סוגיה למטפלים הזוגיים/משפחתיים/נוער

[טל קר]

לא כל מה שהולך בצבא מתאים לאזרחות

לפני כמה שבועות בחור חזר מסיני והגיע לביתו לפני המתוכנן. היתה שעת לילה, הוא לא רצה להעיר את ההורים, הוא ניסה להכנס דרך החלון. אחיו החייל היה בחדר אליו הוא נכנס, הוא לקח את הנשק והרג אותו בלי לברר במי מדובר. למרבה הזוועה הוא גילה שמדובר באחיו. האח (היורה) גם זכה לאותות הצטינות בצבא, על כך ש"הוריד" במסגרת שירותו הרבה "חמושים". לירות בלי לשאול שאלות זה משהו שאולי מתאים (למרבה הזוועה, אבל זה סיפור אחר) לצבא, אבל מסוכן מאוד באזרחות. אני לא יודעת איפה הוא משרת, אבל זה שהוא מצטיין לא אומר בהכרח שהוא 'ציתן ומקבל סמכות, ויודע להכיל רגשות תסכול וכעס'. יכול להיות, למשל, שהוא מתעל שם תוקפנות למקומות אחרים ושהוא מצטיין כי המקומות האחרים האלה הם כלפי "אויבינו" או כלפי חילים חלשים ממנו.

 

[swguy]

אני האחרון שיאמר דברים טובים

על השפעת השירות הצבאי על נפשו של החייל - אני בעצמי סרבן מצפון. מסכים בהחלט לדברי הביקורת שלך לגבי סוג התהליכים הנפשיים שעובר החייל במהלך השירות הקרבי... [למשל מצב הדריכות הפסבדו-פאראנויאידית שציינת במקרה של החייל שירה באחיו, או העידוד לדה-הומניזציה של ה"אחר"]... אני בוודאי גם לא חובב גדול של הסמכות ההיררכית הנוקשה והכוחנית ונזקיה לכל הצדדים המעורבים... אבל, בניגוד לרגשותי ודיעותי, ברור לי שהשירות חשוב הן לחייל והן לאם ושגם החברה מתגמלת סוג כזה של עשייה... ואני לא לגמרי משוכנע שכל התוקפנות פשוט "מנותבת" - נראה לי שבהחלט יש ריסון מסוים, חיצוני ועצמי, עקב המבנה ההיררכי של צה"ל... נ.ב. מסכים מאוד שצריך לברר עם חיילים מהיחידה איך הוא גם כלפי חבריו ליחידה ולא רק מול המפקדים

 

[SuperGirl 25]

אולי הוא מצליח בצבא כיון ש...

הוא מתוגמל על כך ומרויח מזה (יוקרה, חברים, אהדה, ביטחון עצמי וכו'). ובבית- מה הוא "ירויח" בבית אם יקשיב להוריו?

 

[אבי חברוני]

ביחסים עם ההורים

יש לו בודאי מטענים רגשיים שלא קיימים ביחסיו עם המפקדים וחבריו ליחידה. מלבד זאת, יכול פשוט להיות שהוא לא רואה בהוריו דמויות סמכות משום שלא הציבו לו גבולות, ואולי גם קים בו זעם כלפיהם בגלל זאת. הורים חלשים לא נותנים בטחון למתבגרים.

 

[טל קר]

אני רחוקה מלהיות עו"סית מנוסה,

אני רק סטודנטית לאחר שנת לימודים אחת, אבל לא יכולתי להתעלם מהעובדה שהבן איים בנשק על אמו כדי שתפעל כרצונו! לדעתי במקרה כזה השלב הראשון זה להרחיק ממנו את הנשק. להיות מפונק זה דבר אחד, אגואיסט מילא, אבל לאיים בנשק על ההורים כדי שישארו לגור באותו בית, ומהפחד הם נשארים לגור באותו בית???? לדעתי הפעולה שיש לעשות באופן מידי הוא לקחת ממנו את הנשק דרך הצבא, לפני שהוא יעשה בו שימוש (זה למשל משהו שיכול להרוס למישהו את החיים הרבה יותר מפניה לקב"ן בצבא). יש כל מיני גבולות שאפשר לעצב לכאן ולכאן במשך הזמן, אבל הגבול של חיים/מוות ואיומי רצח הוא גבול שאסור שיופר. בקיצור, הייתי מתחילה בלדווח לצבא כדי שיחרימו לו את הנשק (זה פיקוח נפש!) , מן הסתם זה ילווה בטיפול שהוא יוכל לקבל אצל קב"ן, או אם ישוחרר, במרפאה לבריאות הנפש. כך או כך, עם ירידת האיום המידי היא ובעלה יוכלו להפרד כמו שצריך, ואז אפשר יהיה לעבוד על טיפול שלוקח זמן רב יותר.

 

[טל קר]

תוספת

גם אני הפעלתי בעבר 'חובת דיווח' על מטופל בגיל העשרה שאיים לשחוט אותי OUT OF THE BLUE. התוצאה היתה שהוא הופנה לאיבחון פסיכיאטרי ומשם לטיפול. אני חושבת שמצב כזה מסייע לעתידו פי כמה וכמה וכמה וכמה יותר מאשר האופציה בה הוא היה מישם איום או מאיים על מישהו שהיה מגיב (למשל מי שחוטף התקף זעם בצבא ומאיים בנשק, הוא עצמו יכול להירות).

 

[עוסג]

הצבת גבולות

אני מסכימה מאוד עם טל קר. איום בנשק הוא אקט אלים ומסוכן, וגם עבירה ברורה על החוק. אני סבורה שיש לדווח לצבא, או לפנות להתייעצות עם הקב"ן. מעבר לנושא הסיכון, יש בכך הצבת גבולות ברורה, ואין לי ספק שהוא עצמו זקוק לכך מאוד. ועם התוצאות הוא יצטרך להתמודד, ורצוי שהוריו יבהירו לו שהם עושים זאת למענו, ויתמכו בו לאורך כל הדרך. ברור שזה מצב עדיף מאשר לתת לו להבין שהוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו וכולם נזהרים מפניו או צריכים ללכת לטיפול על מנת ללמוד כיצד להתמודד איתו. אינני שוללת את האפשרות שהאם תלך לטיפול לצרכיה שלה, אך בפניה לטיפול עבורו ובמקומו יש שוב הסרת אחריות ממנו. בעניין חוסר הגבולות, אנו נוטים תמיד להאשים את ההורים וגם ההורים ממהרים לקחת את האשמה. אכן, יש מצבים כאלה, אך אסור לשכוח שיש ילדים שמסיבות שונות מתקשים מאוד להתאים את עצמם לנורומות, מתקשים לקבל גבולות וסובלים מהתפרצויות זעם - לילדים אלה קשה יותר להציב גבולות והטלת האשמה על ההורים אך מחלישה אותם במקום בו הם זקוקים לתמיכה והעצמה. גם העובדה שבצבא הוא מצליח, ומכאן מסתגל לגבולות וחוקי הצבא לא בהכרח סותרת זאת ויכולים להיות לכך הסברים שונים. חשוב לבדוק עם ההורים - ואולי כדאי שלפחות לשם כך הם יתאחדו, אם הם מוכנים לכך ומאמינים בתועלת שבכך ואם יש להם די כוחות לתהליך כזה.

 

[עוסית1]

איך היית מסבירה את העובדה

שבצבא הוא מצליח, ומכאן מסתגל לגבולות וחוקי הצבא ואילו בבית הוא חסר גבולות, מפונק וללא יכולת לדחות סיפוקים?

 

[טל קר]

אני לא יודעת מה התפקיד שלו בצבא,

אבל מהגיל, 19, ניתן לראות שהוא לא שנים על גבי שנים בצבא. יכול להיות שגם בצבא הוא INTIMIDATING לסביבתו, אבל זה לא בולט בתפקיד. יכול להיות שבצבא דברים עדין לא חורגים ממה שהוא "מוכן לקבל". יכול להיות שהוא תופס את משפחתו כחלשה ולכן פורק שם את מה שהוא לא מעז לפרוק במקומות אחרים שנתפסים אצלו כחזקים ממנו (יש הרבה יותר גברים שמכים את נשותיהם מאשר גברים שמכים את הבוס). אני עדין סבורה שמדובר בסקאלות שונות - פינוק וחוסר יכולת לדחות סיפוקים זה דבר אחד, איום בנשק על ההורים שמכריח אותם לגור במקום מסוים בניגוד לרצונם, זה דבר אחר.

 

[עוסג]

אלה בהחלט הסברים אפשריים וגם -

יש לי שתי אפשרויות נוספות (שלא סותרות זו את זו) אם הבן סובל מהתקפי זעם ומתקשה לשלוט בדחפים, יתכן כי יעשה מאמץ רב על מנת לשלוט בעצמו מחוץ לבית, במיוחד במערכת בה הוא מאוד מעוניין להצליח, אך עלול להיות לכך מחיר בבית - שם ההתפרצויות יצאו בעוצמה רבה יותר. (תופעה זו מוכרת מתסמונת טורט - זוהי הפרעה נוירולוגית המקשה על השליטה בדחפים - לעתים ניתן לדחות את ההתפרצות) גם יתכן כי כיום, עם תום גיל ההתבגרות, יש התמתנות של הבעיות - אך בבית כבר קיימת מערכת יחסים ואינטראקציות העומדות בפני עצמן.

 

[עוסית1]

אני שמחה על התיחסותך...

ומסכימה עם כל מילה שכתבת, במיוחד בקשר לאיום בנשק. זו היתה גם תגובתי הראשונה כששמעתי על כך. (לכן גם חשבתי שאולי מצבו הנפשי לא מאוזן כל כך). נכון להיום חברתי אומרת שהוא לא מגיע עם נשק הביתה, אך כמובן שאין לה על כך שליטה. לגבי דיווח על כך היא אומרת שהיא לא סומכת על הקב"נים. היא לא רואה בעיה נפשית כי אם בעיה של חוסר גבולות ופינוק יתר ומרגישה שתפקידה לעזור לו, רק לא יודעת איך.

 

[עוסית1]

טל קר, אני רוצה לאמר לך דבר נוסף

והוא שאני חושבת שלסטודנטים יש הרבה מה לאמר, ובהכשרה נוכחתי לדעת שסטודנטים עושים עבודה נפלאה ממקום של אכפתיות, מוטיבציה ורצון ללמוד. הם משקיעים מחשבה רבה בכל אחד מהמקרים שהם מקבלים, ורואים דברים מזוית ראיה חדשה ורעננה.

 

[טל קר]

../images/Emo51.gif

 

[SuperGirl 25]

יש לנו קב"ן (לשעבר) בפורום

אם זכרוני אינו מטעה אותי. אולי הוא יוכל לסייע ולענות על שאלות רלבנטיות לתחום. אישית, לא היתי רצה לקב"ן ומדווחת על בני, זו האופציה האחרונה שהיתי בוחרת בה. קודם היתי מאיימת עליו באופן אסרטיבי ביותר, שזה המהלך הבא והמיידי שאעשה במידה והוא מוציא מפיו מילה מאיימת או מתנהג בצורה מאיימת. זה יכול להיות עבורו שיעור ראשון בהתמודדות עם גבול וסמכות הורית ועבור האם זה יכול להיות שיעור של הצבת גבול. מה שכן, היתי מתייעצת עם קב"ן בעילום שם ומבינה טוב מאוד במה הוא יכול לסייע וכמובן שהיתי מיידעת את הבן שהתייעצתי עם קב"ן, אולי זה יגרום לפחות לשקט יחסי והסרת האיום המיידי.

 

[עוסית1]

אשמח אם הקב"ן (לשעבר) שבפורום

יחווה את דעתו...

 

[SuperGirl 25]

אני מקווה שאינני חוטאת בהלשנה

-זה roberto491 אם הוא לא יקרא את הזמנתינו לשמוע מניסיונו המקצועי, אולי כדאי שתרשמי לו מסר על מנת שיצטרף לדיון.

 

[טל קר]

אני חלוקה עליך בסוגיה זו

לדעתי מי שמגיע למצב של איום בנשק, לא כדאי לאיים עליו לא באופן אסרטיבי ולא באופן חלוש, לפני שלוקחים ממנו את הנשק, אלא אם כן רוצים להופיע בעיתון פעם ראשונה בכותרת ופעם שניה במדור מודעות האבל. איום יכול להוביל להסלמה עם אדם חמוש שכבר איים להשתמש בנשק!!! גבולות וסמכות הורית זה טוב ויפה ולשפר לוקח זמן, אבל זוג אנשים מבוגרים שגרים בניגוד לרצונם באותה דירה כי הבן מאיים עליהם בנשק חם??? (כלומר ההורים עצמם גם לא סבורים שאיומו ריק מתוכן) משהו כאן מאוד מאוד מאוד מעורער בסיטואציה ובשיפוט של הבן, מעבר לפינוק, מעבר לגבולות, משהו שדורש לדעתי קודם כל הסרת האיום של הנשק החם כצעד ראשון, איבחון פסיכיאטרי לראות אם מדובר חלילה באיזו התפרצות כצעד שני, ורק אח"כ טיפול מתמשך יותר.

 

[SuperGirl 25]

נכון, אבל...

אני חלילה לא מקלה מהמעשה, שחמור מאוד כשלעצמו ואני בטוחה שלהיות במצב הזה, בו הבן מאיים על האם (לא חשוב באיזה נשק ואם בכלל) הוא קשה. קשה מאוד. אבל...ראינו איך הבן מגיב למצב לחץ (גירושי הוריו) ולכן היתי בונה את מהלכיי במהירות, אך בזהירות. כפי שרשמתי- מאיימת עליו, אך בו זמנית (ואולי אף לפני)-מתייעצת עם קב"ן. המצב הקיצוני שהבן יכול להגיע אליו במידה והאם תפנה לצבא ותתלונן עליו, הוא ניסיון אודני. מצד שני, הוא גם יכול לממש את איומיו כלפי האם. אין לדעת. גם פסיכיאטר מחוזי לא יכול לדעת בוודאות האם הוא יממש את איומיו או לא-היום או עוד שנה, אז בטח שלא אנחנו. לא היתי ישר מתלוננת עליו בצבא. כן מתייעצת.

 

[טל קר]

לא תוארו נטיות אובדניות,

אבל אם מדווחים לצבא להרחיק את הנשק, אפשר גם לבקש שישגיחו עליו מחשש שיפגע בעצמו (בלי נשק גם יותר קשה לפגוע בעצמך). אם כבר יש סכנה של משבר דרסטי - נסיון אובדני או ביצוע איום, והתגובות למצבי לחץ מגיעות לכדי איום בנשק, עדיף שזה יקרה *בלי גישה לנשק חם*. כיום באמת אי אפשר לדעת מה עלול להפעיל אותו מחר, או בעוד שנה, לכן צריך קודם כל למנוע גישה לנשק (מעכשיו ועד להודעה חדשה), שהוא יעבור אבחון ראשוני (אולי זה היה התקף פסיכוטי?) ואחרי זה טיפול. זה לא אומר שזה מבטיח שעוד שנה הכל יהיה נפלא, אבל לדעתי זה בהחלט בכיוון של 'יותר טוב מעכשיו'. ה"עתיד שלו בצבא" נראה לי הדבר האחרון שצריך לדאוג לו עכשיו, אבל נראה לפי הפרטים שזה מכוון את האמא יותר מכל דבר אחר. צריך להבהיר לה את חומרת המצב, ושהדברים עברו מזמן את הסקאלה של "פינוק יתר".

 

[SuperGirl 25]

האם ידעת שרוב האנסים

אינם (!) פגועי נפש? הם פועלים ראשית כל מתוך רצון לשלוט בקורבנם. הם גם לרוב מתפקדים בשאר התחומים. גם ה"גברים" המכים מתפקדים בשאר תחומי חייהם, אך יש להם בעיה של שליטה. הם גורמים סבל בל יתואר לקורבנות, אך אם פסיכיאטר היה בודק אותם, הוא לא היה פוסק (במרבית המקרים) כי ישנה בעיה נפשית.. האדם שאיים עלייך, במקרה היה גם בעל בעיה נפשית, אך זה לא אומר שכל המקרים כאלה. אל לנו לשכוח שהבן יכול לאיים על האם ואף לפגוע בה או בעצמו גם אם מרחיקים ממנו את הנשק. העתיד הצבאי שלו נראה לך (!) כדבר האחרון שצריך לדאוג לו, אך אל נא תשכחי מה קרה כשהעתיד המשפחתי שלו הוטל בספק. מצטרפת לאבי, באומרו שקל לייעץ להורים. בגלל זה ניסיתי לשים עצמי במקום האם ולנדוד למחוזות קשים, בו בני מאיים עליי. היתי עושה הכל בזהירות ושוב-מתייעצת עם קב"ן לפני שאני שוקלת להתלונן עליו.