סוגיה למטפלים הזוגיים/משפחתיים/נוער

[עוסג]

התייעצות עם קב"ן

שוב, נראה שפנייה לקב"ן, במקרה זה כמוה כדיווח - מאחר והוא מחוייב לפעול, בשל השימוש שנעשה בנשק. פנייה בעילום שם לקב"ן, לדעתי, לא תשיג שום תוצאות - אולי יוכל להבטיח טיפול במסגרת הצבא, אך ברגע שמגיע לצבא - הרי שנעשה דיווח.

 

[טל קר]

ודאי שיודעת את כל זה,

אבל גם מגברים מכים עם נשק יש להחרים את הנשק. הבן יכול לאיים על האם ואף לפגוע בה או בעצמו גם אם מרחיקים ממנו את הנשק. אבל עם נשק זה הרבה יותר קל, ולאחר דיווח הוא יתחיל לקבל טיפול ובמקרה הצורך השגחה, מה שיוריד את הסיכויים לפגיעה וגו'.

 

[עוסג]

איום בנשק והצבת גבולות

ראשית, אני לא משוכנעת שאיום בנשק מעיד על כוונת ביצוע. לפעמים זהו אקטינג אאוט או התנהגות מניפולטיבית. בדרך כלל מי שמתכוון לבצע, לא מאיים אלא עושה. עדיין - איום בנשק הוא משחק מסוכן ואסור לאפשר אותו בשום צורה. אני באמת חושבת שלטובתו, ומתוך דאגה לו - יש לעצור את המשחק הזה וכמה שיותר מהר. לגבי הצבת גבולות - ברור לי שדיווח לצבא הוא אופציה בעייתית מאוד, שתפגע במקום האחד בו הוא מצליח ומצטיין. יחד עם זאת, אני לא בטוחה עד כמה איום אסרטיבי יהיה אפקטיבי ויעיל ועד כמה הוא יאמין לאיום זה (שכפי שהבנתי, לאם אין שום כוונה גם לבצע). אני לא רואה שום תועלת מפניה לקב"ן בעילום שם. קשה לי להאמין שקב"ן ייקח על עצמו לייעץ כך, בעילום שם, כשמדובר בחייל המאיים בנשק על הוריו. גם בעניין פנייה לייעוץ פרטי - אמנם חייבת חובת סודיות, אך אני לא בטוחה שבמקרה זה היא עומדת. אני מאוד ממליצה לך להפנות את השאלה לפורום אתיקה מקצועית באתר פסיכולוגיה עברית - שם יש אנשי מקצוע מנוסים - גם בתחום הטיפול בחיילים (פרטי וצבאי) והדיון מעמיק ופורה. ניתן להפנות שאלות בעילום שם דרך מנהל הפורום.

 

[טל קר]

גם כדור שנפלט בטעות בזמן

"אקטינג אאוט" יכול להרוג, ומי מבטיח לנו שמדובר רק באקטינג אאוט?. אני גם לא מאמינה בכך ש'בדרך כלל מי שמתכוון לבצע לא מאיים אלא עושה'. יש כאלו שעומדים בהבטחות שלהם. נראה לי מסוכן מסוכן מסוכן לאיים על מישהו שעשוי להשתמש בנשק!!! הוא עלול לשמוע, לחזור לצבא ולחזור הביתה עם הנשק/ להתפרק בצבא. אני לא מאמינה שיש אי שם מישהו שיסכים לקחת עליו את האחריות, של לשמוע על כך שהבן איים בנשק חם על ההורים ולא לדווח. ויש סיבה טובה לכך שכל מי שיפנו אליו יגיד שבמקרה כזה יש חובת דיווח.

 

[SuperGirl 25]

האם בצבא יש חובת דיווח?

אני יודעת שזה אמור להיות עד גיל 18...לא? האם מישהו יודע?

 

[עוסג]

חובת דיווח

ככל הידוע לי ואני לא בטוחה עד כמה אני מדייקת, למטפל שהוא רופא (פסיכיאטר לדוגמא) יש חובת דיווח חייל אם הוא סבור שאינו כשיר להחזיק נשק. (באופן רגיל עומדת חובת הסודיות - אך יש מספר מקרים בהם יש חובת דיווח).

 

[טל קר]

יש מרחק עצום ורב

בין פינוק יתר וחוסר גבולות לבין איום בנשק חם על אדם אחר בכלל, ועל ההורים, כדי לתמרן אותם שיתנהגו כרצונו, בפרט. מי שמאיים על הוריו בנשק על מנת להכריח אותם לגור באותו בית בניגוד לרצונם זה לא פינוק יתר!!! טיפול בנער כזה זה לא לוקסוס!!! זה מקרה של נער שמסוכן לסביבתו, חובה לדעתי לדווח ולמנוע ממנו גישה לנשק, ולאחר מכן - לוודא שלא מדובר בהתפרצות של מחלה נפשית שדורשת טיפול מידי, לפני שמגיעים לטיפול בשיחות.

 

[אבי חברוני]

יש כאן הורים בפורום

ואני לא אחד מהם, אבל למדתי כבר שיש בהורות משהו שמי שאינו הורה לא יכול להבין. אני חושב שלאיש מקצוע הרבה יותר קל לישם עקרונות מקצועיים כ"חובת דווח" או הפניה לטיפול/אבחון פסיכיאטרי, או אשפוז כפוי, וכו'. נראה לי שהורה לא יכול להגיב לסיטואציה הזו ממקום מנותק של איש מקצוע, שמסוגל לחתוך בבשר החי בעת הצורך. האמת, גם לנו כאנשי מקצוע זה לא קל. אני זוכר את הפעם הראשונה שנאלצתי לאשפז בכפיה דייר שלי שהיה פסיכוטי לחלוטין, ודמעות זלגו מעיני כשהוא נלקח לאמבולנס. אני לא חושב שמה שהרגשתי מתקרב למה שהורה עלול להרגיש במצב כזה. קל גם לי לומר לעוסית1 שהאם צריכה להציב גבולות. אני יודע שזה מה שנכון לעשות, אבל איני יודע אם הייתי מסוגל לעשות זאת במקומה.

 

[טל קר]

צריך לבחור את הטוב ביותר מבין

האופציות הקימות, או מאלו שאפשר ליצור. האופציה של אי הפעולה, האופציה הנוכחית, היא הגרועה מבין האופציות (מגורים כפויים עם הבעל(!!!!!!!), בן שמצבו הנפשי לא ברור, שמאיים בנשק חם (!!!!!!!) כדי להכריח את הוריו לעשות כרצונו, בעיות פיזיות כתוצאה מהלחץ והמתח). אני יכולה להבין (אם כי כאמור במידה מוגבלת, אני גם לא אם) את הקושי, היא לא צריכה לראות איך הכל מסתדר מעכשיו עד הנכדים, היא לא צריכה עכשיו לאסוף כוחות עד לסוף הדרך, היא צריכה לאסוף את עצמה מספיק כדי לדווח. מרגע הדיווח יהיו עוד אנשים בתמונה, ההתמודדות לא צריכה להיות לבד. היא תעבור את זה יום אחר יום. רק לעשות את הצעד הראשון. לטובת כל המעורבים.

 

[אבי חברוני]

ההתמודדות שאני מדבר עליה

היא ההתמודדות שלה עם המחשבה/הידיעה שהיא הפנתה את בנה לפסיכאטר, או סיבכה אותו עם רשויות החוק, או הרסה את עתידו בצבא (ובחברה), או גרמה לכך שיהיה לו "רישום פסיכיאטרי", וכו'. זו התמודדות שהיא תצטרך לעשות לבד. טיפלתי בדייר שמאז היתו בן 16 ועד היום כשהוא בן 31, לא חדל מלהאשים את אמו שהפנתה אותו לפסיכיאטר שרשם לו תרופות ןמאז חייו הם מסכת של אשפוזים וסבל. זה לא משנה כלל שהוא היה פסיכוטי ואלים באותה תקופה, האם מרגישה אשמה עד היום ומתכווצת בכל פעם שההאשמות שלו מתחדשות.

 

[עוסג]

אבי,

אבי, אני מסכימה אתך בנושא הקושי "לסבך" את הבן. וברור לי שהאמא צריכה לשקול היטב, להיות שלמה עם עצמה ועם כוחותיה לתהליך שכזה. יחד עם זאת, גם כשהילד קטן, לעתים אנו נאלצים להכאיב לו על מנת להגן עליו - חיסונים, ניתוחים כואבים ועד. אם האם מחליטה לדווח - זה צריך להיות ממקום דואג ואוהב, צריכה לבוא לפני כן שיחה ברורה וכנה עם הבן ורצוי שבנושא זה תהיה אחדות בין האם לאב. אפשר להסביר לו, שהם חשים בכשלון להציב לו את הגבולות שהוא זקוק להם, שהם דואגים לו, ויתכן ויאלצו לבקש עזרה - אך יילכו איתו לאורך כל הדרך. אם הם יהיו משוכנעים בדבריהם וישכנעו אותו שהם רציניים, יתכן ואפילו יוכלו להגיע להסכמה ואולי גם החלטה על טיפול, מבלי שיהיה צורך לערב את הרשויות ואת הצבא. שוב, זו לא דרך קלה וצריך כוחות ברזל בשביל ללכת בה, אך לעתים ניתן לצאת נשכרים ממנה. מה שקשה במיוחד זה הפגיעה בעתידו הצבאי - אך אני מאמינה שאם מפעילים שיקול דעת ופועלים נכון - אין הכרח שתהיה פגיעה חמורה.

 

[אבי חברוני]

כן נכון, אבל...

אני מנסה להתחבר לתחושה של אם (או לפחות של אב). אני לוקח אותו לעשות חיסון מכאיב כי אני מעריך שזה חשוב כדי שיגדל בריא, והמחשבה שלי היא על עתידו כמו שנהוג לראות אותו (ללמוד, להקים משפחה, וכו'). במקרה לעיל אני מ ל ש י ן (אני משתמש במילה הזו במכוון) עליו כי אני מפחד ממנו, ואני מקריב את עתידו כדי שאני לא אפגע. זה לא לגמרי דומה. רק רוצה להבהיר שאני לא מתנגד לעובדה שנקבעת כאן שמסוכן להשאר אדיש לאיומים בנשק חם. אני מציג את הקושי של האם לעשות את מה שאנחנו מציעים כאן. אני חושב שאני עושה את זה כי אני מכיר את הקושי הזה בעצמי. רק לאחרונה החל דייר שלי לדבר על התאבדות. הייתי בטוח שהוא לא יעשה דבר לעצמו, מתוך ההיכרות שלי איתו, אבל הייתי מחוייב לדווח על כך לרופא. אתמול ליוויתי אותו לאישפוז בהוראה של הרופא. אני לא שוכח את המבט שלו כשסגרו אחריו את הדלת של המחלקה. אוףףףף

 

[עוסג]

אשפוז בכפייה

אני מכירה את המצוקה שהעלית. קשה לשלול את החופש מאדם, ויש תחושה של בגידה. מנסיוני, כאשר למטופל ברור כי אנו פועלים בעדו יהיה לו קל יותר לקבל זאת והאמון יגבר. כאשר עבדתי עם פגועי נפש, הייתי לעתים מדווחת על איומים אובדניים - גם כאשר היה ברור לי כי אין כוונה אובדנית, מתוך רצון לקבוע גבול - אך לא נתקלתי במצב בו אדם אושפז אך ורק בשל איום (ואני מתכוונת גם לפגועי נפש וגם לאנשים בריאים). מדוע אושפז אם לא היתה כוונה אובדנית? האם קיימת חובת דיווח על איום בהתאבדות כאשר המטפל סבור שאין כוונה אובדנית?

 

[אבי חברוני]

הרופא העריך שהוא

עלול לפגוע בעצמו מתוך מכלול של סימפטומים שראה כולל רגזנות רבה. אני חשבתי אחרת, אבל במצב כזה כנראה פועלים מתוך נסיון "ללכת על בטוח". זה מה שמטריד אותי, שכדי ללכת על בטוח עלולים לשלול חופש של אדם. אגב, הוא לא אושפז בכפיה. הרופא שכנע אותו להסכים לאשפוז, אבל אני יודע שאם לא היה מסכים הרופא היה מאשפז אותו בכפיה.

 

[עוסג]

אבי,

אני מסכימה אתך שאלו הרגעים הקשים שלנו - לבחור בין "ללכת על בטוח" לבין שלילת חופש או פגיעה אחרת בזכויותיו של אדם. אני מעדיפה את ההתלבטות, גם אם המחיר הוא כאב בטן וכאב לב (בזמן ההתלבטות וגם אחריה) מאשר את הביטחון בצדקתי.

 

[אבי חברוני]

כן, גם אני חושב כך

בעיקר משום שאני יודע היום שככל שאני צובר עוד נסיון אני מבין עד כמה אי אפשר לומר דבר בודאות, בודאי כאשר מדובר על הערכה של בני אדם. הדבר היחיד שמשתנה הוא המוכנות לקבל את העובדה שכנראה לא אדע לעולם אם אני צודק באמת, ואת רוב ההחלטות יש לקבל בתנאים של חוסר ודאות ושיש סיכוי שאני טועה. אין ברירה אחרת.

 

[טל קר]

כדי שאתה לא תפגע, כדי שהוא לא

יפגע, כדי שבני משפחתו לא יפגעו, כדי שסביבתו לא תפגע. ראשית, מי שמאיים בנשק חם, זה לא נקרא "להלשין" (מה, הלשנת עליו למס הכנסה?) אלא נטו לדווח (זה לא בדיוק מקרה אפור). שנית, זה לא הקרבת עתידו. עצימת עיניים למצב זו הקרבת עתידו. אם מישהו יפגע או יהרג מידו, זו הקרבת עתידו. אם הוא יעשה את הסצנה הזו בשעת לחץ בצבא ולכן ירו בו, זו הקרבת עתידו. אם הוא יהרוג בת זוג אם תרצה ללכת ממנו זו הקרבת עתידו. המשכת המצב הזה כיום, זו הקרבת עתידו. שים לב אגב, שההורים בסיפור לא חושבים שזה איום ריק מתוכן - הם ממשיכים לגור יחדיו מהפחד.

 

[טל קר]

כמה דברים,

ראשית כבר מזה זמן רב, הריסת עתיד בצבא=/= הריסת עתיד בחברה. שנית, לא היא זו ש"מסבכת", היא זו שמתירה! היא זו שעושה צעד שיכול להביא לפתרון! במקרה שהבאת - לא אמו אשמה ב'מסכת אשפוזים וסבל'. זה כמו שמישהו ישייך את כל מצבו הרפואי העגום לרופא המשפחה ששלח אותו לעשות בדיקות דם שהעלו תוצאות חמורות וחייבו המשך טיפול. במהלך טיפול אפשר להתמודד עם סוגיות של אשמה, ועדיף לדעתי מבחינת התמודדות "אשמה" מהסוג שנובע מ"הריגת השליח", מאשר אשמה מהסוג שנובע מהתעלמות מכך שהכתובת היתה על הקיר אחרי שמישהו חלילה יפגע באופן בלתי הפיך (בין אם הבן יפגע באחרים, ובין אם אחרים יפגעו בו כתוצאה מאיומיו).

 

[אבי חברוני]

הכל נכון והגיוני

ואני מקווה שברור שאני מסכים לדברים, אבל אני אומר משהו אחר - זה לא ההגיון שמניע כאן את התהליך. לך קל להיות הגיונית כי את לא אמו ואינך מעורבת רגשית. אני חושב שגם האם יכולה לחשוב בהגיון, אבל היא מונעת על ידי משהו אחר, אולי זו תחושת האמהות שאני אינני מבין אבל שומע עליה. לא נראה הגיוני לצפות ממנה להיות הגיונית....

 

[SuperGirl 25]

ואולי בשבילו זה יהיה הרס העתיד???

בשבילך ובשביל רבים אחרים זה לא הרס העתיד בחברה, אך אולי בשבילו זה כן. מה גם שהוא חייל מצטיין, דבר שיכול להעיד שהוא חייל טוב ושהצבא חשוב לו כמו להרבה נערים כשלב נורמטיבי בחיים. גם הרס התא המשפחתי הוא לא הרס העתיד בחברה!! וגירושי ההורים יכולים להקל על הילדים הרבה יותר מאשר הם חיים עם שני הוריהם תחת קורת-גג אחת. אבל עדיין זה צעד שקשה להתמודד עימו רגשית.