משחקי הכייף
New member
מתלבטת לגבי הזוגיות שלי
היי כולם. הודעה ראשונה שלי בפורום הזה. אני ובעלי בני 33, נשואים כבר שנתיים. במשך השנתיים האלו, ביקרנו ביעוץ זוגי כחמישה חודשים שקצת סידר דברים , אבל לאחרונה זה חזר.
התמונה הגדולה היא- שנינו אקדמאים , ממשפחות טובות, יש לנו קורת גג תודה לאל, ואנחנו מסתדרים זה עם המשפחה של האחר. מלכתחילה הפריע לי עומק השיחה עם בעלי. אני והוא טיפוסים שונים. אבל לצערי זה לא עורר בי תחושה שאנו משלימים זה את זו. בעלי בן זוג מקסים. הוא תומך , מפרגן לי תמיד, מחמיא , הוא בעל מוסר עבודה גבוה ואחראי. בעלי עושה בבית ומשתדל לקחת חלק שווה בעבודות הבית. הוא משתדל לזרום כשאני מציעה לו שנעשה דברים שנינו כמו לצאת עם חברים או לנסוע וכדומה. אנחנו אוהבים לפנק אחד את השני במחוות , במתנות לימים מיוחדים כמו ימי הולדת, והוא יודע שאני אוהבת , אז הוא משקיע במחשבה אפילו שזה ממש לא טבעי לו. ביום הולדת האחרון הוא תכנן לי בהפתעה טיול יומיים בארץ, וגם קנה לי מתנה, בלון ועוגה עם זיקוק ושר לי יומולדת... הוא באמת מאוד אוהב , משקיע וכתב לי ברכה מרגשת ואוהבת.
מאז שאנחנו מכירים-בשנה עד שנישאנו לא רבנו כמעט בכלל! אולי קצת בארגון החתונה אבל גם אותה ארגנו שנינו יחד לבד ותקתקנו את החתונה בעצמנו. השיתוף פעולה היה חלק והחתונה היתה נהדרת. מאז שחלפו כמה חודשים לחתונה- אנחנו רבים לא מעט. זה לרוב על רקע "טון", "התפרצפות" או כל דבר קטן כזה, הבעיה היא שזה לרוב מדרדר ומהר מאוד שנינו מתרגזים . אני רוצה יותר לדבר על זה, הוא יותר נמנע, אני מנסה לטעון טיעונים הגיוניים, הוא מתנצח בטיעונים ציניים ואישיים. ואני מרגישה בכלליות שהאינט' הרגשית שלו נמוכה משלי. חל שיפור משמעותי בתחום הזה. אבל התחתנתי איתו על אף הידיעה שההומור שלנו, תחומי העניין שלנו והסגנון שיח שלנו שונים מעט, (הוא אדם יותר פשוט ואני יותר עמוקה קצת), אך חשבתי שהוא אדם מאוד רגיש, מאופק וסבלן. מהחתונה אני מגלה שהוא מתקשה להיות רגיש, שהוא מתרגז בקלות, ייאמר לזכותו שהוא גם מתנצל בקלות , ושהוא מעט קצר רוח.
ברור לי שלכולם יש חסרונות, וגם לי ולבעלי, אבל לפעמים יש לי תחושה שאני נורא מחוברת אליו , שזכיתי ושהוא מפתיע אותי, אבל הרבה פעמים אני חשה ההיפך. מתוסכלת מהמציאות , שהוא לא תמיד מחובר לקרקע, שהוא מתרגז עליי בחזרה כשאני טיפה לחוצה וכולי.. הוא מעריץ אותי אפשר לומר. ואני לפעמים פחות מעריכה אותו. זה לא שאני לא אוהבת אותו כי אחרת לא הייתי יכולה לחיות איתו בכלל, והייתי מחפשת לברוח , עובדה שאני כאן ומחפשת דרכים להתמודד ולהמשיך את הזוגיות הזו. גם לקח לנו הרבה זמן למצוא את הזוגיות הזו, שבתחילה חשבנו שהיא כמו כפפה ליד (טבעי) וגם אנחנו יודעים כמה קשה היום למצוא זוגיות, במיוחד עם אדם יציב וטוב, שהמשפחות מסתדרות וכו'.
אני פשוט חוששת שאם נביא ילדים יחד, זה רק יעצים את הפערים ואת התחושה שהוא לא מה שחיפשתי במובנים רבים וארגיש פספוס. מי אמר אבל שאם נפרד עכשיו אני אמצא מישהו שיהיה יותר מתאים ודומה למה שחיפשתי? מה גם שאינני צעירה ואנחנו כבר מנסים עזרה בכניסה להריון.
נוסף לכך בעלי ואני מחוייבים מאוד, שנינו אנשים משפחתיים, נאמנים, וביתיים. (גם זה קצת חסר לי, אני יותר מחפשת דרכים להעשיר את עצמי והוא מאוד לא מתאמץ). בגדול עוד לפני החתונה הרגשתי שמשהו חסר. שאני אוהבת אותו מאוד אבל לא עד הסוף . ההומור, ההבנה עד הסוף , שיחות מרוממות נפש- לרוב לא שם. וזה ממש חסר לי. הוא מעופף, חצי מהזמן לא שומע מה אני מדברת אליו, לא קולט, לא קשוב, לא תמיד קולט את ההומור שלי. לפעמים מרגישה שיש בינינו איזה נתק... אפילו אולי יש לו איזו בעיית קשב... חסר לי גם שמבחינה חברתית אני לא מרגישה שהוא מספיק מחובר לאנשים או לחברים. היחסים שלו עם חברים שלו גם מאוד שיטחיים, לא חמים, אני רואה איך אנשים שמכירים אותו שנים מדברים איתו , ותמיד מתבאסת שהוא לא יותר אהוד... )קצת שריטה של עצמי)
איך אפשר לחזק את הבסיס הזוגי שלנו כך שנריב פחות, שאעריך אותו יותר עד כדי הערצה, כי זה ממש חשוב לי, ולהוציא אחת ולתמיד את החשש הזה מהראש ושלא אחשוב שאולי לא צריך להיות יחד?התנצלותי על המלל הרב, אשמח לעזרתכם.
היי כולם. הודעה ראשונה שלי בפורום הזה. אני ובעלי בני 33, נשואים כבר שנתיים. במשך השנתיים האלו, ביקרנו ביעוץ זוגי כחמישה חודשים שקצת סידר דברים , אבל לאחרונה זה חזר.
התמונה הגדולה היא- שנינו אקדמאים , ממשפחות טובות, יש לנו קורת גג תודה לאל, ואנחנו מסתדרים זה עם המשפחה של האחר. מלכתחילה הפריע לי עומק השיחה עם בעלי. אני והוא טיפוסים שונים. אבל לצערי זה לא עורר בי תחושה שאנו משלימים זה את זו. בעלי בן זוג מקסים. הוא תומך , מפרגן לי תמיד, מחמיא , הוא בעל מוסר עבודה גבוה ואחראי. בעלי עושה בבית ומשתדל לקחת חלק שווה בעבודות הבית. הוא משתדל לזרום כשאני מציעה לו שנעשה דברים שנינו כמו לצאת עם חברים או לנסוע וכדומה. אנחנו אוהבים לפנק אחד את השני במחוות , במתנות לימים מיוחדים כמו ימי הולדת, והוא יודע שאני אוהבת , אז הוא משקיע במחשבה אפילו שזה ממש לא טבעי לו. ביום הולדת האחרון הוא תכנן לי בהפתעה טיול יומיים בארץ, וגם קנה לי מתנה, בלון ועוגה עם זיקוק ושר לי יומולדת... הוא באמת מאוד אוהב , משקיע וכתב לי ברכה מרגשת ואוהבת.
מאז שאנחנו מכירים-בשנה עד שנישאנו לא רבנו כמעט בכלל! אולי קצת בארגון החתונה אבל גם אותה ארגנו שנינו יחד לבד ותקתקנו את החתונה בעצמנו. השיתוף פעולה היה חלק והחתונה היתה נהדרת. מאז שחלפו כמה חודשים לחתונה- אנחנו רבים לא מעט. זה לרוב על רקע "טון", "התפרצפות" או כל דבר קטן כזה, הבעיה היא שזה לרוב מדרדר ומהר מאוד שנינו מתרגזים . אני רוצה יותר לדבר על זה, הוא יותר נמנע, אני מנסה לטעון טיעונים הגיוניים, הוא מתנצח בטיעונים ציניים ואישיים. ואני מרגישה בכלליות שהאינט' הרגשית שלו נמוכה משלי. חל שיפור משמעותי בתחום הזה. אבל התחתנתי איתו על אף הידיעה שההומור שלנו, תחומי העניין שלנו והסגנון שיח שלנו שונים מעט, (הוא אדם יותר פשוט ואני יותר עמוקה קצת), אך חשבתי שהוא אדם מאוד רגיש, מאופק וסבלן. מהחתונה אני מגלה שהוא מתקשה להיות רגיש, שהוא מתרגז בקלות, ייאמר לזכותו שהוא גם מתנצל בקלות , ושהוא מעט קצר רוח.
ברור לי שלכולם יש חסרונות, וגם לי ולבעלי, אבל לפעמים יש לי תחושה שאני נורא מחוברת אליו , שזכיתי ושהוא מפתיע אותי, אבל הרבה פעמים אני חשה ההיפך. מתוסכלת מהמציאות , שהוא לא תמיד מחובר לקרקע, שהוא מתרגז עליי בחזרה כשאני טיפה לחוצה וכולי.. הוא מעריץ אותי אפשר לומר. ואני לפעמים פחות מעריכה אותו. זה לא שאני לא אוהבת אותו כי אחרת לא הייתי יכולה לחיות איתו בכלל, והייתי מחפשת לברוח , עובדה שאני כאן ומחפשת דרכים להתמודד ולהמשיך את הזוגיות הזו. גם לקח לנו הרבה זמן למצוא את הזוגיות הזו, שבתחילה חשבנו שהיא כמו כפפה ליד (טבעי) וגם אנחנו יודעים כמה קשה היום למצוא זוגיות, במיוחד עם אדם יציב וטוב, שהמשפחות מסתדרות וכו'.
אני פשוט חוששת שאם נביא ילדים יחד, זה רק יעצים את הפערים ואת התחושה שהוא לא מה שחיפשתי במובנים רבים וארגיש פספוס. מי אמר אבל שאם נפרד עכשיו אני אמצא מישהו שיהיה יותר מתאים ודומה למה שחיפשתי? מה גם שאינני צעירה ואנחנו כבר מנסים עזרה בכניסה להריון.
נוסף לכך בעלי ואני מחוייבים מאוד, שנינו אנשים משפחתיים, נאמנים, וביתיים. (גם זה קצת חסר לי, אני יותר מחפשת דרכים להעשיר את עצמי והוא מאוד לא מתאמץ). בגדול עוד לפני החתונה הרגשתי שמשהו חסר. שאני אוהבת אותו מאוד אבל לא עד הסוף . ההומור, ההבנה עד הסוף , שיחות מרוממות נפש- לרוב לא שם. וזה ממש חסר לי. הוא מעופף, חצי מהזמן לא שומע מה אני מדברת אליו, לא קולט, לא קשוב, לא תמיד קולט את ההומור שלי. לפעמים מרגישה שיש בינינו איזה נתק... אפילו אולי יש לו איזו בעיית קשב... חסר לי גם שמבחינה חברתית אני לא מרגישה שהוא מספיק מחובר לאנשים או לחברים. היחסים שלו עם חברים שלו גם מאוד שיטחיים, לא חמים, אני רואה איך אנשים שמכירים אותו שנים מדברים איתו , ותמיד מתבאסת שהוא לא יותר אהוד... )קצת שריטה של עצמי)
איך אפשר לחזק את הבסיס הזוגי שלנו כך שנריב פחות, שאעריך אותו יותר עד כדי הערצה, כי זה ממש חשוב לי, ולהוציא אחת ולתמיד את החשש הזה מהראש ושלא אחשוב שאולי לא צריך להיות יחד?התנצלותי על המלל הרב, אשמח לעזרתכם.
