אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
"מי יתייחס אלייך כשתהיי מבוגרת?"
- פותח הנושא מי של
- פורסם בתאריך
לדעתי
ראשית אני מסכימה עם כל מה שנכתב פה, ילדים זאת לא תעודת ביטוח, וזיקנה לא חייבת להיות בודדה ואומללה. כבר דנו כאן בנושא פעם, וזה מה שאני חושבת על כך. יחד עם זאת, זאת בהחלט שאלה שמטרידה אותי ומדאיגה אותי. צריך בהחלט להקדיש יותר מחשבה לתכנון העתיד. אבל כפי שכולם אמרו כאן - זאת לא סיבה מספקת להביא ילדים. כל בחירה מציבה קשיים אפשריים, וכל אחד צריך למצוא את הדרכים שלו להתמודד איתם.
ראשית אני מסכימה עם כל מה שנכתב פה, ילדים זאת לא תעודת ביטוח, וזיקנה לא חייבת להיות בודדה ואומללה. כבר דנו כאן בנושא פעם, וזה מה שאני חושבת על כך. יחד עם זאת, זאת בהחלט שאלה שמטרידה אותי ומדאיגה אותי. צריך בהחלט להקדיש יותר מחשבה לתכנון העתיד. אבל כפי שכולם אמרו כאן - זאת לא סיבה מספקת להביא ילדים. כל בחירה מציבה קשיים אפשריים, וכל אחד צריך למצוא את הדרכים שלו להתמודד איתם.
זקנה
לדעתי נושא הזקנה ללא משפחה הוא חשוב מאד ויהיה זה שקר לומר שעריריות וקשישוּת אינן מפחידות אותי וטורדות את מנוחתי מאד. בוודאי שזו לא סיבה להביא ילדים לעולם ושילדים אינם ולא אמורים להיות תעודת ביטוח לכלום, עם זאת אני חושבת שראוי להכיר בכך שהבחירה לא לעשות ילדים אינה מורכבת מיתרונות בלבד, וכמו כל בחירה גם בה יש חסרונות שיש להרהר בהם. אני לא חושבת שנכון לומר שרוב האנשים נוטשים את הוריהם לעת זקנה. האמת היא שבחברה בה גדלתי ובה אני נמצאת כולם מטפלים בהוריהם הזקנים (עם או בלי קשר לפיליפינים), לעתים מדובר בסיוע פיסי ולעתים בסיוע מורלי. איני מכירה ילדים המנוכרים לחלוטין להוריהם (איני מכחישה את התופעה העגומה, אני רק מסייגת את ההכללות). אני די משוכנעת שלו הייתי בוחרת להיות אמא, הייתי אמא טובה וילדיי לא היו נוטשים אותי בזקנתי; הם היו מחונכים לחמלה, סולידריות ואמפטיה (ברור שאף אחד לא מחנך את ילדיו לאטימות ורשעות, אך אני מאמינה בתשואותיו של חינוך מוצלח). הכוונה אינה שילד אמור להקדיש את כל חייו לטיפול בהוריו המזדקנים, אך איני מקבלת את הגישה שמובן מאליו שילד לא חייב שום-דבר בכלל להוריו – למרות שזה לא תמיד נעים לרחוץ אדם זקן או לקנח את אפו, אין לי ספק שאני חייבת את זה (או אהיה חייבת בעתיד) להורי ולהוריהם. אני לא חושבת ש"חיי חופש" משמעם כפיוּת טובה ולטפל בהורים זקנים אינו נראה לי כעוול נוראי שיעשה לי בעתיד. אני חייבת את זה באופן מוסרי, באותה מידה שאני חייבת לתת אוכל לאדם רעב שמתדפק על דלתי, ואני מקווה שילדי התיאורטיים היו חשים כך גם הם. נקודה אחרת היא הבדידות. איני אדם חברותי יתר על המידה כיום, ואין סיבה להניח שבגיל 85 יהיו לי הרבה יותר חברים מאשר בגיל 27. מפחיד אותי מאד ליפול בגיל 80 ושאף אחד לא ידע על כך, שאף אחד לא יבוא אם אני לא אענה לטלפון, למות מרעב וכאבים אחרי שבועיים ושהשכנים יגלו את הגופה בגלל הריח בחדר המדרגות... נכון שתמיד אפשר לקחת עובד סיעודי, אך בכל זאת נראה לי הרבה יותר מגניב למות סטייל "שושלת אנטוניה", מוקפת בבני משפחה וחברים. יתכן מצב בו זוגי, שיחיה, ימות לפני, ואני, ללא ילדים או משפחה קרובה אחרת, ללא מליון חברים ומוקירים, איוותר לבדי, חולה ומשועממת, ללא אף-אחד שיגיד לי מזל-טוב ביומולדת או שנה טובה, שנים על שנים של ארוחות בודדות ושבתות עריריות. עגום, לא? בכל זאת, אחרי שאני שוקלת את כל זה, מרגישה את התחושות הנלוות ומהרהרת באפשרויות השונות, עדיין אני מחזיקה בבחירתי שלא לעשות ילדים. בחירה שלמה צריכה לכלול גם את האופציות המצערות הללו; יש להכיר גם ביתרונות הממשיים והמשניים, האגואיסטיים והאלטרואיסטים, הפיסיים והנפשיים שמביאים עמם ילדים, לשקול, להרהר, להרגיש ולהחליט.
לדעתי נושא הזקנה ללא משפחה הוא חשוב מאד ויהיה זה שקר לומר שעריריות וקשישוּת אינן מפחידות אותי וטורדות את מנוחתי מאד. בוודאי שזו לא סיבה להביא ילדים לעולם ושילדים אינם ולא אמורים להיות תעודת ביטוח לכלום, עם זאת אני חושבת שראוי להכיר בכך שהבחירה לא לעשות ילדים אינה מורכבת מיתרונות בלבד, וכמו כל בחירה גם בה יש חסרונות שיש להרהר בהם. אני לא חושבת שנכון לומר שרוב האנשים נוטשים את הוריהם לעת זקנה. האמת היא שבחברה בה גדלתי ובה אני נמצאת כולם מטפלים בהוריהם הזקנים (עם או בלי קשר לפיליפינים), לעתים מדובר בסיוע פיסי ולעתים בסיוע מורלי. איני מכירה ילדים המנוכרים לחלוטין להוריהם (איני מכחישה את התופעה העגומה, אני רק מסייגת את ההכללות). אני די משוכנעת שלו הייתי בוחרת להיות אמא, הייתי אמא טובה וילדיי לא היו נוטשים אותי בזקנתי; הם היו מחונכים לחמלה, סולידריות ואמפטיה (ברור שאף אחד לא מחנך את ילדיו לאטימות ורשעות, אך אני מאמינה בתשואותיו של חינוך מוצלח). הכוונה אינה שילד אמור להקדיש את כל חייו לטיפול בהוריו המזדקנים, אך איני מקבלת את הגישה שמובן מאליו שילד לא חייב שום-דבר בכלל להוריו – למרות שזה לא תמיד נעים לרחוץ אדם זקן או לקנח את אפו, אין לי ספק שאני חייבת את זה (או אהיה חייבת בעתיד) להורי ולהוריהם. אני לא חושבת ש"חיי חופש" משמעם כפיוּת טובה ולטפל בהורים זקנים אינו נראה לי כעוול נוראי שיעשה לי בעתיד. אני חייבת את זה באופן מוסרי, באותה מידה שאני חייבת לתת אוכל לאדם רעב שמתדפק על דלתי, ואני מקווה שילדי התיאורטיים היו חשים כך גם הם. נקודה אחרת היא הבדידות. איני אדם חברותי יתר על המידה כיום, ואין סיבה להניח שבגיל 85 יהיו לי הרבה יותר חברים מאשר בגיל 27. מפחיד אותי מאד ליפול בגיל 80 ושאף אחד לא ידע על כך, שאף אחד לא יבוא אם אני לא אענה לטלפון, למות מרעב וכאבים אחרי שבועיים ושהשכנים יגלו את הגופה בגלל הריח בחדר המדרגות... נכון שתמיד אפשר לקחת עובד סיעודי, אך בכל זאת נראה לי הרבה יותר מגניב למות סטייל "שושלת אנטוניה", מוקפת בבני משפחה וחברים. יתכן מצב בו זוגי, שיחיה, ימות לפני, ואני, ללא ילדים או משפחה קרובה אחרת, ללא מליון חברים ומוקירים, איוותר לבדי, חולה ומשועממת, ללא אף-אחד שיגיד לי מזל-טוב ביומולדת או שנה טובה, שנים על שנים של ארוחות בודדות ושבתות עריריות. עגום, לא? בכל זאת, אחרי שאני שוקלת את כל זה, מרגישה את התחושות הנלוות ומהרהרת באפשרויות השונות, עדיין אני מחזיקה בבחירתי שלא לעשות ילדים. בחירה שלמה צריכה לכלול גם את האופציות המצערות הללו; יש להכיר גם ביתרונות הממשיים והמשניים, האגואיסטיים והאלטרואיסטים, הפיסיים והנפשיים שמביאים עמם ילדים, לשקול, להרהר, להרגיש ולהחליט.
מחויבות להורים
מחויבות זה משהו שקיים בין שני צדיים שהסכימו למחויבות. ילד לא הסכים להולדותו, ולכן עצם ההולדה אינה יוצרת מחויבות (כמובן זה אחרת אצל אנשים דתיים). במקרה הקיצון, הרי כאשר אמא מוסרת את ילדה לאימוץ, אף אחד אינו מצפה שלילד תהיה איזושהי מחויבות כלפיה . המחויבות זה משהו שנוצר כתוצאה מהקשר שמתפתתח בין ההורים לילדם, ותלוי בקשר. כמו שיש הורים שזונחים את הילד בלידתו, כך יש הורים שזונחים את ילדם גם במסגרת משפחתית רגילה. לדוגמא סבתי ילדה את אבי אבל השאירה אותו לטיפול סבתו, ודאגה וטיפלה בו מעט מאוד, ובלי להראות טיפת אהבה(על אף שכולם גרו בבית אחד). אומנם היא הייתה אשה קשת יום שעברה דברים נוראיים בחייה, אבל היא העבירה את הפגיעה שלה הלאה לבן שלה, ולכן לא נוצר קשר הדדי בין שניהם. אבי לא בקשר עם אמו כמעט כל חייו הבוגרים. היא שולחת לו ברכת ראש השנה כל שנה והוא לא עונה לה. ואני לא יכולה להאשים אותו. (אגב זה אירוני, אבל סבתי הזאת היא היחידה במשפחתי שמדברת איתי על להביא ילדים, וממש בדרשנות אומרת שאני צריכה כבר לעשות את זה. זאת למרות הכשלון האישי שלה, ולמרות שהקשר בינה לבין ילדה היחיד מעולם לא הביא טיפת הנאה או תחושה טובה לאחד מהשניים. והיא לא מוכרת לי סיפורים כמה זה נהדר וחווית האמהות. היא בכנות אומרת שצריך לעשות "כי צריך"). בנוסף, לעיתים תחושת הציפייה והאכזבה מהילדים בזקנה היא חוויה קשה מאוד. אותו הורה קשיש שרוצה לראות את ילדו כל יום ורואה אותו פעם בשבוע, או ההורה שרוצה לראות את ילדו כל שבוע ורואה אותו אחת לחודש. הפער בין ציפיית ההורה למה שהילד מסוגל לתת לו יכול להיות כואב מאוד, וליצור תחושת מירמור והזנחה אצל ההורה (גם כשזה לא ככה).ואני חושבת שלא מעט קשישים מרגישים ככה, גם כאלה שבסה"כ כן מטופלים על ידי ילדיהם.
מחויבות זה משהו שקיים בין שני צדיים שהסכימו למחויבות. ילד לא הסכים להולדותו, ולכן עצם ההולדה אינה יוצרת מחויבות (כמובן זה אחרת אצל אנשים דתיים). במקרה הקיצון, הרי כאשר אמא מוסרת את ילדה לאימוץ, אף אחד אינו מצפה שלילד תהיה איזושהי מחויבות כלפיה . המחויבות זה משהו שנוצר כתוצאה מהקשר שמתפתתח בין ההורים לילדם, ותלוי בקשר. כמו שיש הורים שזונחים את הילד בלידתו, כך יש הורים שזונחים את ילדם גם במסגרת משפחתית רגילה. לדוגמא סבתי ילדה את אבי אבל השאירה אותו לטיפול סבתו, ודאגה וטיפלה בו מעט מאוד, ובלי להראות טיפת אהבה(על אף שכולם גרו בבית אחד). אומנם היא הייתה אשה קשת יום שעברה דברים נוראיים בחייה, אבל היא העבירה את הפגיעה שלה הלאה לבן שלה, ולכן לא נוצר קשר הדדי בין שניהם. אבי לא בקשר עם אמו כמעט כל חייו הבוגרים. היא שולחת לו ברכת ראש השנה כל שנה והוא לא עונה לה. ואני לא יכולה להאשים אותו. (אגב זה אירוני, אבל סבתי הזאת היא היחידה במשפחתי שמדברת איתי על להביא ילדים, וממש בדרשנות אומרת שאני צריכה כבר לעשות את זה. זאת למרות הכשלון האישי שלה, ולמרות שהקשר בינה לבין ילדה היחיד מעולם לא הביא טיפת הנאה או תחושה טובה לאחד מהשניים. והיא לא מוכרת לי סיפורים כמה זה נהדר וחווית האמהות. היא בכנות אומרת שצריך לעשות "כי צריך"). בנוסף, לעיתים תחושת הציפייה והאכזבה מהילדים בזקנה היא חוויה קשה מאוד. אותו הורה קשיש שרוצה לראות את ילדו כל יום ורואה אותו פעם בשבוע, או ההורה שרוצה לראות את ילדו כל שבוע ורואה אותו אחת לחודש. הפער בין ציפיית ההורה למה שהילד מסוגל לתת לו יכול להיות כואב מאוד, וליצור תחושת מירמור והזנחה אצל ההורה (גם כשזה לא ככה).ואני חושבת שלא מעט קשישים מרגישים ככה, גם כאלה שבסה"כ כן מטופלים על ידי ילדיהם.
התמונה של מוות במיטה בבית
כשאת מוקפת בילדים, נכדים וחברים היא תמונה אידילית, כמו תמונה אידילית של ילדים שתמיד מציירים כשמנסים לשכנע אותך שילדים זה שמחה. אז נכון שהרבה יותר נעים כשמי שמטפל בך עושה את זה מתוך אהבה/מחוייבות ולא רק כי את משלמת לו כסף, אבל אלה לא חייבים להיות ילדייך הביולוגיים. אלה יכולים להיות ילדייך המאומצים, בני משפחתך המורחבת, תלמידייך, חברייך הצעירים ממך - אנשים אחרים שהארת את יומם בחייך על פני האדמה. כמה דוגמאות: כשהייתי בת 16 התנדבתי עם חברה בלעזור לקשישה אחת. סחבנו בשבילה מצרכים מהמכולת. היא גרה לבד בביתה, והייתה עסוקה כל הזמן בלהעלות זכרונות מרירים מהעבר. הבת שלה גרה אתה באותה עיר אבל ביקרה אותה רק פעם בחודש. אם לא הייתי יודעת את זה, הייתי חושבת שהיא הזקנה הערירית הקלאסית - מציקה לילדים ומתעצבנת מכל רעש קטן. לדודה שלי לא היו ילדים - היא לא התחתנה מבחירה, כי היתה חולה מאוד, והחליטה שלא להעמיס את זה על הילדים שלה. אחותה - אמא שלי - שלחה לה כסף לחו"ל כי היא לא הסכימה לבוא לגור איתנו. חברות שלה, סבתות פנסיונריות, טיפלו בה במסירות עד יומה האחרון. רק כשמצבה היה רע מאוד הסכימה לעלות לארץ, אבל אז כבר היה מאוחר מדי והיא לא היתה עומדת בטיסה. אני חושבת שהרצון שלה להגיע לכאן נבע יותר מתקווה להרפא מרצון למות בחיק משפחתה, כי היא התמידה שנים רבות בעקשנותה להשאר עם החברות שלה ולא להתאחד עם משפחתה. ואחרון חביב - ידיד שלי מתנדב בבית אבות. הוא משוחח עם קשישים. עם ילדים, בלי ילדים. לא משנה כמה ילדים יש לך, לא משנה כמה חברים יש לך - בסוף את עומדת לבדך מול המוות, ובאותו רגע גורלי את בודדה לגמרי. *** אוף, קשה להתעדכן על הפורום אחרי שבוע...
כשאת מוקפת בילדים, נכדים וחברים היא תמונה אידילית, כמו תמונה אידילית של ילדים שתמיד מציירים כשמנסים לשכנע אותך שילדים זה שמחה. אז נכון שהרבה יותר נעים כשמי שמטפל בך עושה את זה מתוך אהבה/מחוייבות ולא רק כי את משלמת לו כסף, אבל אלה לא חייבים להיות ילדייך הביולוגיים. אלה יכולים להיות ילדייך המאומצים, בני משפחתך המורחבת, תלמידייך, חברייך הצעירים ממך - אנשים אחרים שהארת את יומם בחייך על פני האדמה. כמה דוגמאות: כשהייתי בת 16 התנדבתי עם חברה בלעזור לקשישה אחת. סחבנו בשבילה מצרכים מהמכולת. היא גרה לבד בביתה, והייתה עסוקה כל הזמן בלהעלות זכרונות מרירים מהעבר. הבת שלה גרה אתה באותה עיר אבל ביקרה אותה רק פעם בחודש. אם לא הייתי יודעת את זה, הייתי חושבת שהיא הזקנה הערירית הקלאסית - מציקה לילדים ומתעצבנת מכל רעש קטן. לדודה שלי לא היו ילדים - היא לא התחתנה מבחירה, כי היתה חולה מאוד, והחליטה שלא להעמיס את זה על הילדים שלה. אחותה - אמא שלי - שלחה לה כסף לחו"ל כי היא לא הסכימה לבוא לגור איתנו. חברות שלה, סבתות פנסיונריות, טיפלו בה במסירות עד יומה האחרון. רק כשמצבה היה רע מאוד הסכימה לעלות לארץ, אבל אז כבר היה מאוחר מדי והיא לא היתה עומדת בטיסה. אני חושבת שהרצון שלה להגיע לכאן נבע יותר מתקווה להרפא מרצון למות בחיק משפחתה, כי היא התמידה שנים רבות בעקשנותה להשאר עם החברות שלה ולא להתאחד עם משפחתה. ואחרון חביב - ידיד שלי מתנדב בבית אבות. הוא משוחח עם קשישים. עם ילדים, בלי ילדים. לא משנה כמה ילדים יש לך, לא משנה כמה חברים יש לך - בסוף את עומדת לבדך מול המוות, ובאותו רגע גורלי את בודדה לגמרי. *** אוף, קשה להתעדכן על הפורום אחרי שבוע...
זה לא ככ אידיאלי
לא הייתי מציירת כזאת תמונה וורודה בגיל מבוגר מאוד, חברים כבר הלכו לעולמם לפחות חלקם, צעירים יותר? גם הם כבר לא ממש במיטבם... תלמידייך? לא ברור למה הכוונה, עוד לא ראיתי תלמידים שסועדים את מוריהם. הצרכים של הזקן הוא הרבהמעבר ללסחוב לו את המצרכים מהמכולת. בני משפחה מורחבת? אוליי, אחיינים. אבל לא הייתי בונה על זה. ילדים מאומצים? גם על זה שמעתי סיפורים. גם להם יש לפעמים נטייה להתרחק במצבים כאלה מסתבר. אם לילדים יש נטייה להתרחק למה שנחשוב שפתאום "תלמידים" (?) יגיחו מאיןשהוא, או שילדים מאומצים יתנהגו טוב יותר מילדים? האמת המרה היא קצת שונה. רק ילדים יבואו, יתמכו, יהיו בקשר, ידאגו, יסדרו כל מה שצריך, ילטפו, יתנו חום, יעשו הכל. ושוב בפעם האלף זו לא סיבה לעשות ילדים למרות שייתכן שאנשים מובנה בטבעם לעשות ילדים בין היתר מהסיבה הזאת. (כלומר, לא במודע, אפשר שזו סיבה ) אז נכון שיש חריגים, שהם לא מעידים על הכלל. אבל בגדול- ילדים במצב כזה רק מוסיף, לא גורע.
לא הייתי מציירת כזאת תמונה וורודה בגיל מבוגר מאוד, חברים כבר הלכו לעולמם לפחות חלקם, צעירים יותר? גם הם כבר לא ממש במיטבם... תלמידייך? לא ברור למה הכוונה, עוד לא ראיתי תלמידים שסועדים את מוריהם. הצרכים של הזקן הוא הרבהמעבר ללסחוב לו את המצרכים מהמכולת. בני משפחה מורחבת? אוליי, אחיינים. אבל לא הייתי בונה על זה. ילדים מאומצים? גם על זה שמעתי סיפורים. גם להם יש לפעמים נטייה להתרחק במצבים כאלה מסתבר. אם לילדים יש נטייה להתרחק למה שנחשוב שפתאום "תלמידים" (?) יגיחו מאיןשהוא, או שילדים מאומצים יתנהגו טוב יותר מילדים? האמת המרה היא קצת שונה. רק ילדים יבואו, יתמכו, יהיו בקשר, ידאגו, יסדרו כל מה שצריך, ילטפו, יתנו חום, יעשו הכל. ושוב בפעם האלף זו לא סיבה לעשות ילדים למרות שייתכן שאנשים מובנה בטבעם לעשות ילדים בין היתר מהסיבה הזאת. (כלומר, לא במודע, אפשר שזו סיבה ) אז נכון שיש חריגים, שהם לא מעידים על הכלל. אבל בגדול- ילדים במצב כזה רק מוסיף, לא גורע.
לא ניסיתי להראות תמונה ורודה.
רק להראות שיש גם אופציות אחרות מלהיות זקן גלמוד שנרקב בבית אבות אכול ברחמים עצמיים ומסתכל בקנאה על הילדים שבאים לבקר זקנים אחרים. בגיל שאת מתייחסת אליו את גם עלולה להיות במצב של סניליות מתקדמת כ"כ שלא באמת תדעי שמי שמבקרת אותך זו הבת שלך. זו חוויה מאוד לא נעימה לילד. חווינו את זה עם סבא שלנו. אמא שלי נאלצה להעביר אותו לבית אבות, כשכבר לא יכלה לטפל בו בעצמה. הוא מת בגיל 91, כשהוא לא באמת יודע מיהי. לגבי מורים - התכוונתי יותר ל"מורים לחיים". ושוב - הכי טוב למות במיטתך שבביתך, כשאת מוקפת במשפחתך החמה והאוהבת, כשאת עדיין שולטת בצרכייך ומוחך טרם התפורר, ללכת ללא כאב ומתוך שינה. אבל לכמה אנשים שאת מכירה זה באמת קרה?
רק להראות שיש גם אופציות אחרות מלהיות זקן גלמוד שנרקב בבית אבות אכול ברחמים עצמיים ומסתכל בקנאה על הילדים שבאים לבקר זקנים אחרים. בגיל שאת מתייחסת אליו את גם עלולה להיות במצב של סניליות מתקדמת כ"כ שלא באמת תדעי שמי שמבקרת אותך זו הבת שלך. זו חוויה מאוד לא נעימה לילד. חווינו את זה עם סבא שלנו. אמא שלי נאלצה להעביר אותו לבית אבות, כשכבר לא יכלה לטפל בו בעצמה. הוא מת בגיל 91, כשהוא לא באמת יודע מיהי. לגבי מורים - התכוונתי יותר ל"מורים לחיים". ושוב - הכי טוב למות במיטתך שבביתך, כשאת מוקפת במשפחתך החמה והאוהבת, כשאת עדיין שולטת בצרכייך ומוחך טרם התפורר, ללכת ללא כאב ומתוך שינה. אבל לכמה אנשים שאת מכירה זה באמת קרה?
ל marish
נכון , בגיל הזה אוליי בקושי מזהים לפעמים כן לפעמים לא אבל את יודעת, גם כשלא מזהים, הם מגיבים בחיוך חם שיש רק להם, לליטוף, למגע, לחום. וחוץ מזה, לא בטוח שהם לא מזהים גם כשאנחנו חושבים שהם לא מזהים ייתכן מאוד שהם מרגישים משהו. כך לפחות זה נראה. גם אני מכירה את החוויות הללו מקרוב ומתוך כך אני כותבת עד המצב הסנילי, במידה שהוא מופיע בכלל, יש עוד שלבים. בשלבים ההם אמך טיפלה וסייעה. "מורים לחיים" לא עושה לי את זה יותר ברור למה הכוונה. האופציות שתיארת הן פשוט לא ריאליות- סבתות פנסיונריות שסועדות קשיש, תלמידים , בכל מובן שהוא, שסועדים אותו או מתנדבת. לא ריאלי. (זה לא שאני לא מאמינה לך שזה קרה אבל אלו דברים מאוד חריגים בגיל הזה האדם הוא ערירי וחסר אונים בדכ, אם אין לו משפחה, ). שמתי לב שאת חוזרת על כך שזה מאוד לא נעים לילד לראות את הוריו במצב כזה ברור שלא אבל השאלה, האם , אם תשאלי את אמך, האם היא תגיד לך שבגלל הרגע הזה הייתה מעדיפה לא להיוולד? אני לא בטוחה. משום שמן הסתם כך היא תגיד לך, היו לה גם רגעים אחרים בחיים. יפים וטובים יותר. כדי להבטיח את סוג המוות צריך להתאבד, וגם אז זה לא במאה אחוז בטוח מצליח.
נכון , בגיל הזה אוליי בקושי מזהים לפעמים כן לפעמים לא אבל את יודעת, גם כשלא מזהים, הם מגיבים בחיוך חם שיש רק להם, לליטוף, למגע, לחום. וחוץ מזה, לא בטוח שהם לא מזהים גם כשאנחנו חושבים שהם לא מזהים ייתכן מאוד שהם מרגישים משהו. כך לפחות זה נראה. גם אני מכירה את החוויות הללו מקרוב ומתוך כך אני כותבת עד המצב הסנילי, במידה שהוא מופיע בכלל, יש עוד שלבים. בשלבים ההם אמך טיפלה וסייעה. "מורים לחיים" לא עושה לי את זה יותר ברור למה הכוונה. האופציות שתיארת הן פשוט לא ריאליות- סבתות פנסיונריות שסועדות קשיש, תלמידים , בכל מובן שהוא, שסועדים אותו או מתנדבת. לא ריאלי. (זה לא שאני לא מאמינה לך שזה קרה אבל אלו דברים מאוד חריגים בגיל הזה האדם הוא ערירי וחסר אונים בדכ, אם אין לו משפחה, ). שמתי לב שאת חוזרת על כך שזה מאוד לא נעים לילד לראות את הוריו במצב כזה ברור שלא אבל השאלה, האם , אם תשאלי את אמך, האם היא תגיד לך שבגלל הרגע הזה הייתה מעדיפה לא להיוולד? אני לא בטוחה. משום שמן הסתם כך היא תגיד לך, היו לה גם רגעים אחרים בחיים. יפים וטובים יותר. כדי להבטיח את סוג המוות צריך להתאבד, וגם אז זה לא במאה אחוז בטוח מצליח.
מנהלת בית האבות/המוסד הסיעודי
יתיחסו אליכם כאילו אתם מלכים, אם תהיה לכם היכולת הכלכלית לשאת בתשלום החודשי. זה הנימוק הכי דבלי ששמעתי. הפתגם היהודי (המזרח אירופאי) אומר: הורים יצליחו לפרנס 10 ילדים, אבל 10 ילדים אף פעם לא יצליחו לפרנס הורה. 0סתם קלישאה מול קלישאה) נ.ב. הכותב מצדד בהולדת ילדים כפי רצונך ובכפוף ליכולותיך הכלכליות.
יתיחסו אליכם כאילו אתם מלכים, אם תהיה לכם היכולת הכלכלית לשאת בתשלום החודשי. זה הנימוק הכי דבלי ששמעתי. הפתגם היהודי (המזרח אירופאי) אומר: הורים יצליחו לפרנס 10 ילדים, אבל 10 ילדים אף פעם לא יצליחו לפרנס הורה. 0סתם קלישאה מול קלישאה) נ.ב. הכותב מצדד בהולדת ילדים כפי רצונך ובכפוף ליכולותיך הכלכליות.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.