אני לא ממש בטוחה בעצמי בעניין הזה
מצד אחד, יש לי רצון לחלוק תמונות קשות. לא של דם, אבל כאלה שמציגות את החרדה של בעלי החיים, ואת התנאים שבהם הם חיים (למי שיצא לראות חלק מהתמונות של רועי שפרניק בפייסבוק באלבום קירות שקופים).
אבל אני לא עושה את זה. אני כן מסמנת לייק לתמונות שמוצאות חן בעיניי מבחינת המסר שהן מעבירות-גם אם הן קשות, ואני מניחה שכשמדובר בדפים שפתוחים לציבור החברים שלי יכולים להיות חשופים לזה, וזה פחות מפריע לי.
יש בעיה להעביר את הנקודה במילים, כי אנשים כל כך רגילים לדקלם אמירות בענייני תזונה (כאילו שתזונה נכונה באמת מעניינת אותם), הצורך שלנו כבני אדם לאכול בעלי חיים וכו׳. ואני חושבת שזו עבודה מאוד סיזיפית וקשה- לנסות לשנות דפוסי מחשבה שקיימים כבר עשרות שנים בציבור שטוף מוח. שלא לדבר על הרגלים.
ומצד שני אני חושבת שיש המון הכחשה עצמית וגם בורות, חוסר יידע ביחס לתעשיות המוצרים מן החי.
אצלי היתה המון הכחשה שאני מודעת אליה רק עכשיו.
הקפדתי לקנות ביצי חופש למשל, במחשבה שהתרנגולות שמטילות אותן מסתובבות בחוץ להנאתן,
לא חשבתי על זה שפרה צריכה להיות בהריון ושלוקחים ממנה את העגל איך שהוא מגיח לעולם.
הסתכלתי על חזירים בתור חייה בעיקר מלוכלכת.
הראייה שלי השתנתה מאוד בחצי השנה האחרונה. באופן שאני מגדירה לא פחות ממדהים ויוצא דופן. זה כולל גם רגעים מאוד קשים, קשה לי לפעמים להרדם לפני השינה כי פתאום עולה לי בראש תמונה שראיתי.
ברמת הרגש, הייתי רוצה לחלוק את התמונות האלה, כי הן מלאות עוצמה וכן יש להן יכולת השפעה.
ברמה ההגיונית יותר, אני יודעת שזה יהפוך אותי בעיני האחרים למשוגעת שחזרה בתשובה, ושכדאי להתעלם ממנה. וזו הסיבה בגללה אני לא חולקת תמונות זוועה.
המחשבה שלי, היא שאולי אני יכולה לעשות את זה דרך משהו חיובי יותר, כמו האוכל שאני אוכלת למשל,
ואני חולקת תמונות של המאכלים שאני מכינה עם החברים. אני כותבת לעיתים די רחוקות בבלוג שלי.
איכשהוא אני יודעת, שאם היה לי קצת יותר זמן ואם לא הייתי נמצאת במקום שבו אני נמצאת, ואם לא היה לי ילד קטן שמושפע מכל מה שאני עושה,
שבטח הייתי איפה שהוא על הקצה בין לעבור על החוק לבין להיות אחת מהמשוגעים באמת.
וכן, לחשיפה לזוועות היה חלק בזה.
