רציונליזציה של התורה והמצוות
אולי הקטע הבא ישכנע אותך:
בפתיחה למו"נ אומר הרמב"ם:
...מטרת הספר הזה כולו וכל מה שמסוגו הוא חוכמת התורה לאמיתה. יתר על כן, מטרת הספר הזה להעיר לאדם דתי, אשר נקבעה בנפשו והושגה באמונתו אמיתת תורתנו, ואשר הוא שלם בדתו ובמידותיו, והוא עיין במדעי הפילוסופים וידע את משמעויותיהם, והשכל האנושי משכו והביאו לתת לו את מקומו (הראוי לו), אך מנעוהו מכך פשטי התורה ...וכתוצא מכך הוא נשאר נבוך ונדהם" (שורץ).
את פירושו של הרמב"ם לסיפור גן העדן יש להבין על רקע התכלית הכללית הזאת שמציב לעצמו הרמב"ם בספר כולו. הרמב"ם רוצה ליישב, כך הוא אומר, את הסתירות המדומות המתגלות בין "חכמת התורה לאמיתה", "אמיתת תורתנו", ובין "השכל האנושי". כרב וכמנהיג יהודי בימי הביניים, חש הרמב"ם מחויב להוכיח את נצחיותה של התורה ואת עליונותה על כל דת אחרת, והוא עושה זאת בכל האמצעים העומדים לרשותו. וכיון שהרציונליזם המיוסד על הלוגיקה והפילוסופיה היוונית נחשבה בימיו ובסביבה החברתית והתרבותית שבה חי הרמב"ם, לפיסגת החכמה האנושית, הוא מגייס אותם לצרכיו ומראה בנימוקים רציונליים, או המוצגים כרציונליים, מדוע החוקה שבתורה היא החוקה האידיאלית .
היום, כ-800 שנה לאחר כתיבתו של הספר, אפשר להעריך ש'מורה נבוכים' הוא אמנם הנסיון הגדול ביותר בתולדות החשיבה האנושית לתת ביסוס רציונלי להכרה הדתית כפי שהיא מתגלמת ביהדות, היינו – בתורה ובמצוות.
על מנת להראות שהתורה היא באמת רציונלית יש להראות שהצו האלוהי וצו השכל חד הם. לשם כך מפעיל הרמב"ם את כל המנגנון האדיר של הפילוסופיה והמטאפיסיקה האריסטוטלית. בתוך אותה מטאפיסיקה מטמיע הרמב"ם גם את תורת הנבואה שלו, ובכלל זה את ייחודה של נבואת משה, נותן התורה. משה רבנו, נותן התורה, מוצג ע"י הרמב"ם כאדם שהגיע לפסגת השלימות האנושית האפשרית, ולפיכך ראוי היה שהתורה תנתן על ידו. לכך מוקדשים פרקי הנבואה שבמו"נ (חלק שני, פרקים לב – מז).
לכשנקבע הדבר הזה, צריך להראות שהתורה והמצוות הם אכן הציווי האלוהי המזוהה עם צו השכל. על מנת להראות זאת לגבי התורה הכתובה, יש לפרש את הכתובים בדרך רציונלית, ולהסיר אי הבנות הנובעות מקריאה לא נכונה של הטקסט, באשר כל טקסט כולל בתוכו שמות משותפים ושמות מסופקים ושמות רבי משמעות. לכך מוקדשים רוב הפרקים שבחלק הראשון, ובכלל זה תורת שלילת התארים. כן יש להראות שהתורה עולה בקנה אחד עם הידע הפילוסופי והמדעי שהיו ידועים באותה תקופה. לכך מוקדשים הפרקים העוסקים בקוסמולוגיה (תורת הגלגלים) ובקוסמוגניה (שאלת קדמות העולם), שבתחילת החלק השני.
לגבי המצוות יש להציג את הטעם הרציונלי העומד בבסיס כל אחת מהן, ואם אי אפשר לתת טעם לכל מצוה ומצוה צריך לתת צידוק סביר למה זה לא ניתן, ולחילופין לתת טעם למצוות בכללותן. לכך מוקדשים כל הפרקים העוסקים בטעמי המצוות, שבחלק השלישי.
לבסוף צריך להראות שהאדם אמנם מסוגל לקבל עליו עול תורה ומצוות. לשם כך צריך להראות שהאדם הוא בעל חופש בחירה, ולהראות כיצד חופש זה מתישב עם הדטרמיניזם הכללי שבטבע, ועם הידיעה האלוהית. לכך מוקדשים הפרקים העוסקים במהות האדם ובתכליתו (ח"ג, פרקים ח'- י"ד), והפרקים העוסקים בידיעה ובהשגחה האלוהית (ח"ג, פרקים ט"ו – כ"ד).
לכל הדברים האלה מוצא הרמב"ם הקדמה נאותה בסיפור גן העדן, ולפיכך הוא שם אותו בפתח ספרו. באמצעות סיפור גן העדן יכול הרמב"ם לגעת בכל המרכיבים של תכניתו, שאחר כך הוא מפתח אותם בהרחבה ובפירוט ובהעמקה בשאר פרקי הספר. באמצעות סיפור גן העדן יכול הרמב"ם לדבר על שלימותו של האדם, שהיא תכליתו. הוא יכול לדבר על המושכלות, על ההשגה השכלית, שבאמצעותן מגיע האדם להכרת האמת, שהיא תכליתו והיא שלימותו. הנכבדה שבמושכלות – הכרת האל, שהוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמיתתו.
באמצעות סיפור גן העדן יכול הרמב"ם לדבר על האדם כעשוי, מצד אחד, ממרכיבים שונים - מחומר וצורה, או מגוף ונפש, אבל מצד שני כשלימות אחת, כישות כוללת, שרק היא הנותנת עמידה ומשמעות לכל אחד ממרכיביה. על סמך זה יכול הרמב"ם אח"כ לפתח את עמדתו בדבר השלימות האנושית. שלימות האדם טעונה גם בריאות הגוף וגם בריאות הנפש. שלימות האדם טעונה גם חכמה וגם מעשה.
בתפיסתו את השלימות האנושית ככוללת את שלימות הגוף ואת שלימות הנפש כאחד, יוצא הרמב"ם כנגד תפיסות מקובלות בזמנו, וגם נגד ההשקפה הרווחת בעולמם של חז"ל, שעיקר הישגיו של האדם שייכים לנפשו, לתחום הרוחני, ואילו הגוף הוא חסר חשיבות, ואפילו בזוי. בתפיסתו זו, ובתפיסת התורה כעוסקת הן בתיקון הנפש והן בתיקון הגוף, מעמיד עצמו הרמב"ם כעמוד הימני של ההלכה היהודית, שעיקר עיסוקה בגוף דווקא, במצוות מעשיות. על יסוד סיפור גן העדן, שבו הציווי ניתן לאדם השלם ולא לכח זה או אחר שבנפשו, ואפילו לא לנפש האדם להבדיל מגופו, יכול הרמב"ם להציג את התורה והמצוות כמערכת אחת, את האמונה וההלכה כדבר אחד, המוטלים על האדם בכוליותו.
מבחינה זו אין הגותו של הרמב"ם מבטאת פילוסופיה, אלא היא ביטוי לאמונה היהודית האותנטית, המתגלמת בהלכה . השגת השם יתברך היא אמנם התכלית האחרונה שאליה צריך האדם לשאוף. אבל מאחר והאדם אינו שכל נפרד, אלא שכל המצוי בחומר, והוא עשוי נפש וגוף כאחד, אין הכרת השם מתגלמת אלא בקיום המצוות. הכרת האל פירושה, לגבי האדם, הכרת דרכו של השם בעולם ומתוך זה הכרת הציווי האלוהי וקיומו. אין ספק שבכך רוצה הרמב"ם לדחות דעות ואמונות זרות, המאמצות כביכול את הרעיונות הנשגבים של היהדות אך דוחות את מערכת מצוותיה (כגון הנצרות). תורת האמת חיבת לכלול בתוכה גם את הדעות הנכונות וגם את המעשים הנכונים. ואמנם מבחינה זאת אין שום תורה אחרת שתשווה לתורת משה.
הנה כי כן, כל דרכי הפרשנות מובילות לתפיסת התורה, תורת משה, כ"תורת האמת". הרציונליזציה של התודעה והמעשה הדתיים פירושם לתפוס את התורה והמצוות במונחים של אמת ושקר, ולא במונחים של טוב ורע. תורת משה היא אמת, משום שהיא במושכלות. כל יתר "התורות הנימוסיות" הן שקר, מכיון שיסודן בדמיון ובמפורסמות . זה מה ששם לו הרמב"ם למטרה להוכיח ב'מורה נבוכים'. סיפור גן העדן מהווה נקודת זינוק טובה לפיתוח רעיון זה.
