נאמנות

[Deerest]

U TURN

נאמן למישהו/משהו שאיני מכיר. מכיר זה סוג של מצב תודעתי כלשהו המעיד על קשר חד כווני מול מישהו/משהו שאני מודע לקיומו. (בכל אופן, זו הגדרתי לצורך התגובה כאן). אני יכול להיות נאמן למישהו שאיני "מכיר" אותו (על פי הגדרתי) אבל משהו בי בפנים "מרגיש" שכך אני רוצה להתנהג כלפיו. וכאן באה האינטואיציה, שמבחינתי זו איזושהי... תכונת גג שנקראת לדגל במצבים בהם אני ועצמי מתלבטים, בנושא נאמנות למשל. היא גם משמשת "גשר" (וזהו הפער) ביני לבין עצמי, עד אותו יום שבו אני אוכל גם להסביר את מניעיה של אותה אינטואיציה. כל יום שעובר, בו אני מקשיב לעצמי יותר ויותר, מקרב אותי לנקודה זו. בשלב זה שנינו כותבים לסירוגין, נדמה לי שאפשר לראות את ההבדל גם בתגובות. יש בינינו נאמנות הדדית.

 

[אישה אורחת]

נאמנות

לעצמנו זה המעשה הכי נכון לנו היא השיעור הכי חשוב לילדינו, לאחינו ולחברה בכלל ולא חשוב שהיא מנוגדת לאחרים בנאמנות לעצמנו נמצא את האושר,את החופש,את הענין,את היצרתיות ואת השלימות בעשייה האחרת אנחנו מלמדים את אחינו ואת כווולם שיש מקום לכל אחד/אחת ....שהיחוד הזה הוא יקר וחשוב אחינו שונים בזכרונות המשותפים.....בכל היתר הם אותו דבר כמו כל האנשים שסובבים אותנו המכות הכי כואבות מגיעות מהאנשים היקרים לנו....כל גיל וההשפעה שלו....כשהיינו קטנים ההשפעה של ההורים והאחים....כשהקמנו משפחות אז בני הזוג והחברים....וכשנהיה זקנים זה יהיה מהילדים אני מניחה הנאמנות לעצמנו

המסע הכי משתלם

 

[א ב י ב ה חיים טובים]

נאמנות אינה מעשה

נאמנות היא מושג או מונח (שגם על שתי המילים האלה אפשר לדבר הרבה) שנמצאים אצלנו בפנים ומעלים כל מיני מחשבות ואסוציאציות. למחשבות האלה, יש ביטוי שמעשה. נאמנות אינה מעשה, נאמנות היא תחושה. ועוד משהו, לא תמיד היא המעשה הכי נכון לנו... וגם לא תמיד השיעור הכי חשוב לילדינו... מבין כל השיעורים שאנחנו לומדים בחיים רק מעט מאוד ואולי אפילו שום דבר, לא קשור לילדינו. עובדה, הרבה ילדים עושים שוב ושוב את מה שעשו הוריהם...

 

[spectacular]

נאמנות לילדי ולעצמי.

כאשר יש ניגוד בין מחשבות ורגשות הילדים ובין שלי, יש לי תחושה חזקה של אחריות בכל החלטה הקשורה לנושא, יש לי נטיה לותר על עצמי ורצונותי ובלבד שלא אעשה טעות אשר תגרום להם נזק כלשהו,וגם תרשם נגדי לנצח... וזה קורה כאשר אני מבינה ומצדיקה אותם, למרות מחשבותי ורגשותי השונים, כמובן שאני מפעילה שיקול דעת וגם משוחחת איתם ,ומנסה למצוא פשרה, הנאמנות שלי לעצמי כוללת,ובגדול, את הנאמנות שלי לילדי, למותר לציין שאינני מצפה מהם להקריב עבורי או להעריך את ההקרבה שלי.

 

[א ב י ב ה חיים טובים]

מתי את טועה?

האם "שיקול דעת" מבטיח איזו הצלחה בנאמנות לילדיך ולעצמך בו זמנית? מתי עשית משהו שהיה מנוגד לחלוטין לרצונם ומחשבתם, ולא הרגשת אשמה אח"כ? אז מה אם נרשם נגדך משהו? מה אז? מי קובע מה זה טעות? (זה כמובן לא אישי כלפיך, טל,וכל אחד יכול ומוזמן לענות)

 

[spectacular]

שיקול דעת נועד

להבין טוב יותר את הסיטואציה, לא ניתן להצליח להיות נאמן בו זמנית לדיעות ומחשבות רבות וסותרות, תמיד הרגשתי אשמה ,ועדיין... אני מקוה שכשילדי יתבגרו ויחשבו עלי, ואיך היתה הילדות שלהם, הם יחייכו ויהנו מהזכרון, כי זה לא כך ממש בשבילי, אז נכון שאני סוחבת פה משהו,מהחוויה שלי, אבל הרי,גם אני החוויה של הילדים שלי ,והם החויה הגדולה שלי, אז מה?

 

[א ב י ב ה חיים טובים]

לעולם לא נדע...

אלא אחרי שנשמע אותם, אם נזכה, במו אוזנינו, אומרים שהיה להם טוב או לא. לפעמים הם כבר אומרים את זה ממש כשהם קטנים. מה שנשאר זה לקוות, שמה שאת מקווהת אכן יקרה, רק ש... שום שיקול דעת, או הבנה "יותר טובה" לא יכולים להטיח את זה. לעיתים, הם דווקא אוהבים את "היציאה" הלא שקולה...