיד לך שהטראומה שההורים שלי ספגו - כל אחד מההורה שלו - היא עצומה. אז כן, הילדים מטפלים, אבל בעיני זה שיא האגואיזם לעשות ילדים למען המטרה הזאת, ובטח ובטח לא לחשוב על איזה נזקים זה עושה להם - גם כשהם כבר "מבוגרים" ויכולים לכאורה להתמודד עם זה. אמא שלי, אחרי שסבא שלי נפטר, באה ואמרה לי חצי ברצינות שאני לא אתן לה להגיע למצב הזה, ושהכי טוב שאני יכולה לעשות בשבילה זה לשים לה כרית גדולה על הפנים ולסגור ענין. אתה יכול לדמיין לעצמך מה זה עושה לילד? אז בשביל זה אני צריכה ללדת אותו???