כי
בהתאם למה שאתה בעצמך מתאר, רגישות לצליל ולקצב, ואם נעשה את מה שאף אחד לא עשה אף פעם וננסה לחשוב על אוטיזם לא כלקות אלא כמבנה מסויים ואופייני של זהות, אז נבין למה הקשר בין צליל, קול, תועה, גוף ומבט אצל אוטיסט הוא כפי שהוא בגלל שזה מה שצריך בשביל לחבר זהות מאדם שרואה ומרגיש את כל הצדדים והכיוונים בו זמנית.
בשביל אדם שחווה מסכים רבים כשאף אחד מהם אינו שורה תחתונה אלא זהותו נשענת על הצליל שעושה אינטגרציה בין כל התמונות השונות חווה מטבע הדברים דיבור ואת הקשר שלו למבט כמשמעותי מאוד למרחב של אחד על אחד וכבלתי אפשרי למרחב של אחד מול רבים, לפחות לא ישירות, בגלל זה אוטיסטים רבים מעדיפים לכתוב, אז שוב, זה לא מקרי וזה לא תקלה וזו לא לקות, יש לדברים סיבה שיש לכבדה במקום שוב פעם כמו תמיד לנתץ שוב ושוב את זהותו של האוטיסט לרסיסים רק בשביל לעמוד במדדים שיביאו כבוד למשפחה.
לדעתי אפילו אין דבר כזה דיספרקסיה, הבעיות של תכנון תנועה נובעות בדיוק מזה, שהאדם, האוטיסט, נתקל כל הזמן בהתנגדות לתכנון תנועה ההולם את הדרך שבה הוא חש צליל, קול, ואת משקל הדיבור בהקשר הנכון לו, וכיוון שהסביבה לא מאפשרת ולא תומכת ולא מכילה את הסידור הפנימי הנכון לאוטיסט הוא חווה שיתוק ובלבול וחוסר שליטה גופנית וחוסר וויסות חושי וחנועתי.
יש סיבה מוחלטת, חד משמעית, ברורה ומובהקת ומהותית מאוד לנטיה להימנע ממפגש צלילי חזיתי בפורמט של אחד מול רבים, סיבה מדהימה, יפה, וטובה, אבל כיוון שזה תמיד רק הנ"ט שמגדירים את חוקי המשחק אז אנחנו אמורים להתעלם מכל מה שמרכיב את נפשו של האוטיסט כדי לשחק הצלחה כפי שנכון ומתאים ומובן לנורמה, זה מוות, זה כשלון, זה כניעה ללחץ חברתי
בהתאם למה שאתה בעצמך מתאר, רגישות לצליל ולקצב, ואם נעשה את מה שאף אחד לא עשה אף פעם וננסה לחשוב על אוטיזם לא כלקות אלא כמבנה מסויים ואופייני של זהות, אז נבין למה הקשר בין צליל, קול, תועה, גוף ומבט אצל אוטיסט הוא כפי שהוא בגלל שזה מה שצריך בשביל לחבר זהות מאדם שרואה ומרגיש את כל הצדדים והכיוונים בו זמנית.
בשביל אדם שחווה מסכים רבים כשאף אחד מהם אינו שורה תחתונה אלא זהותו נשענת על הצליל שעושה אינטגרציה בין כל התמונות השונות חווה מטבע הדברים דיבור ואת הקשר שלו למבט כמשמעותי מאוד למרחב של אחד על אחד וכבלתי אפשרי למרחב של אחד מול רבים, לפחות לא ישירות, בגלל זה אוטיסטים רבים מעדיפים לכתוב, אז שוב, זה לא מקרי וזה לא תקלה וזו לא לקות, יש לדברים סיבה שיש לכבדה במקום שוב פעם כמו תמיד לנתץ שוב ושוב את זהותו של האוטיסט לרסיסים רק בשביל לעמוד במדדים שיביאו כבוד למשפחה.
לדעתי אפילו אין דבר כזה דיספרקסיה, הבעיות של תכנון תנועה נובעות בדיוק מזה, שהאדם, האוטיסט, נתקל כל הזמן בהתנגדות לתכנון תנועה ההולם את הדרך שבה הוא חש צליל, קול, ואת משקל הדיבור בהקשר הנכון לו, וכיוון שהסביבה לא מאפשרת ולא תומכת ולא מכילה את הסידור הפנימי הנכון לאוטיסט הוא חווה שיתוק ובלבול וחוסר שליטה גופנית וחוסר וויסות חושי וחנועתי.
יש סיבה מוחלטת, חד משמעית, ברורה ומובהקת ומהותית מאוד לנטיה להימנע ממפגש צלילי חזיתי בפורמט של אחד מול רבים, סיבה מדהימה, יפה, וטובה, אבל כיוון שזה תמיד רק הנ"ט שמגדירים את חוקי המשחק אז אנחנו אמורים להתעלם מכל מה שמרכיב את נפשו של האוטיסט כדי לשחק הצלחה כפי שנכון ומתאים ומובן לנורמה, זה מוות, זה כשלון, זה כניעה ללחץ חברתי
