גילעד אהבתי מאד את דבריך ורוצה להוסיף עוד דבר
האופן שבו אתה מתאר את האובדן המתמשך של התינוק ואת הכורח שמוטל עליו להתסגל תדיר מאד יפה, ומשקף חוויות גם של מאומצים אחרים שאני מכירה.
כמובן שכל ילד מאומץ יחווה זאת באופנים מאד שונים, בתקופות שונות, וכל הורה מאמץ יהיה שם באופן שונה כדי להכיל את הכורח והכאב הזה.
ויש עוד דבר, דווקא בגיל קצת יותר בוגר: הידעה המושכלת והחווייתית כאחד, שהיתה שאם אישה או איש ואישה שבחרו לוותר עלי.
שלא הייתי "מספיק טוב" כדי שהם ישארו איתי. (אז אולי אני גם לא מספיק טוב כדי שהמאמצים ישארו איתי תמיד... אז אולי הביולוגים הם אנשים רעים/חולים/חלשים - מה שאומר שאולי גם אני כזה שהרי קורצתי מהחומרים שלהם... וכ"ו)
ידיעה אויומה ונוראית שכשאני רק מתחילה לחשוב שביתי צריכה להתמודד איתה, אני מתחילה לבכות.
זה אין והעדר תמידי המשאיר את רוב המאומצים במודע או שלא, בתחושת חסך חסר וחוסר שלמות לדעתי. בכמיהה עזה ואינסופית לתיקון. מי יותר, מי פחות.
ועוד לא דיברנו על בתי הילדים שחלק ניכר מילדינו שהו בהם: על הלילות הארוכים של בכי בהם איש אינו מרים אותך בפרינציפ (כך הסבירה לי המטפלת בבית הילדים של הבובה: כדי "שילמדו לא לבכות"). והם אכן למדו...
תודה לך גילעד על דבריך הכנים והאמיצים. אני חושבת שאתה משמש פה לרבים מהילדים שלנו שלא יודעים לבטא את עצמם יפה כמוך ולחלקם גם לעולם לא יידע.
זו מתנה אדירה עבורי לפחות, כך אתה עוזר לנו לגשר אל עולמם, להבין אותם יותר ואולי גם לעזור להם להביע את עצמם טוב יותר.
האופן שבו אתה מתאר את האובדן המתמשך של התינוק ואת הכורח שמוטל עליו להתסגל תדיר מאד יפה, ומשקף חוויות גם של מאומצים אחרים שאני מכירה.
כמובן שכל ילד מאומץ יחווה זאת באופנים מאד שונים, בתקופות שונות, וכל הורה מאמץ יהיה שם באופן שונה כדי להכיל את הכורח והכאב הזה.
ויש עוד דבר, דווקא בגיל קצת יותר בוגר: הידעה המושכלת והחווייתית כאחד, שהיתה שאם אישה או איש ואישה שבחרו לוותר עלי.
שלא הייתי "מספיק טוב" כדי שהם ישארו איתי. (אז אולי אני גם לא מספיק טוב כדי שהמאמצים ישארו איתי תמיד... אז אולי הביולוגים הם אנשים רעים/חולים/חלשים - מה שאומר שאולי גם אני כזה שהרי קורצתי מהחומרים שלהם... וכ"ו)
ידיעה אויומה ונוראית שכשאני רק מתחילה לחשוב שביתי צריכה להתמודד איתה, אני מתחילה לבכות.
זה אין והעדר תמידי המשאיר את רוב המאומצים במודע או שלא, בתחושת חסך חסר וחוסר שלמות לדעתי. בכמיהה עזה ואינסופית לתיקון. מי יותר, מי פחות.
ועוד לא דיברנו על בתי הילדים שחלק ניכר מילדינו שהו בהם: על הלילות הארוכים של בכי בהם איש אינו מרים אותך בפרינציפ (כך הסבירה לי המטפלת בבית הילדים של הבובה: כדי "שילמדו לא לבכות"). והם אכן למדו...
תודה לך גילעד על דבריך הכנים והאמיצים. אני חושבת שאתה משמש פה לרבים מהילדים שלנו שלא יודעים לבטא את עצמם יפה כמוך ולחלקם גם לעולם לא יידע.
זו מתנה אדירה עבורי לפחות, כך אתה עוזר לנו לגשר אל עולמם, להבין אותם יותר ואולי גם לעזור להם להביע את עצמם טוב יותר.
