מרחבי הרשת
- פותח הנושא גילעד 63
- פורסם בתאריך
אגב, נזכרתי לפתע במקרה של אימוץ
שעד כה פשוט לא התייחסתי אליו ככזה (ליתר דיוק, לא הקדשתי מחשבה כלל לעובדה שזה למעשה סיפור אימוץ), כי לרוב לא ממש מעסיקה אותי השאלה איך החל קשר מסוים בין בני אדם, אלא רק איך הוא מתנהל. לאמא שלי יש חברה טובה (אישה מבוגרת, כבר מעל גיל 70), רוסיה מבחינת מוצאה, שבזמנו, לא זוכרת בדיוק באיזה גיל, אך מתישהו במהלך המלחמה, אומצה על ידי אישה יהודיה. האם המאמצת, בעיקר מסיפוריה של אמי, הייתה אישה בעלת אופי קשה וקשוח מאוד, אך האהבה והמסירות של בתה אליה לא ידעה גבולות והיא גרה איתה וטיפלה בה עד יום מותה. מעניין שגם חברים שהאישה שאומצה מצאה לעצמה לאורך הדרך הם ברובם ממוצא יהודי ולא רוסי, והיא מודה שהיא מטבעה נמשכת יותר ליהודים ויש לה תחושה גדולה יותר של קרבה נפשית אליהם. היא גם התחתנה בזמנו עם יהודי.
שעד כה פשוט לא התייחסתי אליו ככזה (ליתר דיוק, לא הקדשתי מחשבה כלל לעובדה שזה למעשה סיפור אימוץ), כי לרוב לא ממש מעסיקה אותי השאלה איך החל קשר מסוים בין בני אדם, אלא רק איך הוא מתנהל. לאמא שלי יש חברה טובה (אישה מבוגרת, כבר מעל גיל 70), רוסיה מבחינת מוצאה, שבזמנו, לא זוכרת בדיוק באיזה גיל, אך מתישהו במהלך המלחמה, אומצה על ידי אישה יהודיה. האם המאמצת, בעיקר מסיפוריה של אמי, הייתה אישה בעלת אופי קשה וקשוח מאוד, אך האהבה והמסירות של בתה אליה לא ידעה גבולות והיא גרה איתה וטיפלה בה עד יום מותה. מעניין שגם חברים שהאישה שאומצה מצאה לעצמה לאורך הדרך הם ברובם ממוצא יהודי ולא רוסי, והיא מודה שהיא מטבעה נמשכת יותר ליהודים ויש לה תחושה גדולה יותר של קרבה נפשית אליהם. היא גם התחתנה בזמנו עם יהודי.
משהו על הורות
אנחנו בחרנו להיות הורים, להוליד ולאמץ. הילדים שלי לא בחרו להוולד, בני שלא בחר להוולד בוודאי לא בחר להמסר לאימוץ. האחריות על המשפחה מוטלת על ההורים והיא מובנת מאליה. האחריות הזו כוללת לשים גג מעל ראשי ילדי, לדאוג לפרנסתם עד שיוכלו לעשות זאת בעצמם, למזונם, לבגדיהם, להשכלתם, לחינוכם ואפשר להמשיך את הרשימה הזו. כשאנוו ממלאים את הצרכים הללו אנו מקיימים את המשימה הפיזית של ההורות. זה לא מזכה אותי במאום. זה מגיע לילדים שלי ללא כל תנאי. אין כל הסכם שבע"פ שמחייב להחזיר אהבה בתמורה לטיפול הפיזי.
אצלנו האהבה לילדינו (זו שנולדה לנו וזה שאימצנו) הגיעה באופן טבעי ומהר מאד. אליה- ברגע שאיפשרו לנו לגעת בה (אני החזקתי בה יומיים אחרי הלידה, האיש- כשיצאנו הביתה, שבועיים אחרי כן), את הבן אהבנו ממש מהשניה הראשונה- כשכל מטען הרגשות שהיה צבור בנו התחבר אל התינוק המוחשי בעריסת הקש. אפילו האהבה שלנו אליהם לא מחייבת את ילדינו לאהוב אותנו בחזרה. חינוך ראוי אמור לגרום לילדים להתיחס בכבוד להורים, זה כן,
אין דרך לעורר אהבה. היא מתעוררת באופן טבעי. לרוב יחס הוגן, מתן כבוד, אכפתיות, טיפול מסור ושפע של אהבה מצד ההורים יגרמו ליחס דומה מצד הילדים, אך אין ערבויות ואי אפשר לתבוע "בגלל ש... (שאני אוהבת אותך, שאני מטפל בך, שקניתי לכם, שבישלנו, ש... ש...) תאהב/י אותי".
גם בננו וגם בתנו יודעים שאנחנו שלהם ובשבילם בכל זמן, כן גם אם צריך להעיר אותנו לפנות בוקר כדי שנעזור, או להוציא אותנו בלילה כדי להחזיר הביתה מי שלא נוח לו במקום בו הוא נמצא. אני בהחלט מצפה שאם התאמצנו למענם הם יאמרו תודה, כשם שנחמד שבסיומה של ארוחה הסועדים (כולל ילדי ונכדי) יאמרו תודה. חינוך בסיסי. האהבה שלהם אלינו היא בונוס, לא מחויבות שלהם. אני מרגישה עצמי בת מזל כי זכיתי באהבתם.
גידלנו את ילדינו הכי טוב שידענו ושיכולנו. על הדרך עשינו גם שגיאות וטעויות. כשגידלנו אותה היינו צעירים יותר והיתה לנו יותר אנרגיה, כשגידלנו אותו היה לנו יותר נסיון ויותר אפשרויות כלכליות. בשניהם השקענו את נשמתנו ואהבתנו. אף אחד מהם לא חושב או מרגיש כלפינו שאנחנו "לא באמת" הורים, שאנחנו מעמידים פנים. כנראה שבאמת גם בענין הזה שיחק לנו מזלנו.
לא מנסה לשפוט את כותבת הפוסט המצוטט. זה מה שהיא חשה. אינני מכירה את המשפחה לכן אינני יכולה לדעת אם זה מגיע בגלל אישיותה הספציפית, בגלל גיל האימוץ (שככל שהוא גבוה- יוצר אתגר גדול יותר בהתקשרות), בגלל התיחסות האם או בגלל שילוב של גורמים. בכל מקרה צר לי על הפיספוס.
אנחנו בחרנו להיות הורים, להוליד ולאמץ. הילדים שלי לא בחרו להוולד, בני שלא בחר להוולד בוודאי לא בחר להמסר לאימוץ. האחריות על המשפחה מוטלת על ההורים והיא מובנת מאליה. האחריות הזו כוללת לשים גג מעל ראשי ילדי, לדאוג לפרנסתם עד שיוכלו לעשות זאת בעצמם, למזונם, לבגדיהם, להשכלתם, לחינוכם ואפשר להמשיך את הרשימה הזו. כשאנוו ממלאים את הצרכים הללו אנו מקיימים את המשימה הפיזית של ההורות. זה לא מזכה אותי במאום. זה מגיע לילדים שלי ללא כל תנאי. אין כל הסכם שבע"פ שמחייב להחזיר אהבה בתמורה לטיפול הפיזי.
אצלנו האהבה לילדינו (זו שנולדה לנו וזה שאימצנו) הגיעה באופן טבעי ומהר מאד. אליה- ברגע שאיפשרו לנו לגעת בה (אני החזקתי בה יומיים אחרי הלידה, האיש- כשיצאנו הביתה, שבועיים אחרי כן), את הבן אהבנו ממש מהשניה הראשונה- כשכל מטען הרגשות שהיה צבור בנו התחבר אל התינוק המוחשי בעריסת הקש. אפילו האהבה שלנו אליהם לא מחייבת את ילדינו לאהוב אותנו בחזרה. חינוך ראוי אמור לגרום לילדים להתיחס בכבוד להורים, זה כן,
אין דרך לעורר אהבה. היא מתעוררת באופן טבעי. לרוב יחס הוגן, מתן כבוד, אכפתיות, טיפול מסור ושפע של אהבה מצד ההורים יגרמו ליחס דומה מצד הילדים, אך אין ערבויות ואי אפשר לתבוע "בגלל ש... (שאני אוהבת אותך, שאני מטפל בך, שקניתי לכם, שבישלנו, ש... ש...) תאהב/י אותי".
גם בננו וגם בתנו יודעים שאנחנו שלהם ובשבילם בכל זמן, כן גם אם צריך להעיר אותנו לפנות בוקר כדי שנעזור, או להוציא אותנו בלילה כדי להחזיר הביתה מי שלא נוח לו במקום בו הוא נמצא. אני בהחלט מצפה שאם התאמצנו למענם הם יאמרו תודה, כשם שנחמד שבסיומה של ארוחה הסועדים (כולל ילדי ונכדי) יאמרו תודה. חינוך בסיסי. האהבה שלהם אלינו היא בונוס, לא מחויבות שלהם. אני מרגישה עצמי בת מזל כי זכיתי באהבתם.
גידלנו את ילדינו הכי טוב שידענו ושיכולנו. על הדרך עשינו גם שגיאות וטעויות. כשגידלנו אותה היינו צעירים יותר והיתה לנו יותר אנרגיה, כשגידלנו אותו היה לנו יותר נסיון ויותר אפשרויות כלכליות. בשניהם השקענו את נשמתנו ואהבתנו. אף אחד מהם לא חושב או מרגיש כלפינו שאנחנו "לא באמת" הורים, שאנחנו מעמידים פנים. כנראה שבאמת גם בענין הזה שיחק לנו מזלנו.
לא מנסה לשפוט את כותבת הפוסט המצוטט. זה מה שהיא חשה. אינני מכירה את המשפחה לכן אינני יכולה לדעת אם זה מגיע בגלל אישיותה הספציפית, בגלל גיל האימוץ (שככל שהוא גבוה- יוצר אתגר גדול יותר בהתקשרות), בגלל התיחסות האם או בגלל שילוב של גורמים. בכל מקרה צר לי על הפיספוס.
גם ההורות לא תמיד מבחירה
לא תמיד ההריון מתוכנן ורצוי. לא תמיד מצליחים להפסיק את ההריון הלא רצוי. במקרים רבים אין הבדל בין הורים לילדים בסוגיית הבחירה ללדת ולהיוולד. אשר לאהבה - האהבה בעיני היא בחירה ללא כל קשר לפנקסנות, בחירה להתמקד בטוב שבשני. הבחירה הזאת כמו כל בחירה אחרת היא קודם כל פועל יוצא של האישיות. יש ילדים שאוהבים הורים גרועים וילדים שלא אוהבים הורים מיטיבים. אין כאן רציונל.
אני זוכרת שלפני שנים בתי הבכורה אמרה "קל לאהוב קשה לשנוא". מסכימה עם הבחירה שלה בכל לבי.
לא תמיד ההריון מתוכנן ורצוי. לא תמיד מצליחים להפסיק את ההריון הלא רצוי. במקרים רבים אין הבדל בין הורים לילדים בסוגיית הבחירה ללדת ולהיוולד. אשר לאהבה - האהבה בעיני היא בחירה ללא כל קשר לפנקסנות, בחירה להתמקד בטוב שבשני. הבחירה הזאת כמו כל בחירה אחרת היא קודם כל פועל יוצא של האישיות. יש ילדים שאוהבים הורים גרועים וילדים שלא אוהבים הורים מיטיבים. אין כאן רציונל.
אני זוכרת שלפני שנים בתי הבכורה אמרה "קל לאהוב קשה לשנוא". מסכימה עם הבחירה שלה בכל לבי.
את מתכוונת להורות ביולוגית שהיא לא תמיד
מבחירה?להבדיל מהורות מאמצת שבה צריך באופן מודע ומכוון להיכנס לתהליך.
אף אחת לא מתעוררת יום אחד ואומרת "אני חושבת שאני בטעות יכנס להריון
שאני יעשה סקס היום".לא ולא בטח שלא זו לא החלטה מכוונת כמו אימוץ.
ולכן לדעתי הורים מאמצים נעמדים לסטרדנטים גבוהים יותר.
בגלל שהם באופן רצוי ומכוון ומודע נכנסו לתהליך האימוץ מתוך כוונה לאמץ ילד שפנוי.
ולכן הסטנדרטים כלפם גבוהים יותר,בגלל שזה היה משהוא שהיו חיבים לבחור לעשות כדי
לגלם את התהליך עצמו.
מסכימה עימך בדוגמא שהבאת שישנם ילדים שאוהבים הורים גרועים,מכירה גם
כמה מקרוב.
מבחירה?להבדיל מהורות מאמצת שבה צריך באופן מודע ומכוון להיכנס לתהליך.
אף אחת לא מתעוררת יום אחד ואומרת "אני חושבת שאני בטעות יכנס להריון
שאני יעשה סקס היום".לא ולא בטח שלא זו לא החלטה מכוונת כמו אימוץ.
ולכן לדעתי הורים מאמצים נעמדים לסטרדנטים גבוהים יותר.
בגלל שהם באופן רצוי ומכוון ומודע נכנסו לתהליך האימוץ מתוך כוונה לאמץ ילד שפנוי.
ולכן הסטנדרטים כלפם גבוהים יותר,בגלל שזה היה משהוא שהיו חיבים לבחור לעשות כדי
לגלם את התהליך עצמו.
מסכימה עימך בדוגמא שהבאת שישנם ילדים שאוהבים הורים גרועים,מכירה גם
כמה מקרוב.
אכן
גם אני, בת ביולוגית, נולדתי שלא מבחירה. אמי הייתה אמורה לעבור ניתוח וההריון סיכן את בריאותה. בזמן הניתוח הרופא היה אמור היה גם לסיים את ההריון אבל יד הגורל התערבה. זה לא הפך את אמי לאם גרועה. מה שעיצב את האימהות שלה הוא האישיות שלה. אין כל קשר בין המוטיבציה להפוך להורה לבין התפקוד בהמשך. לא חושבת שצריך לדרוש ממאמצים יותר או פחות מהנדרש מהורה ביולוגי. בהחלט יש מקום לחקור מיהם המועמדים לאמץ כדי למנוע כשלים שכתובים על הקיר. עם זאת גם כאן יכולות להיות הפתעות.
גם אני, בת ביולוגית, נולדתי שלא מבחירה. אמי הייתה אמורה לעבור ניתוח וההריון סיכן את בריאותה. בזמן הניתוח הרופא היה אמור היה גם לסיים את ההריון אבל יד הגורל התערבה. זה לא הפך את אמי לאם גרועה. מה שעיצב את האימהות שלה הוא האישיות שלה. אין כל קשר בין המוטיבציה להפוך להורה לבין התפקוד בהמשך. לא חושבת שצריך לדרוש ממאמצים יותר או פחות מהנדרש מהורה ביולוגי. בהחלט יש מקום לחקור מיהם המועמדים לאמץ כדי למנוע כשלים שכתובים על הקיר. עם זאת גם כאן יכולות להיות הפתעות.
כבר מגיל צעיר ידוע לי
שאבא שלי לא התלהב, בלשון המעטה, מכך שאמי הייתה בהריון, ולאורך ההריון היה די מדוכא ומנותק רגשית, וגם אחרי שנולדתי לא הסכים בשום אופן לילד נוסף ולכן אני בת יחידה. אבל איך אבא שלי טיפל בי ואיזה אבא משקיע הוא היה (והוא כזה עד היום)! מבחינתי בן אדם מוסרי יודע שהילד שהוא יצר הוא באחריותו הבלעדית, בין אם הוא רצה בכך או לא, ושילד לא מעבירים מיד ליד ולא מוסרים (אלא במקרים ממש קיצוניים שבאמת אין שום אפשרות בשום צורה לטפל בו) ולא מתנערים מהאחריות הזאת כי מדובר כאן בחייו וברווחתו אדם שאתה אחראי להיווצרו ואתה כעת ההורה שלו לטוב ולרע.
שאבא שלי לא התלהב, בלשון המעטה, מכך שאמי הייתה בהריון, ולאורך ההריון היה די מדוכא ומנותק רגשית, וגם אחרי שנולדתי לא הסכים בשום אופן לילד נוסף ולכן אני בת יחידה. אבל איך אבא שלי טיפל בי ואיזה אבא משקיע הוא היה (והוא כזה עד היום)! מבחינתי בן אדם מוסרי יודע שהילד שהוא יצר הוא באחריותו הבלעדית, בין אם הוא רצה בכך או לא, ושילד לא מעבירים מיד ליד ולא מוסרים (אלא במקרים ממש קיצוניים שבאמת אין שום אפשרות בשום צורה לטפל בו) ולא מתנערים מהאחריות הזאת כי מדובר כאן בחייו וברווחתו אדם שאתה אחראי להיווצרו ואתה כעת ההורה שלו לטוב ולרע.
פאני, במשפחה שלנו לא הייתה שאלה של אמצעים.
למרות היותנו יהודים, גם אבא שלי וגם אמא שלי עבדו בעבודות טובות, ואבא שלי היה אחד העובדים הבכירים והמוערכים ביותר במקום עבודתו, וחיינו טוב מכל הבחינות. משפחתנו הייתה מסודרת היטב וכלכלית (לא עשירה, אף אחד לא היה עשיר אז, אך בהחלט במצב לא פחות טוב ואף יותר טוב מרבים) והוריי יכלו להרשות לעצמם להביא עוד ילד, והם אפילו לא מנסים לתרץ את היותי בת יחידה בקושי אובייקטיבי כלשהו. נכון שברוסיה היה מקובל ילד אחד, אך היו לנו גם לא מעט חברים ומכרים עם שני ילדים ואפילו משפחה עם שלושה, שאמא שלי תמיד דיברה עליה בהערצה.
למרות היותנו יהודים, גם אבא שלי וגם אמא שלי עבדו בעבודות טובות, ואבא שלי היה אחד העובדים הבכירים והמוערכים ביותר במקום עבודתו, וחיינו טוב מכל הבחינות. משפחתנו הייתה מסודרת היטב וכלכלית (לא עשירה, אף אחד לא היה עשיר אז, אך בהחלט במצב לא פחות טוב ואף יותר טוב מרבים) והוריי יכלו להרשות לעצמם להביא עוד ילד, והם אפילו לא מנסים לתרץ את היותי בת יחידה בקושי אובייקטיבי כלשהו. נכון שברוסיה היה מקובל ילד אחד, אך היו לנו גם לא מעט חברים ומכרים עם שני ילדים ואפילו משפחה עם שלושה, שאמא שלי תמיד דיברה עליה בהערצה.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.