הגנת תום הלב בחוק איסור לשון הרע
למען הסר ספק תביעת דיבה זאת תביעת לשון הרע. הגנה הניתנות בסעיף 15 הגנות תום לב וסעיף (8) בתוכם הינו כזה: (8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה; אלא שבגלל האמונה של השופטים שאסור להרתיע אנשים מלהתלונן הם פרשו בע"א 788/79 את הגנת תום הלב בצורה מצמצמת מאד(המדובר שם על תביעת לשון הרע שהגיש אדם כנגד אדם שהתלונן עליו במשטרה). מבחינתם גם אם הוכח כי המניע של האדם המתלונן הוא שנאה, התנכלות, זדון הרי מה שחשוב זה האם המתלונן מאמין שתלונתו אמת. היינו כדי לזכות בתביעת לשון הרע על הגשת תלונה למשטרה צריך להוכיח לא רק שהתלונה מופרכת, לא מניעים פסולים בהכרח, אלא צריך להוכיח כי המתלונן מאמין (דגש על המילה מאמין) שהיא מופרכת. זהו רף הוכחה לא קל. בית המשפט הלך כל כך רחוק לקראת מתלוננות עד שגם כאשר הוכח שתלונה על עבירת מין היא שקרית, קנוניה ממש, בית המשפט אוסר לפרסם את שמה של המתלוננת מחשש שהדבר ירתיע מתלוננות אחרות. (רע"פ 5877/99). מה לעשות. רוב האנשים עדיין חושבים שהמדינה ומערכת המשפט סלחנית לעבריינים לעברייני מין בפרט ושהמתלווננות הינן חסרות ישע. מחשבה זאת לצערי, לא רק שאיננה נכונה אלא שהאמת בקיצוניות השניה.