ביקורת על הסטיגמה
גם היא סטיגמה, במובן שהיא מורכבת מדיעה כלשהי על דיעות שיש לאחרים. מאבק של סטיגמה בסטיגמה לא יכול להוביל לעולם "יפה נפש", כמו שעובדים סוציאליים היו רוצים... אם אני רוצה עולם שבו אין דיעות קדומות, הרי שאני רומז כאן על ביקורת שיש לי על דיעות שיש כיום לאנשים אחרים בעולם שאותו אני הייתי רוצה לשנות. במילים אחרות, אין כאן מישהו שצודק. יש כאן אנשים שמאמינים שהם צודקים. גם אני מאמין שאני צודק, אבל אני יכול רק לקוות שמישהו כאן יסכים איתי. אינני יכול לצפות לכך. הביקורת נגד הסטיגמה והנסיונות להיאבק נגדה חשובים, לדעתי. עם זאת אני חושב שלא נכון להיאבק, לדוגמא, בחשש מפני השפעה תורשתית שעלולה להיות בנישואים למי שמוגדר כסכיזופרני. קשה לומר שאין לכך בסיס מאחר ונמצאו עדויות להשפעות גנטיות כאלה. גם אם המחקרים המדעיים לקויים ולמעשה מזמינים את המסקנות האלה בצורת המחקר שלהם, הרי שיש להם השפעה על הדיעות בעניין המחלה ולא נכון ללחום בכך משום שיש להם הילה של משהו מדעי. אני חושש שגם מי שמתנגד כאן לחשש מפני ההשפעה הגנטית שיש במחלה הזו לא נקי בעצמו מהחשש הזה. כבר אמרנו כאן (רובנו) שלא בטוח שהיינו לוקחים לבן/בת זוג מי שהוגדר כסכיזופרני. איך אוכל לשכנע את העולם במשהו שאני בעצמי לא שלם איתו? אני חושב שהמאבק לא צריך להיות בתחומים כאלה. בעולם ובתקופה בה עושים סריקות מוקדמות של עוברים ומפילים עוברים "פגומים", קשה יהיה להלחם נגד הרעיון של פסילה על מומים. המאבק צריך להיות בדמוניזציה של מחלות הנפש. האוכלוסיה מגיבה למחלת נפש לא "מהראש" - בצורה הגיונית ושקולה (כמו שאשקול אם לקבל לעבודה פיזית אדם שעבר התקפי לב), אלא "מהבטן" - מפחדים ראשוניים ועמוקים. אני אומר תמיד למדריכות חדשות בהוסטל שלאחר שבוע מפסיקים לראות בהוסטל חולים, אלא בני אדם, משום שהמגע איתם מפיג את הפחד הראשוני ואז אפשר לעבוד עם הראש, ובמקום לראות אבחנות מהלכות רואים התנהגויות בעייתיות. לכן אני אומר שבשלב ראשון צריך למקד את המאבק בהתייחסות למחלות הנפש כלכל בעיה אנושית אחרת. עדיין יתכן שלא ארצה להנשא לאשה "סכיזופרנית", אך אחליט על כך לא מתוך תיעוב אישי אליה וביקורת על כך שהיא חולה, אלא מתוך שיקול הגיוני, גם אם הוא לא "יפה נפש".
