סטיגמה בקרב אנשי טיפול - שאלות |קפה

[עוסית1]

לעוסג, נראה שהבנת אותי לא נכון

יש לי חברה מאד טובה שיש במשפחתה מחלת נפש וגם אני לא בודקת תיק רפואי של האנשים איתם אני מתידדת. השאלה התעוררת אצלי מדי פעם היא: האם הייתי רוצה שילדי יתחתנו עם אדם הסובל מסכיזופרניה או מאניה דיפרסיה. מדוע מתעוררת אצלי שאלה זו? - כי אני שומעת לא פעם את רצונם של הדיירים בהוסטל בו אני עובדת בבן זוג בריא. ואז מתעוררת אצלי המחשבה : האם בן זוג בריא ירצה בת זוג עם בעיה נפשית וההיפך (לקשר נישואין)? את התשובה אני מחפשת קודם אצלי, כשאני רוצה להיות הכי כנה עם עצמי, בלי התיפיפות וממקום של מודעות עצמית. גילית שאני לא מתלהבת מכך. נכון שזה נשמע לא כל כך יפה... אבל הקשיים שחוות המשפחות ונושא התורשתי מהווים מחסום ומעלים חשש שאני לא יכולה להתעלם ממנו.

 

[עוסג]

את צודקת, כמובן

(עניתי לך למעלה, קודם שראיתי את התגובה הזו שלך) בתשובתי, לא התכוונתי לקבוע שום דבר לגבייך, אולי הפריע לי אופן ניסוח השאלה. לעניין עצמו, אני חושבת שהוא חשוב ויש לדון בו. כמובן, כאשר מדובר בבני זוג, תמיד עולה השאלה של גנטיקה וזו שאלה לגיטימית - לי אין תשובה על כך. אנחנו תמיד רוצים הכי טוב לעצמנו ולמשפחתנו - מי לא רוצה בריאות, אושר ועושר? יחד עם זאת החיים לפעמים מזמנים לנו דברים אחרים, לא צפויים ואיתם אנו צריכים להתמודד. כך, מחלה של חברים או בני משפחה.

 

[דובת הקוטב]

אני חושבת שזה תלוי בהמון גורמים

בנוגע למטפל - לא הייתי מנסה לברר, ואני לא חושבת שזה מעניין אותי. הדבר היחידי שמעניין בטיפול זה הכימיה עם המטפל, וכמובן איכות הטיפול עצמו... בנוגע לבנזוג שלי או של ילדיי - אני מניחה שזה תלוי בחומרת הבעייה. אם זה משהו שמקשה בתיפקוד יומיומי, לא הייתי רצה בשימחה לצאת עם מישהו שיש לו בעיה כזאת. אם הוא נמצא בטיפול ושולט על הבעיה שלו - זה לא מפריע. כבר יצאתי פעם עם בחור שהיו לו הרבה בעיות והיה בטיפול, ולא הפריע לי העובדה שיש לו בעיות. לכולנו יש בעיות במידה כזאת או אחרת.

 

[טל קר]

זה תלוי אם זה מטופל

אם למטפל היתה בעבר בעיה נפשית שהתגבר עליה - לדעתי זה לא חסרון, ואפילו יתרון. האם הייתי יוצאת עם בן זוג שיש לו הפרעה נפשית - רק בתנאי שהוא בטיפול כל עוד הוא זקוק לו, לא הייתי יוצאת עם מי שמסרב לכל טיפול. בת/בת זוג של ילדיי - זו הבחירה של ילדיי אם וכאשר יהיו כאלה, הדבר היחיד שלא אקבל בעין יפה זו פגיעה שלהם באחרים בכלל ובילדיי ההיפותטים בפרט.

 

[אבי חברוני]

אני חושב שבמחלת נפש

יש משהו שגורם להתייחס אליה אחרת מלמחלה אחרת. ניסיתי להשוות התייחסות אפשרית שלי לבת זוג חולה במחלה פיזית כלשהי, כולל מחלה מסכנת חיים, ובת זוג נפגעת נפש. למרות שההגיון אינו מוצא הבדל בין השניים, משהו בהרגשה שלי אומר אחרת, ואני יודע מנסיון שכך המצב גם אצל אחרים. אני לא בטוח שהייתי מתייחס באופן דומה לשני המקרים. זה אכן מפריע לי - מצד אחד הייתי רוצה שהחברה תלמד לקבל את נפגעי הנפש כשווים. מצד שני אני עצמי לא בטוח שלא הייתי מתנהג באופן דומה. כשאני מעמיק קצת לחשוב נראה לי שכאשר מדובר בקשר של חברים, לא ההגדרה היתה משנה לי אלא המצב בפועל. כלומר, לו פגשתי מישהו שמוגדר כנפגע נפש אבל הבעיה אצלו "שקטה" ולא פעילה, נראה לי שלא הייתי משקיע בכך מחשבה נוספת. אבל אם הבעיה נראית ומתבטאת בפועל הייתי מתייחס לזה אחרת. נראהלי שבמצב כזה זו אינה חברות אלא טיפול או תמיכה מתמשכת, והרי ידוע שקשר חברי "טיפולי" הוא קשר לא שוויוני ובדרך כלל מתיש את החבר המטפל. לגבי בת זוג, המצב מסובך יותר. גם אם הבעיה היתה שקטה אצלה הייתי מתייחס להשלכות על גידול ילדים וכו'. אבל סביר להניח שהייתי עושה זאת גם כשהיה מדובר במחלה פיזית תורשתית. אמנם כתבתי קצת אחרת בהתחלה, אבל ההתלבטות היא חלק מהעניין (ומהבעיה).

 

[einav המקורי]

זאת באמת שאלה מאוד קשה..

מצד אחד, כאחת שקרובה לפגועי נפש כבר שנים רבות ומודעת היטב לקושי שהם חווים בשל הסטיגמה, הבדידות, הקושי ליצור מערכות יחסים מתפקדות והרצון העז שלהם להיות כמו כולם, להשתלב בחברה, ליצור קשר עם בן זוג (עדיף בריא) להקים משפחה וכו'- רצונות שיש גם לנו כאנשים שלא עברו משבר,אפשר להזדהות, להבין ואפילו לרצות לעזור להם לשבור את הסטיגמה ולהשתקם בחברה (ראו ערך המצעד שנערך ביום ג' שהיה רעיון מאוד יפה בעיני). אך כשאני חושבת על נפגע נפש כבן זוג פוטנציאלי, או בן זוג לאחד מילדיי העתידיים, אני שוללת את הרעיון מכל וכל. ואני חייבת להסביר- אני מאוד אוהבת את נפגעי הנפש וחושבת שהם אנשים מקסימים וחמים, אך לא יכולתי לחיות עם אדם שמחלתו פוגעת בתפקוד התקין שלו, שמעשיו אינם צפויים , שהוא חייב לקחת תרופות כל חייו ותרופות אלו עלולות פתאום לא להשפיע, בנוסף כאמור הגנטיקה והסיכון שהבאת ילד חולה לעולם (ועל רעיון ההורות אני לא מוכנה לוותר בשום אופן).. בקיצור, למרות כל האידיליה והאהבה שלי אליהם, אני לא יכולה להיות צבועה ולומר שאצלי בבית אני אנהג אחרת. מה שכן, אני בהחלט יחנך את ילדיי נגד הבורות והסטיגמה בהתייחסות לאוכלוסיה זו. לגבי מטפל...מודה שגם הייתי מעדיפה שיטפל בי אדם שהוא יותר יציב נפשית עד כמה שאפשר. מצטערת אם פגעתי בציפורי נפשם של חלק מכם... אמרתי בכנות את דעתי האישית.

 

[טל קר]

בקורס שלמדתי היום, שעסק באוכלוסיה

מלאת סטיגמות אחרת (הקורס עוסק בקשישים), המרצה דיברה על מסגרת מושגים של שני צירים: הומניזציה מול דה הומניזציה ואינטגרציה מול סגרגציה. המפגש בין שני הצירים יוצר חלוקה לארבעה רבעים. ישר רצתי לישם את המסגרת המושגית על הדיון הזה - רוב החברה מתיחסת לחולי נפש בשילוב של דה הומניזציה + סגרגציה הדעות שהפריעו לי בשרשור הפריעו לי כי פירשתי אותם כהומניזציה + סגרגציה לדעתי יש צורך להתיחס לחולי הנפש בהומניזציה + אינטגרציה. סוף ישום.